שיטה מקובצת על כתובות ז.

והא לא כתיבא כתובה. פי' וכיון דכן לא סמכה דעתה והויא כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין כתובה הואי דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכת. הריטב"א ז"ל:

אתפסוה מטלטלי. תמיהא לי הרי נמצאת כקונה קנין בשבת ואסור כדאמרינן בי"ט [יז א'] דלמקני בשבת ביתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן בפרק (המגרש) [הזורק עז ב'] ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ואף ע"פ שהיא קונה בשבת התירו משום מצוה דחוקה ואע"פ שאמרו בירושלמי אילין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת כיון שכבר כנס זה מצוה גדולה היא יותר לבעול א"נ בנישואין מלתא דפרהסיא היא ולא התירו אפי' משום מצוה לקנות בפני כל העם קנין גמור בשבת [איכא למימר בבין השמשות שאלו דלא היה שהות למכתב אבל מ"מ היה שהות להתפסוהו מטלטלין]. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וכתב והא ה"ל כקונה קנין גמור בשבת איכא למימר כיון דהא מחוייב הוא בכתובתה ואינו אלא משכון כדי שתהא דעתה סומכת במקום מצוה מותר ואפשר דכל במקום מצוה מותר כדמוכח התם בגיטין בפ' הזורק דאמרינן ותיזול ותיחוד כו'. והתם איכא מצוה כגון שהיה יבם שאינו הגון לה ע"כ. וכן כתב הרשב"א וז"ל ואם תאמר והיכי שרי לאתפיסה מטלטלין דהא קי"ל דאין קונין בשבת וכדאמרינן בפ' בכל מערבין [עא א'] לענין בטול רשות בשבת ב"ש אוסרין ובית הלל מתירין ומפרשי' טעמייהו דב"ש דקסברי מיקנא רשותא היא ומקנא ביתא בשבת אסור ואמרינן נמי בירושלמי אין נושאים נשים בשבת לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ותנן נמי אין מקדישין ביום טוב וכ"ש לאקנויי בשבת להדיוט דאסור ונ"ל דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתה סומכת בכך לפי שעה ודבר מועט כזה שרי וכדתנן אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכאותה שאמרו בפ' הזורק ותיזול ותיחוד ותפתח ולא הקנאה גמורה היתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט עליו וא"נ הכא משום מצוה דחוקה התירו וכן נמי ההיא דהזורק משום דתקיף ליה עלמא טובא ואף ע"ג שאסרו בירושלמי לישא נשים בשבת הכא כיון דכבר כנס מצוה הוא יותר לבעול. ע"כ:

וז"ל הריטב"א אתפסוה כו'. יש שפירשו שיתפיסנה מבעוד יום דאילו בשבת אסור לעשות כן דה"ל קונה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אא"כ בשעת דוחקא וגבי ש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנו ב'] וכן בגטין בההוא דתקיף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל אין צריך לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמך דעתה בכך וה"ל כההיא דאמר פ' שואל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ואף ע"ג דאמרינן לקמן במכילתין לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת כו' התם הוא בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר השבת מותר ע"כ. והכין דייק פרש"י מיהו התוספות כתבו לקמן פ' אף ע"פ גבי הא דאמרינן אין עושין כתובה מטלטלין דהכא מיירי בשקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו. והרשב"א תירץ כתירוץ הריטב"א ז"ל. וז"ל רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל אנן בהא דרב אמי ורב זביד אמרינן וכן היה מנהג באותו מקום שמקדשין את האשה ומברכין ברכת אירוסין ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין וזו האשה מקודשת היתה לאיש הזה וכבר ברכה ברכת אירוסין ונזדמן לה להכנס לחופה בשבת והתיר רב זביד לבועלה בשבת אמרי ליה רבנן ודאי מותר לבעול בתחלה בשבת אלא שהאשה זו עדיין לא נכתבה כתובתה א"ל טעמא מאי שלא יבעול עד שיכתוב כתובה כדי שיתחייב לה בכתובתה ותהא יכולה לגבותה אם מת או שגרשה על קרקעות היא אחריותה התפיסו את זאת מטלטלין שיעור כתובתה כדי שתהא כתובתה תחת ידיה ונמצאת יותר טוב ממה שכתבו לה שטר בכתובתה ואין בכך כלום. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה אמר לו אתפסוה מטלטלין ואם תאמר והלא אסור להקנות בשבת ובירוש' אסרו לכנוס אשה בשבת מפני שזוכה בכך במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואין קונין בשבת יש לומר לא היתה הקנאה אלא משכון בעלמא ואם תאמר והא תניא לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן יש לומר הכא לשעה עשו כן אבל למחר כתבו לה כתובה אבל התם מיירי שתעמוד הכתובה ימים רבי' ואינו רשאי לעשות כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל הכא לא עשו כן אלא לשעה לפי ששבת לא היו יכולים לכתוב לה כתובה וא"ל אתפסוה מטלטלין עד למחר שיכתבוה וכ"ת והא קי"ל דאף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דגביא בתנאי ב"ד יש לומר כיון דלא כתיבא כתובה לא סמכה דעתה והויא בעילתו זנות והכי מוכח בפרק אף על פי גבי אחתיה דרמי בר חמא דאירכסא כתובתה כו': וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י אחד הכותב כתובה ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים הרי זה מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב ע"כ. וכ"ת לדברי הרב ז"ל אמאי היו צריכין להתפיס מטלטלין ליקנו מיניה בפני עדים בקנין ואי משום דאין עושין קנין בשבת אם כן היאך התפיסוה מטלטלין דהא אין נותנין בשבת כדאמרינן במסכת י"ט אין מקדשין דמשמע כ"ש שאין נותנין ויש לומר דודאי אין נותנין ואין קנין בשבת והתפסת מטלטלי לאו הקנאה גמורה היא אלא יחוד בעלמא כמו משכון כדי שתהא סומכת דעתה וכה"ג מותר. וה"ר משה כתב בפ"י שאסור לישא אשה בשבת ופי' הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ולא נהירא דלא אישתמיט תנא דליתני הכי כי קתני אין נושאין נשים במועד ונראה דבמועד הוא דשייך למימר ביה ערבוב שמחה בשמחה משום דכתיב ביה ושמחת בחגך כו' אבל בשבת לא כתיב ביה שמחה וגם עוד כתב שאסור לישא שתי נשים כאחד משום דאין מערבין שמחה בשמחה וחזי לה מדכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך כו' ובתלמוד דידן במסכת מ"ק דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים וגו' כדאיתא התם ע"כ:

מאי דעתך מתוך שהותרה כו'. ואם תאמר ודילמא מש"ה אסור בשבת משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף וביו"ט שרי דהא מותר לשחוט ויש לומר דא"ה לא ה"ל למנקט בי"ט שרי דפשיטא דבי"ט שרי דהא מותר לשחוט בי"ט אלא מדנקט בי"ט שרי בשבת אסור משמע דיש סברא לדמות י"ט לשבת ולא מדמים ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל מאי דעתך. למשרי בי"ט מבשבת ודוק כנ"ל וגם נשמר רש"י ז"ל שלא תפרש מאי דעתך למיסר בשבת טפי מי"ט דהא איהו קא שרי בתרווייהו ובעי לאקשויי אמאן דאסר אין לפרש כן דהא קושיתו הוא דליתסר בתרווייהו וכדפריך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו' וקל להבין:

מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי האי לימא בקוצר מאי דעתך דהא מותר לעשות הבערה ותירצו בתוס' דאי הוה קאמר הכי הוה משמע דכל חבורה והבערה מותר בי"ט ואפילו שלא לצורך כלל והא ודאי ליתא כדאיתא בכמה דוכתי להכי קאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' דלא אסקינן היתרא אלא חדא דרגא דאף על פי דלא הוי לצורך אוכל נפש שרי ומיהו בעי' שיהא צורך היום או למחר צורך קיום מצוה כמ"ש בההיא דמוציאין קטן פי' למולו וס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמחייב וכן כתב הרא"ה וז"ל הא דאמרינן הותרה שלא לצורך פי' שלא לצורך אוכל נפש והוא שיהיה צורך היום או שאר הנאות הגוף והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר כמו שאמרו שיהא שוה לכל וכן ענין אכילה דבר השוה לכל נפש כדמוכח הכא ובמקומו יתבאר בעז"ה. ע"כ: וז"ל הרשב"א והי"ל דמתוך דאמרינן ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן ולולב שיהא בהן צורך לשמחת היום וס"ת לקרות בו ולולב ליטלו ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך היום דאם לא כן כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה שיש בו צורך מצוה קאמרינן וכדאיתא נמי בהדיא בפ"ק דביצה אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך דגרסינן בפרק אלו עוברין [פסחים מו ב'] האופה מי"ט לחול ר"ח אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרי' הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה שלא לצורך אלא משום דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים ומילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא לכולי עלמא ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה א"ל רב פפי כו'. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו' כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט להריח ולגמר בו את הכלים דאי משום אולודי ריחא לית ביה דהא בלא הבערה אית להו ריחא לסימנין ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא ע"י האור וקי"ל במסכת י"ט בפרק ב' דאסור אלא לאו ש"מ דלא אמרינן האי מתוך שלא התיר הכתוב אלא לצרכי אכילה בלבד והאי דקא שרינא אנא אף בשבת משום דמקלקל בחבורה הוא וס"ל כר' יהודה בהאי והאי דקא שרו ב"ה במסכת י"ט [יב א'] להוציא את הקטן ואת הלולב והס"ת לר"ה לאו משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדכתיב אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת והוא הדין דפליגי נמי באבנים אלא אורחא דמילתא נקט ולהודיעך נמי כחו דב"ש כדאיתא התם. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל וכו' לעולם אמרינן מתוך מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צריכה ושוה לכל נפש כגון בעילה והוצאת ספר תורה ולולב וקטן שהן מצוה וצריכין כל ישראל לעשותן אבל מוגמר אין צרכו שוה לכל נפש אלא למעונגים והבערה ובישול דגיד הנשה נמי דבר הצריך לאכילת כל נפש הוא ואיסורא הוא דרכיב עליה הילכך לא לקי עלה משום הבערה ובישול שלא לצורך מיהו האי קושיא מתוך מנא לן ומנין לו להתיר אלא מה שהתירו הכתוב כל שיש בו צורך אכילה ממש ונראה מדכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם ונראה כמו כן דמאן דשרי בעילה בי"ט משום מתוך לא שרי לה אא"כ אי אפשר לו לבעול מערב י"ט כגון שלא הגיע זמנו לכנוס עד היום או שהיתה חולה או שפירסה נדה או שלא מצא צרכי חופה עד היום אבל היכא דהוה אפשר ליה מעיקרא לא דלא עדיף ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו כשאפשר לעשותן מערב יום טוב מדכתיב הוא לבדו עכ"ל הראב"ד ז"ל. וזה שכתב דלא שרינן מתוך אלא באי אפשר לא נהירא לרבינו יצ"ו ובודאי מתוך שרינן בכל ענין ובלבד שיהא צורך מצוה או צורך היום ועוד דכל הא מילתא הנאת הגוף היא בבעילה ובריח מוגמר ודמיא לאכילה ולא דייקינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין דוקא ע"כ. והיה נראה לפרש דה"ק מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' פי' כל שם שחיטה חדא היא וכיון שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש הרי לא היתה שחיטה בכלל לא תעשה כל מלאכה ומעתה כל שחיטה מותרת והיינו דשחיטת עולת נדבה שרי לכ"ע אבל מין חבורה אחרת הרי היא עדיין בכלל לא תעשה כל מלאכה והכי קאמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך פי' החבורה העשויה לצורך אוכל כגון שחיטה הותרה נמי החבורה שאינה עשויה לצורך אוכל כגון ההיא דבעילה כיון דמ"מ הרי יש כאן צורך הנאת הגוף ונמצא לפי זה דכל שחיטההותרה אפילו שלא לצורך כיון דעיקר שחיטה עשויה ורגילה לצורך אוכל נפש ושאר חבורה לא הותרה כי אם לצורך הנאה. והיה נראה לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב לצורך. אוכל נפש כגון שחיטה. ע"כ. והכי נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' פי' מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו הותרה נמי שלא לצורך אוכל כגון ההיא דמוגמר ומ"מ צורך הנאת הגוף איכא והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי והיינו מבשל גיד הנשה דלא לקי לב"ה ואע"ג דהאופה מי"ט לחול לוקה לרב חסדא היינו משום דמכין לחול וה"ה נמי שוחט לצורך חול אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול אע"ג דלצורך י"ט נמי ליתא. והא דאמרינן בפ"ק דפסחים [ו א'] המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף ובכה"ג לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף. והכי נמי אמרינן גבי הוצאה מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה וכל הוצאה דלצורך אכילה אף ע"ג דאין בה צורך לישראל שרי כיון דמ"מ הרי כאן צורך אכילה ולכך נהגו להוציא לצורך עובדי כוכבים ושלא לצורך אכילה בעינן שיהא לצורך הנאת הגוף א"נ למצוה גמורה כגון למול או ליטול לולב ואי לאו הכי אסור. כך היה נראה לפרש ומיהו התוס' לא פירשו כן ולדידהו אין טעם למנהג והוי מנהג בטעות. והא דלא שרינן לשרוף החמץ הנמצא בתוך הבית היינו משום מוקצה והאריכו בתו'. ע"כ:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'. הקשו בתוס' וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא משנה מפורשת היא ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין אלמא לב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו בתוס' דרב פפי ס"ל דטעמייהו דב"ה משום דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט כלומר דלא נאסרה הוצאה בי"ט וכן תירץ הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמו. והריטב"א ז"ל תירץ דס"ל דהתם הוא דאיכא צורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אף ע"ג דאיכא צורך י"ט ולית הילכתא כותיה. עוד תירצו בתוס' שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל וכן תירץ הרשב"א ז"ל בשם רבו דרב פפי ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוי כאוכל נפש לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש והיינו דקא מקשה לרב פפא לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעי' דומיא אי הכי מוגמר נמי לשתרי א"ל ההוא בפי' אפקיה קרא דכתיב אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ובעילה שוה לכל נפש היא שמצוה אצל הכל אע"פ שאינה תדירה לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש. ע"כ:

אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. דקס"ד דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן וצבי לאו מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסור ומפרקינן דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא אבל מוגמר אינו צורך אלא לאיסטניס בלבד. הרשב"א ז"ל:

א"ל אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו'. לפי תירוץ ראשון של תוס' והראב"ד ז"ל ה"ק לעולם אמרינן מתוך מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צורך ושוה לכל נפש כגון בעילה והוצאת ס"ת ולולב וקטן וכדאמרינן לעיל בשם שיטה ישנה ומוגמר אין צרכו שוה לכל נפש ושאני צבי דצורך כל נפש דמזון לכל הוא ואין לחלק במידי דבר אכילה ולפי תירוץ שני של תוספות יש לפרש דה"ק אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו' מעיקרא דקאמר עליך אמר קרא אך אשר יאכל כו' ה"ק פי' אה"נ דלא אמרינן מתוך אלא בדבר הרגיל מיהו ביאה מגופיה דקרא נפקא דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש צורך ביאה נמי שוה לכל נפש וצורך מוגמר אינו שוה לכל נפש ולא אתיא לה מקרא ולא משום דמתוך והקשה לו מצבי ותירץ דהכי קאמר דבר הצריך לכל נפש קאמר וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא ובכלל מאי דקאמר דקרא אך אשר יאכל וכו' איתא הך דצבי וכן ביאה דצורך לכל נפש הוא וכן פירשו בתוס' והקשו בתוס' דאמרינן בסוף פ"ב דביצה מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור ובשלמא לפי' ראשון איכא למימר דלא אמרינן מתוך אלא בביאה גופה אבל לא לכבות את הנר לצורך הביאה אבל לפי' שני דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה אמאי אסרינן לכבות מאי שנא מאוכל ותירצו בתוספות משום בעילה ראשונה איכא מצוה טובא והוי צורך מצות היום קצת אבל בעילה אחרת אין כ"כ צורך היום ול"נ דאדרבה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וטפי איכא מצוה לשאר ביאות משום פריה ורביה ולכך תירצו בתוספות עוד דכבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפי' באוכל נפש אסור: ומי איכא הוראה לאיסור. פי' ואפשר דטעה ר' יעקב בר אידי בשמועתו דר' יוחנן הורה להתיר כמו אינך כולהו אמוראי דלעיל והראיה דליכא הוראה לאיסור ואיהו שמע דהורה ואי אפשר לקרות הוראה לאיסור ומהדר תלמודא דאין מכאן ראיה דהאיכא הוראה לאיסור דתנן הורוה ב"ה וכו' כנ"ל:

הורוה ב"ה וכו'. אין להקשות אמאי מייתי הך סתום כולי האי דלא ידעינן אהיכא קאי דהא משנה היא ושגורה בפי הכל ולא מייתי אלא מאי דאצטריך ליה ושארית המשנה שגורה היא בפי הכל. וזהו שכתב רש"י ז"ל משנה היא במסכת נזיר וכו' פי' משנה היא ואינה מהמשניות של סדר זרעים וטהרות שלא היו שגורות. מיהו התוספות כתבו כן בפרק המקבל המשניות שבסדר זרעים וטהרות היו שגורות בפי האמוראים אלא הכי פי' דאלו היתה המשנה שלא במקומה אף על גב דהיא משנה דרך התלמוד לאתויי המשנה כמו שהיא כדי שיובן ממנה הראיה אבל הכא כיון שהיא במקומה במס' נזיר לכך לא הוצרך לאתויי כי אם ראשי פרקים והראיה מובנת היא כנ"ל:

וא"נ כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק וכו'. פי' דקמייתא יש לדחות דכיון דאתא לאסור למלכה (אחת) אי לאו דפשיטא ליה טובא מאי זה טעם הורה שתהא עוד נזירה שבע שנים לא היה מורה לה מיראת המלכות וכיון שכן אף על גב דהויא לאיסור קרי לה הוראה דאין לומר כאן שאף על פי שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר דהא מלכה היתה וכדכתיבנא. לכך מייתי מהא דתניא חוט השדרה וכו' דהכי קאמר רבי מעיקרא ברובו ורב הונא נמי פסק כותיה אלמא דמסתבר טעמיה והילכך מן הספק הוא דאסר ואפ"ה קתני הורה רבי כר' יעקב כנ"ל:

והלכתא מותר לבעול וכו'. קשה קצת למה ליה לתלמודא לפסוק הלכתא הא מסוגיא דשמעתא משתמע דהכין הלכתא דהא ר' אמי הלכה למעשה עביד ורב זביד עביד מעשה בגופיה וכמה אמוראי הכי ס"ל. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דמותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף דאלו מעובדא דהני אמוראי איכא למימר דלא עבדי סעודה ואסיק תלמודא דשרי למיבעל אפילו היכא דעביד סעודה. וכן כתבו התוס' ז"ל כנ"ל:

ובועז אלמון שנשא אלמנה היה. הקשו בתוס' דאלמנה לא מיקריא אלא על שם מנה כדאיתא לקמן בגמרא וכיון שכן היכי קרא לה אלמנה דכשנשאת למחלון היתה עובדת כוכבים. ותירצו בתוספות דכיון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה. ובועז גופיה לא ידעינן דאלמון היה אלא כדפרש"י ז"ל דאבצן זה בועז וכבר היו לו שלשים בנים ושלשים בנות ואכתי מנלן שמתה אשתו אלא אלמון לאו דוקא אלא כלומר שכבר נשא ואינו בחור וה"נ בדידה כיון דבעולה היתה קרי לה אלמנה כנ"ל:

אלא הא דתניא שקדו חכמים וכו'. דקס"ד דימי ברכה כימי שמחה ואהדר ליה דלא תלי הא בהא דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא דנפישי שמחה מברכה. וקשיא לי מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוקין מזמן שמחה לוקמה באלמון שנשא אלמנה ונימא דאלמון שנשא אלמנה ג' לברכה וג' לשמחה דהא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה אינה טעונה ברכה שבעה קאמר ולעולם ג' כימי שמחתה בעינן דהא משמע דאכתי קא דייק ואזיל דלא ידע האי ברייתא דלקמן דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואם כן מאי דוחקי' דלא מוקי לה הכין. ויש לומר דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד דאי טעונה כל ג' מאי אינה טעונה הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה. ואם תאמר לוקמיה בבחור שנשא אלמנה והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה ויש לומר דמדסתם וקאמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה משמע דזמן אחד יש לשתיהן דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה כדמפרש בברייתא מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד כנ"ל. הרשב"א ז"ל: וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל. תימא אמאי לא משני הא דקאמר רב הונא א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה דה"ק בתולה ואלמנה טעונים ברכה בזמן שמחתן דהיינו לבתולה שבעה בשבעת ימי המשתה ואלמנה גם כן כזמן שמחתה. ויש לומר דאם איתא דה"ק הוה ליה לפרושי דהאמורא יש לו לפרש דבריו ומדקאמר בסתם טעונה ברכה משמע דסתם ברכתם שוה דאפילו על הברייתא לקמן מקשינן אבל בבחור מאי שבעה אי הכי ליתני וכו' כ"ש אמורא שיש לו לפרש דבריו וכו'. והמתרץ תירץ בבחור שבעה לברכה וג' לשמחה ובאלמון יום אחד לברכה וג' לשמחה הפליג מדותיו להרבות בבחור ימי ברכה מימי שמחה ובאלמון הרבה ימי שמחה מימי ברכה ולא רצה לתרץ ג' לשמחה וג' לברכה מטעמא דפרישנא וגם לא בעי לתרוצי אלמנה אינה טעונה ז' ברכה אלא ג' בזמן שמחתה כברייתא דשקדו דאז לא יהו מופלגין כל כך זה מזה משום דאין שייך למימר אינה טעונה כיון דטעונה ברכה כל זמן שמחתה. ע"כ: והריטב"א ז"ל הקשה עוד אמאי לא אוקי לקמייתא נמי באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום אחד. ותירץ דהא ליתא מדקתני אחת בתולה ואחת אלמנה אלמא כי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה מז'. ע"כ: ורש"י ז"ל כתב וז"ל האמרת שבעה דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה דקאמר ר' אבא שבעה ע"כ. פי' כיון דמשום דלא בעי ברכה כל שבעה קרי ליה אינה טעונה ברכה אף על גב דבעי ברכה יום אחד מכלל דמאי דקאמר ר' אבא נמי טעונה היינו שבעה דהא רב הונא אמרה משמיה דליכא למימר דטעונה יום אחד קאמר דהא אידך כל כי האי אינה טעונה קרי ליה:

ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה וכו'. ואיבעית אימא באלמון יום אחד לברכה וכו'. מדקאמרינן איבעית אימא ואיב"א שמעינן מינה דהני לישנא לא פליגי אהדדי דליכא אלמנה דבצירה ויתירה לשמח' מג' וברייתא דקתני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא כו' ג' ימים כו' כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמון בין לבחור והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמון שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה הכל לפי ענינו דברכה באה על שמחת הלב והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא אלמנה בין שנשא בתולה ולפיכך מברכין לה שבעה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה כדי לשמחה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יותר משלשה אבל אלמון שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה ג' ימים כדי לשמחה דשקדו חכמים וכו' הכל כדי לחבבה על בעלה ואלמון שנשא בתולה דמברכין לה כל שבעה נמי מהאי טעמא הוא דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא. וכן דעת הנגיד ר' שמואל ז"ל והרמב"ן דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא מג' לשמחה. ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה וברייתא דקתני שקדו בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירא קאמר ונראין הדברים דהאיך אפשר דמשכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים והא אין חתן יוצא מחדרו זכר לדבר יצא חתן מחדרו והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל י"ב חדש אף על פי שמחמר אחר בהמתו ההיא לאו ברכת חתנים היא אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו מה המלך שמחה ומשתה וכו' כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה ממנה אתה דן לכל שהוא כן ואלמון שנשא בתולה [לשמחה לא נתבאר בגמ' אם שלושה ואם שבעה] ולפי מה שכתבנו שאין שמחה פחותה מימי ברכה הא ודאי אף זו ז' לשמחה דהא (אין) מברכין לבתולה אלא אפילו למ"ד בבחור שנשא אלמנה ג' לשמחה הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה דהא בעי לפתויה ולמחדי בהדא בדרדוני משחא. וכן כתב הרב בן מיגש ע"כ. הרשב"א ז"ל:

ודע שבספרינו כתוב איבעית אימא באלמון יום אחד וכו'. ואיבעית אימא בבחור וכו' והוא טעות וצריך להיות להפך איבעית אימא בבחור וכו' ואיבעית אימא באלמון וכו'. וכן היא גירסת כל המפרשים ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון וכו'. לפום פשטא דשמעתא משמע דהני פירוקי איתנהו ולא פליגי כלל ואף על גב דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא לא קשיא כלל הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידה בין בדידיה דכל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל ענין השמחה אינו תלוי אלא בדידה דלתקנת בנות ישראל נתקנה ולפיכך אפילו אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה ז' לשמחה וכדאמרינן באגדה בפרקי דרבי אליעזר חתן דומה למלך וכו. ע"כ. נמצא שיש בדבר ג' מינין בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש לה שבעה לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יום אחד לברכה וג' לשמחה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והנגיד ז"ל. ויש מי שפירש דהני תרי לישני פליגי ולישנא בתרא ס"ל דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה ז' לשמחה דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא וכי האיך ישכים לאומנותו אחר ג' ומברכין לו ברכת חתנים דאילו שהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא וזה בודאי היה נראה דבר של טעם אבל אין לשון הגמרא מוכיח אלא כלשון הראשון ועליו הסכימו רוב הפוסקים. אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא שניה וראוי להחמיר ע"כ:

ושמחה זו דאמרינן מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך שקדו וכו'. דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים וכו' הרא"ה ז"ל. וכבר כתבנו זה למעלה: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל איבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה פי' בחור שנשא אלמנה והכי משמע לסוגיית ההלכה. וג' לשמחה פי' לשהשמחה במעונו דמברכין לה שלשה ימים לאלמנה. והראב"ד ז"ל לא פירש כן דאיהו עביד כללא דשמעתא הכי. לענין ברכת חתנים אין לך בתולה פחותה מז' ימים לברכת חתנים בעשרה בין שנשאת לבחור בין שנשאת לאלמון ואין לך בחור כמו כן פחות מז' ימים לברכת חתנים בעשרה ואפילו נושא את האלמנה ואלמנה שנשאת לאלמון יום אחד והני מילי לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו נראה דבחור ואלמון כי הדדי נינהו לכולי דינא דמתפרש בשמעתא לקמן. ולדידיה מפרשינן ושלשה לשמחה לבטול מלאכה כדקאמר בברייתא שקדו חכמים וכו' שיהא שמח עמה שלשה ימים. ע"כ: