שיטה מקובצת על כתובות פז:

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין לה מאתן וקא מודית במאה. פירוש שטוען עליה שיש לו ברשותה מאתים זוז של פרעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' תמיה מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתניתין היא שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובע' ממנו שטר כתובתה והוא מודה לה במקצת ומתוך הדחק יש לומר דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין של תורה ומשום דטעו בה בא רבא ופירש שאי אפשר לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא על כרחין דרבנן כעין דאורייתא היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחד כי הדר אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתא ויש כיוצא בה בתלמוד. הריטב"א ז"ל: ורש"י ז"ל כתב שבועה דאורייתא ונפקא מינה דלא מפכינן לה. ע"כ. פי' לפי' להכי קרי ליה שבועה דאורייתא דהויא ליה כעין דאורייתא דלא מפקינן לה ואהדר ליה רבא דלא דמיא לדאורייתא כלל ואפכינן לה כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שבועה דפוגמת דאורייתא היא ונפקא לן מיניה דאי אמרה השבע לי והפטר לאו כל כמיניה אלא או תשבע היא או תפסיד ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א קשה לרבינו נר"ו וכי היאך אפשר דרמי טעי במתני' ועוד דקאמר דקא טעין לה מאתן ומודי' ליה במאה אטו איהו טעין לה אדרבה איהי טעין ליה ותבעה מאתים ואיהו כופר בכל ותירץ דרמי בר חמא לאו דאורייתא ממש קאמר אלא כעין דאורייתא ומשום דשטר מוחזק הוא בידה הוה ליה כטעין לה שטר של מאתים יש לי בידך והיא אומרת אין לך בידי אלא שטר של מנה אם כן הוה ליה כמודה במקצת והטילו עליה שבועה כעין דאורייתא. וכענין זה אמרו בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' זעירא וכלהון כעין שבועת התורה ירבה להן כתובת אשה הוחזק בידה גבית כמי שגבת והוה כתובע שטר של מאתים פרוע והיא אומרת אינו אלא מנה ע"כ. והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הויא כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימי והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדורי' וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא ואע"ג דמייתי בה קרא הכי קאמר דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש הכא נמי אם עד אחד מעידה תשבע כעין שבועה דאורייתא ע"כ. הקשו בתוספות אמאי קאמר רבא שתי תשובות יש בדבר אכתי הוה מצי למימר תשובה שלישית דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' והאי בכוליה בעי דלודי כו' עד אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי כו' והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ויש לומר דממתני' בעי לאותובי לאשוויי לרמי כמאן דלא גמיר' וטעי במתני' והני תרי תשובות הוו מתני' וכדכתיב' לעיל ואידך תשובה שלישית היינו מימרא דרבה כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתאלמנה ובכמה דוכתי ולמאי דפרישנא דשפיר ידע רבא דרמי כעין של תורה קאמר ובעי לאותובי דלא דמיא לשל תורה כלל ניחא טפי דוק ותשכח ע"כ: דמפרע לא דייק ודוקא בפוגמת דאיכא למימר הואיל ופרע קצת פרע הכל והך לא דייק אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק. לשון הרא"ש: וז"ל תלמיד הרשב"א דמפרע לא דייק פירש רבינו חננאל דכיון דרמו עלה שבועה וידעה דמשתבעה תידוק ע"כ: ולא שייך כאן מגו דאי בעי כפרה בכולה הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא והיא סבורה לומר אמת ואינה רוצה לשקר ולא שייך למימר הכא מגו שאם היתה רוצה לטעון טענה אחרת וכי האי גוונא מצינו ביבמות בפרק האשה שהלכה במלחמה אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי כל הני מקטיל ואיהו פליט סברה דמית ואף על גב דאיכא למימר נהימנה במגו דאי בעיא אמרה על מטתו מת לא אמרינן מגו דהא אינה רוצה לשקר. וקשה מהא דפרק כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמאי מהימן במגו הא טעמא דשכיר נשבע ונוטל משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואינו מתכוון לשקר כדאמרינן הכא דאפילו שבועה לא בעי השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ויש לומר משום דמוכח התם דהאי דהימנוה רבנן לשכיר משום דברי של בע"ה חשיב כשמא משום דטרוד בפועליו ושוכח והיכא דאית ליה מגו אז לא הוי ברי דידיה כשמא שאם היה לו שום ספק בדבר והיה רוצה להפקיע ממון השכיר על ידי ספק שלו יותר ברצון היה טוען לא שכרתיך מעולם ויאמינו לאדם עשיר יותר מלאדם עני ממה שהוא טוען נתתי לך שכרך כי בזה מאמינין יותר לשכיר כי תולין העולם שבע"ה טרוד בפועליו ושוכח. הרא"ש ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב דליכא לאקשויי דלהימנה במגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עליה שבועה דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר בכל מהיכא שכופר במקצת דלאו דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקון רבנן אלא כעין של תורה דאיכא הודאה במקצת וכדפרשינן לעיל בדרמי בר חמא כנ"ל ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל ויש שמקשים למה לא נאמין אותה במגו שיכולה לומר לא נפרעתי כלל ולאו קושיא היא חדא דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד שהסכמת כל הגאונים הוי דמגו לאפטורי שבועה לא אמרינן ע"כ: נשבעין ולא משלמין דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמינן לדחב ליה דחבל מדידי מיני ממונא ולא ישלם וזו נשבעת ונוטלת. תלמידי רבינו יונה: ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כתובת אשה אמקרקעי משתעבדא וכי אמרה לא התקבלה אלא במנה קא מעיילא מקרקעי דבעל בשעבודא דההיא כפירה ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדנפקא לן בשבועות מעל כל דבר פשע וגו' א"נ מכי יתן איש אל רעהו חמור גו' ואם גנב לו קרקע כגון שהכניס מחיצתו לתוך קרקע חברו וכפר לו אין נשבעין עליה. ה"ג אלא אמר רבא מדרבנן היא שבועה זו. דפרע דייק ודכיר טפי מנפרע דודאי פרע וב"ח עבד דמקבל ולא דכיר הלכך רמו רבנן כו'. ופוגמת את שטרו נמי רמו שבועה עילוייהו מקצת הטענה לא הוי אלא במלוה על פה או בפקדון אבל בשטר לא. רש"י במהדורא קמא: או דילמא איתרמויי איתרמי ליה האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא איתרמויי אתרמי דבאנפי סהדי פרע ופרע נמי אידך פלגא שלא בעדים ואינה נפרעת אלא בשבועה כ"ש לישנא אחרינא או דילמא אתרמויי איתרמי ופרע שלא בעדים ל"ש. רש"י במהדורא קמא:

ואלו נשבעין ונוטלין. תימא אמאי לא תני כל הני דמתניתין. ויש לומר משום דברייתא קתני נשבעין ונוטלין דמשמע דרבותא הוא דנוטלין בשבועה משום דשכנגדן היה לישבע וליפטר אבל הני דמתניתין חדוש הוא דצריכין שבועה כיון ששטר בידם להכי קתני מתניתין אין נפרעין אלא בשבועה ומן הדין לא הוה ליה למתני הכא פוגם שטרו ופוגמת כתובתה דלא הוי חדוש שנוטלין בשבועה כיון שיש להם שטר להכי לא חשיב בשבועות בהדי כל הנשבעין ונוטלין. ומיהו לא חשב כל כך באים מכח שטר כי אחריני דמתני' דאינהו גופייהו מודו שאין חייבין להם כל הכתוב בשטר. לשון הרא"ש ז"ל: והנגזל כגון שראוהו נכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות נגזל אומר שני כלים גזלת לי והוא אומר לא גזלתי אלא אחד נגזל נשבע ונוטל והתם מפרש טעמא מאי נחבל כגון שראוהו נכנס תחת יד חברו שלם ויצא חבול נחבל אומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא אחד נחבל נשבע ונוטל. שלא בעדים דאמר התקבלתי ממך חצי ההלואה וההוא פרעון דקא מודה האיך לית ליה עדים ללוה. בעדים לא דאי אמר התקבלתי כך וכך בפני פלוני ופלוני נוטל בלא שבועה דודאי צריכה שבועה דפוגמת בעדים אית ליה רעותא טפי משלא בעדים דכיון דאיכא סהדי על כרחה מודה היא ולא מציא אמרה לא התקבלתי כלום אבל שלא בעדים כו' דהא ליכא סהדי הילכך מגבינן לה אידך פלגא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דאפ"ה בעיא שבועה ומהא לא תפשוט. רש"י במהדורא קמא:

אימא תיהוי כמשיב אבדה. קשה לרבינו והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבדה אם כן מודה מקצת היכי משכחת לה. ותירץ דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבדה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום קרי ליה משיב אבדה וכן פרש"י ז"ל ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה. תלמידי הרשב"א: פוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שמדקדקת ומכרעת בחשבונה אפילו בפחות משוה פרוטה וכן הוא עיקר דאין לפרש שנפרעה פחות משוה פרוטה דאין זו פגומה דפחות משוה פרוטה לא כלום הוא. ריב"ש ז"ל: פוחתת כדפרש"י בסמוך כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה ואמנה היתה לי ביני ובינו שפייסתיו לכתוב לי כתובה גדולה וקבלתי עלי שלא אהא נפרעת הימנו אלא מנה והאמין בי ומאותו מנה לא התקבלתי כלום והוא אומר אלף זוז היא וכולן התקבלת תפרע שלא בשבועה דכולי האי שקרא לא מסקא איתתא אדעתה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קא מבעיא להו דהא הכא ליכא טעמא דלעיל דמפרע לא דייק. ויש לומר דאפילו הכי דילמא לא פלוג רבנן כיון דדמיא להודאה במקצת. הריטב"א ז"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל פוחתת כתובתה מהו ואע"ג דטעמא דפוגמת משום דפרע דייק והכא ליתיה לההוא טעמא אפשר דמשום דאיכא למימר דאיערומי קא מיערמא משום הכי בעי לה והכי קאמר כיון דאיכא למיחש להערמה היינו פוגמת אלא דקאמרה הכי משום דאיערמא או דילמא לא חיישינן להערמה ואם פוחתת לא דמיא לפוגמת דפוגמת מודה במקצת הפרעון ואם כן איתיה לטעמא דפרע לא דייק אבל פוחתת דלא דמיא כלל בפרעון ליתיה לההוא טעמא. עד כאן: ירושלמי מה בין פוחתת לפוגמת א"ר חנינא פוגמת בא דרך משא ומתן ביניהם פוחתת לא בא משא ומתן פירוש פוגמת משום שיש משא ומתן ביניהם וסברה שלא נפרעה לגמרי והיא נפרעת מ"ה רמו עלה שבועה כי היכי דתידוק פוחתת לא נעשה ביניהם שום משא ומתן שמא באת לכלל טעות בשבילו. תלמיד הרשב"א ז"ל:

במאי גביא כלומר וההוא מנה במאי גביא דכיון דאמרה אינה אלא מנה הא פסלה ליה לההוא שטרא ועד השתא לא שמיע ליה להאי מקשה דאמרה אמנה היתה לי כו'. ואהכי פריך. רש"י במהדורא קמא: ואם תאמר לפי דברי המקשה אמאי אינה נאמנת הפוחתת מגו דאי בעיא לא תהיה פוחתת כלום כאשר מעיד. ויש לומר דאין לנו להאמינה בהאי מגו מאחר שהיא רוצה להוציא מעות על ידי מגו שלה שיש לנו לומר טפי היכא דקיימי זוזי ליקום כדמוכח בפרק חזקת הבתים דההוא גברא כו' תוספות שאנץ וכן כתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש דאין להאמינה במגו כיון דלפי דבריה השטר מזוייף אפילו במגו לא מהימנא לאפוקי ממונא כדאמרי' בחזקת הבתים היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דאמר ליה לחבריה כו' א"ל שטרא זייפא הוא גחין ולחי' לרבה אין שטרא כו' ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומסיק התם דלא אמרינן מגו והיכא דקיימא ארעא ליקום והיכא דקיימי זוזי ליקום. ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה האי שטרא חספא בעלמא הוא בתמיה. וקס"ד השתא דהוא אומר כתובתיך אלף זוז והתקבלת כתובתיך והיא אומרת לא היתה לעולם כי אם מנה. וע"ז מקשה היאך נפרעת אפילו בשבועה דהא שטרא חספא בעלמא הוא דכיון שהוא אומר כתובתיך אלף זוז והיא אומרת לא כי אלא מנה הוה ליה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים. ומתרצינן באומרת אמנה היתה ביני לבינו כלומר אומרת אמת הוא שכתב לי כתובה של אלף זוז אלא שהוא האמין בי שלא הייתי לוקח אלא מנה והוא אומר שלא היה לה ליקח כלום. לדעת רבני צרפת שאומרים שאפי' במקום שכותבין כתובה אמרינן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. יש להקשות היכי אמרינן הכא האי שטרא חספא בעלמא הוא דכיון דקיימא לן דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי הרי יכולה לתבוע זוזי מאתן בעדי הינומא ואפילו לא יהיו לה עדים שעשו לה כמנהג הבתולות לפחות תגבה מנה והיכי קאמר חספא בעלמא הוא דמשמע דלית לה ולא מידי. ונראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר האי שטרא חספא בעלמא הוא ואי כתב לה יותר ממאתים לא תגבה אותם מכח השטר דחספא בעלמא הוא והיינו דקאמר כיצד היתה כתובתה אלף זוז דמשמע שבא לפרש דבשכתב לה יותר מעיקר כתובה איירי. וכ"ת אם כן היכי קאמר ואינה אלא מנה דמשמע דאפילו על המנה אמרו חספא בעלמא הוא דה"ל למימר ואי אומרת התקבלתי ואינה אלא שלש מאות יש לומר דמאי דאמר ואינה אלא מנה לאו דוקא אלא רוצה לומר ואינה כל כך שעכשיו לא הוצרך לדקדק באמירת הסכום אלא מראה הענין ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל האי שטרא חספא בעלמא כו'. אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה כו' ואפילו אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי גבי עיקר כתובה אי נמי אפילו אתוספת היכא דאית לן סהדי כמה הוי אבל היכא דליכא סהדי ודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהיה נאמן לומר שהיא פרועה ובבא בתרא יתבאר עוד בע"ה. עד כאן:

וכתב תלמיד הרשב"א ושמעינן מהכא דדוקא באומרת אמנה היתה ביני לבינו כו'. הוא דמעלי שטרא הא לאו הכי איתרע שטרא ונפקא מינה לאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וזה מוציא עליו שטר של מאתים ואינו טוען אמנה היתה ביני לבינו איתרע ליה שטרא ולא מגבינן ביה כן דעת הריא"ף. ע"כ:

באומרת אמנה כו'. פירוש כי בפני העדים נתחייב כראוי ככל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינו לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפילו לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. הריטב"א ז"ל:

סבר רמי בר חמא למימר כו'. הך שבועה דאתיא לה על [ידי] עד אחד שבועה שהיא בשם או בכנוי ואוחזת ספר תורה בידה כדאמרי' בשבוע' ומפכינן לשכנגדו בשבועה דאורייתא אבל לא בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדקאי קאי ולא ממון ואי הוו הכא תרי סהדי דאמרי פרועה הוו מפסדי מינה כתובתה. מדרבנן היא וכל כמיניה למימר השבעה לי והפטר וכדי להפיס דעתו של בעל כיון דאיכא עד אחד דמסייע לה תקנו לה רבנן להך שבועה דמדאורייתא נוטלת היא בלא שבועה הילכך אמרינן לה כי אתיא לקמן בעד אחד השבעי וטלי והא דאמרינן בשבועות דאפילו היכא דליכא עד אחד אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך להאי שטרא אמרינן ליה זיל אשתבע ליה תקנתא בתראה הוא וכדי להפיס דעתו נמי של לוה וכי תקון הך שבועה דעד אחד מעיד שהיא פרועה אכתי לא הויא ההיא תקנתא ובראשונה לא הוה מצי אמר לה בעל כי ליכא עד אחד ואינה פוגמת השבע לי דלא פרעתיך אלא נוטלת בלא שבועה. רש"י במהדורא קמא: ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ק"ל דהא דאין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשת שומרין ואם כן הניחא לשבועת השומרין או לשבועת מודה מקצת דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד אחד מנא לן דאין נשבעין על הקרקעות. ויש לומר דבפרשת השומרין כתב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכן כלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל. הריטב"א ז"ל: