שיטה מקובצת על כתובות פז.

מי הוה ידעה דמותיב אפוטרופי' דאמרה ליה כתוב לי ואם תאמר דילמא בדמותב לה בשימושיה אפוטרופיא יש לומר משמע ליה דמתני' בכותב לה ועוד ארוסה או בשעת נישואין דכולא מתניתין הכי היא אי נמי הני אמוראי לאו באוקימתא דמתניתין פליגי אלא בדינא פליגי ואי מתניתין בכותב לה בשעה שמושיבה ודאי לא פטרה אלא האפוטרופוס. ריב"ש ז"ל. והרשב"א תירץ בתירוצא קמא דמשמע להו כלהו מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה דכולא פרקין בתר רישא גריר. אלא לרב דאמר על אפוטרופסות ולא על הפוגמת איהי מי הויא ידעה דרחים לה בעלה ומותיב לה אפוטרופיא דתימר ליה כתוב לי דלא משבעת לי. רש"י במהדורא קמא: א"ל אתון אהא מתניתו לה כלומר ארישא ועבדיתו לה פלוגתא דרב יהודה ודרב נחמן אבל אנן אהא מתנינן כלומר ורב יהודה ור"נ לא פליגי כלל ופטורה לפוגמת וכ"ש לאפוטרופיא שאין טענתו ברי וכן פירש רש"י והראב"ד. ואין לפרש אפוגמת ולא על אפוטרופיא דהא תניא לעיל בהדיא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה כו' אלמא בשלא פטרה הוא שמשביעה על אפוטרופי' הא פטרה סתם אינו משביעה ומיהו יש לדחות בזו דהתם כשפטרה בפירוש אבל בתוספתא מפורש כן דתניא התם נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלמא פטורה לאפוטרופיא נמי מהני דאע"ג דעיקרא דמלתא אלו משום אסקא אדעתה שיושיבנה אפוטרופוס מכל מקום כיון שהוא פוטרה אפילו אפוגמת דטענתו ברי כל שכן אפוטרופיא שאין טענתו אלא שמא. הרשב"א ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה רב אשי אתון אהאי נדר ושבועה אין לי עליך מתניתו לה להא דרב ומתניתו לה נמי בפלוגתא דרב ורבה בר אבהו ולדידהו איכא פירכא אנן אהא מתנינן ובפלוגתא דרב ורב מתנה מתנינן לה. מאי עבידתיה כלומר מאיזה שבועה דמשעבר קאמר דאין יורשין משביעין אותה ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שבועה לשעבר מאי עבידתא דכיון דהלכה מקבר בעלה לבית אביה פשיטא שלא נשביע אותה שלא לקחה מן הנכסים אחר מיתה שהרי לא נשתמשה בהם ובעבור מה שנשתמשה בחיי הבעל נמי אינה חייבת שבועה שכבר פטר אותה הבעל ואם כן למה הוצרך לומר דאין משביעין אותה לשעבר ע"כ:

אמר רב אין משביעין אותה על הפוטרופיא אבל משביע אותה שלא ויתרה להוצאת הקבורה ולא גנבה כלום בין מיתה לקבורה אע"פ שלא הלכה אלא מקבר בעלה לבית אביה ורב מתנא אמר אפילו בין מיתה לקבורה כו'. דאמרינן כדי לקברו בכבוד אוזילא וזבינא ולא משביעין לה נמי שלא גנבה כלום כדי שתהא זריזה בקבורת הבעל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא: ורב מתנה אמר אפילו בין מיתה לקבורה לא משביעין לה פירוש לא משום דפטורא דידיה משמע עד שעת קבורה דהא משעת מיתה אין הנכסין שלו אלא תקנה היא שתקנו כדי שלא תהא מניחתו ותתעסק בקבורתו והיינו דאצטריך להא דנהרדעי דלא מדינא אלא מן התקנה. ריב"ש ז"ל:

דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני כו'. פירוש כשם שהקילו לענין הכרזה לפי שאין הדבר צריך שהות ומתוך כך הקילו לענין שבועות אפוטרופיא. הריטב"א ז"ל:

ורש"י כתב לכרגא כו'. בלא אכרזה שאין שהות ומתון לדבר וה"ג לא משביעין על אותה מכירה דאי אפשר שלא תזלזל ומפסידתן ונמצאת נשבעת שקר ותימה הוא שהרי אין משביעין אותה על זלזול הנכסים אלא שלא עכבה היא כלום משל בעלה וא"כ תשבע שלא נהנית מכתובתה דבהכי לא הויא שבועת שקר. והנכון לפרש דהכא משום כבוד המת הוא והכי קאמר כי היכי דלא מזבני בלא אכרזתא ולא חיישינן לזלזול הנכסים כך אין משביעין לדברים אלו כדי שלא תמנע מלהתעסק במה שהוא צריך ותניחנו מוטל במטה מפני שהיא יראה שישביעוה. כן פירש הרי"ף ז"ל והכין איתא בירושלמי תני בר קפרא אין משבעין אותה שלא תהא מניחתו ותלך לבית אביה. תלמידי הרשב"א ז"ל:

לכרגא ולמזוני פרש"י ז"ל כרגא דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת או היתומים והקשו בתוספות דאם כן דלגבי יתמי מיירי מאי איריא הני מילי הא ודאי הוא הדין לכל צרכי היתומים דאי לא כי אמרינן בערכין שאין נזקקין לנכסי יתומים ופרכינן מדתנן שום היתומים שלשים יום ומכריזין כו'. לוקמיה בשום דבר שהיא מצרכי יתומים אלא ודאי לכל צרכי יתומים מזבנינן בלא הכרזתא ואם כן אמאי נקט כרגא ומזוני וקבורה. ויש לומר דלא קשיא דכרגא ומזוני וקבורה כלל הוא לכל צרכי היתומים וכל עדסקותם נכללין באלו והא דפריט להו משום דכייל במזוני אף מזון האשה והבנות. ואינו מחוור. והנכון כמו שפירש ר"י כרגא של אשה והבנות שהיתומים חייבים לפרוע בשבילם כסף גלגלתא ולמזוני מזון האשה והבנות ולקבורה קבורת המת ולא סוף דבר שמכרה לנכסים אלו בלא אכרזתא דהא פשיטא דאיך יתנוול המת עד שתעבור ההכרזתא אלא הכי קאמר שאם לוו לדברים אלו ובאים למכור כדי לפרוע החוב ההוא מוכרין בלא הכרזה כדי שתהא הלואה מצויה לדברים אלו וכן פירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכרגא מה שחייבין יתומים מראשיהם ולמזונות שלהם ולקבורת אביהם מוכרין בנכסיהן בלא אכרזתא שאין מכריזין מי שהוא רוצה ליתן יותר בקרקע פלוני יבא ויקנה אלא לכל הקודם לקנות מוכרין משום דהני תלת מילי לא בעו כלל עכבה אלא מילי דנחיצה נינהו אבל אם למלתא אחרניתא אין מוכרין נכסי יתומים בלא אכרזתא דשמא יבא אחר ויקנה בדמים יקרים הלכך לא משביעין לה לאשה בין מיתה לקבורה דאי אמרת דמשביעין לה בקבורת בעלה אתי מלתא לידי עכובא. כרגא אקרקף גברא קאי. טסקא מס מן הקרקעות ע"כ:

ה"ג אמר ר' חייא דלא נדר כו'. כלומר כתב לה בעלה בכתובה דלא נדר ודלא שבועה דהיינו אין לי עליך נדר ושבועה אבל אי כתב לה בהאי לישנא נקי נדר נקי שבועה אין משביעין אותה דהכי קאמר לה מנקית משבועה כלומר לעולם תהיה נקיה משבועה. רש"י במהדורא קמא:

וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל בלא נדר ובלא שבועה הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה כו'. ויש להקשות כיון דכתב לה בלא שבועה למה ישביעוה היורשין שהרי כשאמר בלא שבועה נראה שנסתלק לגמרי שלא תתחייב שבועה והוי כאלו אמר נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך. ונראה למורי הרב נר"ו דכיון דלא אמר בפירוש נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי אין היורשין פוטרין אותה משבועה שאין לנו ליקח מלשון הסילוק אלא המשמעות הפחות. מנקית משבועה כלומר תנקי משבועה על ענין זה ובכלל זה הוא בין ממנו ובין מיורשיו. נקי נפשך בשבועה כלומר תתנקי נפשך משבועה שלא להשבע לשקר. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמיד הרשב"א והכי קאמר לה נקי נפשך בשבועתא פרש"י ז"ל אם יחשדוך השבעי להם. ונכון הוא דלעולם יד בעל השטר על התחתונה והגרוע שבמשמעות הלשון דורשין ממנו ע"כ: בנכסי כלומר אי כתב לה דלא נדר ודלא שבועה בנכסי משביעין אותה דבנכסי משמע כל זמן שהנכסים הללו בעין. אימא מרים כך היתה נקראת אמו של אבא שאול. אלא בשבועה הלכך אפילו כתב לה הכי נפרעין בשבועה. איכא דאמרי לה להא דרב נחמן אמר שמואל מתניתא ואמרי לה להא דאבא שאול בלשון ברייתא ולא אמר לה אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול דהיינו מימרא דאע"ג דאבא שאול תנא הוא דאשכחן תנאי דאמרי מימרא בעלמא ולא נכתבו בברייתא אבא שאול בן אימא מרים אומר דהיינו לשון ברייתא ואמר שמואל עלה הלכה כאבא שאול. ואיכא ספרים דכתיב בהו ואיכא דאמרי לה מתניתא כלומר איכא דאמרי לה בלשון מתניתא. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה בנכסי הוא אינו יכול להשביעה דמשמע כל זמן שהם שלו אבל כשמת הוא ונפלו הנכסים לפני היתומים דלאו נכסי דידיה נינהו לא הוי בכלל פטור והיורשין משביעין אותה דהא פטר אותה משבועה כל זמן שתבא לגבות מהנכסים משועבדים ובעוד שהנכסים שלו יכול להתנות עמה שתפרע מהם לעולם בלא שבועה ומסקנא דבין בלא נדר כו'. בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. נראה למורי הרב נר"ו דאבא שאול חולק הוא על המשנה ששנינו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה שהרי כך הוא כשאומר מנכסי כאילו היה אומר אין לי עליך ואפילו הכי סבירא ליה לאבא שאול שאפילו היורשין אין משביעין אותה אלא ודאי פליג אבא שאול אמתניתין והלכתא כאבא שאול דהא אפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא ויש סיוע לזה מן התוספתא דתנינן התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך לא הוא ולא יורשיה אין משביעין אותה בנכסים שאחר מיתה וכיון דבנכסים דאחר מיתה אין משביעין אותה כל שכן בנכסים שנשתמשה בהן בחייו אין משביעין אותה ע"כ:

אבא שאול בן אימא מרים כו'. עד אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' ויש שפירשו ומודה אבא שאול שאם כתב נאמנות מפורשת על יורשיו שתנאו קיים וכדתנן במתניתין אבל בלשונות אלו הסתומים אמר דאע"ג דבלא נדר ונקי נדר בין מנכסי בין מנכסיא אלין שורת הדין דלשתמע פטורא אפילו לגבי יתמי מכל מקום כיון שלא כתב בפירוש כן אין עוקרין מפני זה הלשון הסתום תקנת חכמים דתקנו בבא ליפרע מנכסי יתומים ואפי' תאמר שיועיל זה הלשון לענין אפוטרופיא ופוגמת דיגבי דידיה לא מהני לענין פרעון כתובה מן היתומים וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל והגאונים והרמב"ם שפסקו כמשנתנו לענין שנאמנות מפורש מועיל אף על היורשין ואע"ג דאפסיקא הלכתא כאבא שאול בסמוך אפליג אבא שאול בהא וקשה על פירוש זה דהא לקמן אמרינן ר"ש אהייא אתא אביי ואמר דפליגי לענין נאמנות שעל היורשין דתנא קמא סבר אין משביעין אותה ורבי שמעון סבר משביעין אותה וקאמר דמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דרבי שמעון כאבא שאול ואע"ג דרב פפא אתקיף עלה דההיא אוקימתא דאביי מכל מקום לא פריך מידי במאי דנקיט אביי להדיא דמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן וכדאמרינן באוקימתא קמייתא וקא מפלגי אפלוגתא דחנן ובני כהנים וכאוקימתא תנייתא וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ואע"ג דאפריכו עיקר אוקימתא הא לא אפריך כלל וכן בדין דכל היכא דנקיט תלמודא הכי להדיא ודאי קושטא הוא בלא ספק לכך פירשו ר"ז וחכמי נרבונא ז"ל דאבא שאול הכי קאמר כי תורת הדין דבין בלא נדר ובין נקי נדר ובין מנכסי ובין מנכסים אשלין לשון גמור הוא לפוטרה משבועה בין ממנו בין מיורשיו אבל מה אעשה שהרי לענין פרעון כתובה מן היתומים אין שום נאמנות מועיל דתקנת חכמים מוחלטת היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא בלא נאמנות נמי שורת הדין היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה כיון דליכא דטעין פרעון בברי אלא שחכמים הפריזו על המדה לתקנת היתומים וכיון שכן אף תנאו של לוה לא יועיל בכך וזו נראית שטת רש"י והלכתא כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לפטור שבועה הבא ליפרע מן היורשין או מן הנכסים המשועבדים ולפי זה כשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה פקע שטרא ואע"פ שיש בו נאמנות על היורשים דהא נאמנות לא מהני וכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אבל הר"ז וחכמי נרבונא כתבו לשיטה זו לא מפקעי' שטרא דההיא דמת לוה בחיי מלוה דרב ושמואל חומרא הוא ואמרינן התם דהבו דלא להוסיף עלה היא וכיון דכן לא מחמרינן בה תרי חומרי חומרא דרב ושמואל וחומרא דאבא שאול הלכך גובין היורשין מן היורשין בשבועת היורשין כיון שיש נאמנות בשטר על היורשין. ואין זה מחוור דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמרינן בה תרי חומרי ולפי שיטת הגאונים יש לפרש דהא דאמרינן לקמן וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן לאו בפלוגתא דידהו ממש אלא כעין פלוגתא דידהו אבל דר' שמעון עדיפא מדאבא שאול דאילו אבא שאול לא קאמר אלא דלא מהני נאמנות סתם ואילו ר' שמעון אמר דאפילו נאמנות מפורש לא מהני ויש כיוצא בזה בתלמוד כנ"ל. נמצא פסקן של דברים כי לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל נאמנות מפורש מועיל על היורשין אבל לא על המשועבדים ושטר שיש בו נאמנות על היורשין אע"ג שמת לוה בחיי מלוה כשר שהרי לא נתחייב מלוה שבועה לבני לוה כיון שהאמינו על יורשיו ולדעת הר"ז והרב אב ב"ד וחכמי נרבונא אין נאמנות מועיל אפי' על היורשין ואם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין גובין בשטר ההוא. הריטב"א:

והרשב"א כתב וז"ל אבל מה אעשה כו'. יש מפרשים בין הוא בין יורשים אין משביעין אותה על אפוטרופיא וכיוצא בה וכן הוא אינו משביעה אפילו בפוגמת כתובתה אבל מה אעשה שאין פטורו מהני כשבאה לגבות כתובתה מן היתומים לפי שאין כל הימנו לעקור תקנת חכמים ומכלל פירוש זה אין נאמנות מועיל לעולם לגבי יורשין וכל שכן לגבי לקוחות וכן מנהג מקצת מקומות שנהגו כן על פי גדולי הדורות ותמיה לי דהא קיימא לן כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים וכל שכן בשל דבריהם ואפי' מאן דאמר חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה בכותב מודה כדאמרינן בר"פ אע"פ אך כאן בכותב לה מפני מה תנאו בטל ועוד דהא רב נחמן גופיה דפסק הלכה כאבא שאול הוא גופיה הוא דשקיל וטרי בפטורא דמתני' ואוקמה בפוגמת כתובתה ולכאורה מדשקיל וטרי בה סבירא ליה דתנאי דמתני' כולהו אית להו צד דמקיימין ואע"ג דמתני' מפקין לה לקמן לבר מהלכתא שקיל וטרי בה למילף מינה במקומו. ורבינו חננאל כתב דאיכא מאן דאמר דמוקי לה למתני' באומר ובכי הא הוא דאמר אבא שאול דאין כח בידו לעקור תקנת חכמים אבל בכותב וכל שכן כשקנו מידו מהני ואפי' לגבי יתומים כו' ע"כ:

וז"ל תלמידי רבינו יונה אבל רבינו חננאל כתב דדוקא כותב דהיינו אומר כדתני ר' חייא במקום הכותב לאשתו דין ודברים כו'. האומר לאשתו אבל אם קנו מידו אין משביעין אותה לא הוא ולא יורשיו שכח הקנין חזק כל כך שמוכיח שכוונתו היתה להסתלק לגמרי בין הוא בין יורשיו. ואומר מורי הרב נר"ו דודאי נראין דבריו אבל במאי דאמר ודוקא כותב רוצה לומר אומר דכל היכא דתנינן כותב ודאי כתיבה משמע אלא רוצה לומר כותב והוא הדין לאומר דכתיבה בלא קנין אינו מועיל הני מילי כשכתב בזה הלשון שהוא מאמין אותה מעתה לכשיפלו הנכסים לפני היתומים שנמצא מאמין אותה בזמן שאין לו בנכסים שום זכות אבל אם כתב לה כשתבא לגבות כתובתה תגבה מנכסים אלו בלא שבועה נפרעת מהם אפילו לאחר מיתתו שלא בשבועה מפני שעכשו כשהם שלו השליטה בהם וכשמת הוא לא זכו היתומים באותם הנכסים אלא בתנאי זה והא דאמרינן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' רוב המפרשים אומרים דהכי קתני בדין היה שאין משביעין אותה שהרי פטר אותה אלא שהחכמים אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וקשה קצת למה לא אמר בדין הוא דאין משביעין אותה ועוד שאם מן הדין היא פטורה למה חייבו אותה שבועה על כן נראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר אין משביעין אותה היתומים שבועת אפוטרופיא שהרי כבר פטר אותה ממנו ומיורשיו אבל מה אעשה שהרי כבר אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכשתבא לגבות כתובתה צריכה לישבע שבועת כתובה דהיינו שלא גבתה כלום ולא תפסה ממון ונמצא כי בכלל שבועה זו נכללה שבועת האפוטרופי' מאליה ע"כ:

וז"ל ריב"ש אבל מה אעשה כו'. כלומר אף על פי שמן הדין היה שלא תשבע לא אפוגמת ולא אפוטרופיא מה הועיל לה הא על כל פנים יש לה לישבע לבסוף שהרי אין בידנו לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג דתנאי שבממון הוא חכמים עשו חזוק לדבריהם במקום זה שלא לעקור תקנתם וקיימא לן בהא כאבא שאול דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים ואפי' אמר בפירוש בין ממני בין מיורשי דהא בלא נדר ונקי נדר לאבא שאול כאלו פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו ואפילו הכי אינה נפרעת מהם אלא בשבועה והיינו דוקא כשתובעת כתובתה אבל אם היא אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על האפוטרופיא אפילו לאבא שאול שהרי פטרה אבל הרי"ף ז"ל כתב דדוקא בבלא נדר ובנקי נדר הוא דיורשין משביעין אותה כסתמא דמתניתין ונראה מדבריו שהוא מפרש מילתיה דאבא שאול הכי מן הדין לא היו יכולין להשביעה לא על אפוטרופיא ולא על פגימת שטר אבל כיון דתקינו חכמים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מסתמא זה לא נתכוון לעקור תקנת חכמים אלא אם כן פירש בהדיא ואינו נכון חדא דכיון דבלא נדר ונקי נדר משמע בין ממנו בין מיורשיו הרי הוא כאילו אמר כן בפירוש ועוד דלקמן משמע דאבא שאול אפילו בשפטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו אמרה דהא אביי אמרה לקמן רבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה קאי אהא דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ואמרינן דרבי שמעון כאבא שאול ואע"ג דפרכה רב פפא היינו משום דקשיא ליה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר ותרצה לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ואפי' לרב פפא אצטריכא ליה אוקימתא דאביי בכל זמן שתובעת כתובתה דאי לא תקשי ליה אם תובעת כתובתה מבעי ליה אלמא אבא שאול אפי' פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו קאמר דלא מהני היכא שתובעת כתובתה מן היורשין וכיון דאפסיקא בהדיא הלכתא כוותיה לא קיימא לן כמתניתין ואין נאמנות מועיל לגבי יורשין והוא הדין נמי דאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות וכל שכן הוא דכי היכי דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואף הרי"ף מודה בלקוחות כמו שכתוב בהלכות ואע"פ שאין ראיותיו מכריעות מכל מקום הדין דין אמת ומי שאמר דאבא שאול לא פליג אלא ביורשין אבל בלקוחות מודה לא אמר כלום דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל כיון דאמר יורשיה הוא הדין ללקוחות ועוד דכל שכן הוא ורבותא אשמועינן ביורשין דבלקוחות איכא למיחש לקנוניא ומשום פסידא דידהו לא כל כמיניה למעקר תקנתא דרבנן אף אם היה יכול להפקיעה ביורשין ולדעת הריא"ף ז"ל שנאמנות בפירוש מועיל לגבי יורשין יש לתרץ הא דלקמן קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן כעין פלוגתא קאמר ורבי שמעון כאבא שאול ועדיפא מיניה. ודוחק הוא ע"כ:

מתניתין הכי גרסינן במתניתין פוגמת כתובתה כיצד כו'. לא תפרע את השאר אלא בשבועה ועד אחד מעידה כו' כיצד היתה כו' אלא בשבועה דכיון דעד אחד מעידה שהיא פרועה לא אמרינן ליה לבעל זיל שלים אלא אמרינן לה לאשה השביעי וטלי כגון זה נמי פתח פיך לאלם הוא דאפילו לא אמר בעל פתחינן ליה וחשבינן לה כפוגמת דאי לא הוה עד אחד מעידה שהיא פרועה אמרינן ליה לבעל זיל שלים ואי אמר נמי אשתבע לי צריכה שבועה כי היכי דאמרינן בשבועות גבי המוציא שטר חוב על חברו ואמרינן התם מה בין זה לפוגם את שטרו ומשנינן פוגם את שטרו אי לא אמר לוה אשתבע דלא פרעתיך אמרין ליה אנן זיל אשתבע אבל בשטר שאנו אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר אשתבע לי אשתבע ליה. מן הלקוחות בחייו וכגון שגרשה שלא בפניו ובחייו והלך לו למדינת הים ושלח לה את גטה והיא תובעת את כתובתה . לא תפרע אלא בשבועה פירוש אפילו מיניה דידיה ואע"ג דלא קאמר לה אשתבע לי דאי בדאמר לה אשתבע לי אפי' בלא פגימה נמי משתבעא כדאי' במס' שבועות וכדפרש"י. עד אחד מעידה כו' לא תפרע אלא בשבועה ומיהו דוקא כשאין בו נאמנות מפורש לענין הפרעון אבל שטר שיש בו נאמנות מפורש לענין שטרותינו הא אפי' משני עדים הימניה וכש"כ מעד א' ואע"פ שפוגם את שטרו ג"כ נאמן דמשיב אבידה הוא. והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה דעת רוב הגאונים דהא אפי' בשכתב לה נאמנת עלי מפורש דכי הימנה בפניו שאינה מעיזה פנים בו אבל שלא בפניו לא הימנה ולא עוד אלא כי אזלי מפני הנאמנות לא פרעה אלא בשובר ואין בית דין יודעין בדבר וכיון דנפרע שלא בפניו תקנתא הוא דיו לבעל חוב שיגבה בשבועה והוא הדין לכתובת אשה וכן פירשו מקצת הראשונים ז"ל דהא דתנן נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי דבית דין הפורעין אותה שלא בפניו קרי באין ברשותו ודוקא דהימנה עליהם בפירוש הא אם לא הימנה עליהם אינה גובה אלא בשבועה והדין דין אמת ואע"פ שאין הראיה הזאת ברורה שכבר פירשנו דבאין ברשותו היינו לקוחות. עכ"ל הריטב"א: