שיטה מקובצת על כתובות מה.

ג"ה והיא גרש"י באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו דין נערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה תורה לפרסמה לידון על שער העיר ההיא. ויש שגורסין באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה ופירשה הראב"ד ז"ל שזינתה כשהיתה הולכת לבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכך אמר בה הכתוב ומצאה איש בעי' ומפני כן נדונית בשער העיר שאילו זינתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא ש"ר דהא קרינא בה לזנות בית אביה ולרבות' נקטא קרא כשבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטא תנא בהכי כלישנא דקרא ולא קתני סתם כל שזינתה בבית אביה. ואין לשון זה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו שלא מצינו דין מוציא ש"ר אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינין מסברתנו ויש גורסין והיא גרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההיא. וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה לא דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דההיא ליתיה אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה וכדכתיב לזנות בבית אביה ולא עוד אלא דההוא דינא בפתח בית אביה וגרש"י ז"ל היא עיקר והיא גירסת התוס' ורבינו מאיר הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל. והרב המגיד ז"ל כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וגרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה עיין שם. וכתב הרשב"א ז"ל באו לה עדים בבית אביה לאו דוקא אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל שער העיר ההיא. ע"כ:

סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק פי' אסיפא קאי דמיירי בדין נערה המאורסה דאילו רישא דמיירי בדין מוציא ש"ר אפי' בגרה תדון בסקילה כדמעיקרא וכדאיתא בברייתא בסמוך ואמרינן עליה מוצי' שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע וכו'. וטעמא דשמא בהא משום דס"ל דסברא הוא דניזיל בתר השתא וכיון שאילו זינתה השתא דינה בחנק כדכתיב כי יהיה נערה ודרשינן בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת ה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דהדר כתב קרא את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר לאשמועינן שתהא נערה בשעת הדין גם כן ומשום דמשמע ליה שכן הדין נותן כי פרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמרינן שאני מוציא ש"ר דחדוש הוא ומנא ליה דההיא חדושא הוא אדרבה אמינא דההוא דינא הוא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה להאי דשילא ואמרינן תני תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ופרקינן הנערה שהיתה כבר דאלמא מעיקרא ס"ל דהנערה דהשתא משמע דהיינו דפרכינן למימרא דכל היכא דאשתני גופה אשתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא שתדון כאלו זינתה השתא. הריטב"א ז"ל:

למימרא דכל היכא דאישתני גופה וכו'. הא כתיבנא בסמוך מאי דפריש הריטב"א ועוד היה נראה דמאן דפריך ס"ד דכי קתני סרחה ולבסוף בגרה קאי נמי אריש' דקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' דהיינו נמי מוציא ש"ר ולהכי רמי מתנייתא אהדדי ואהדר ליה מוציא ש"ר קאמרת וכו' כלומר לא תתני סרחה ולבסוף בגרה אלא אסיפא דבאו לה עדים בבית אביה וכו' דאילו ארישא בגרה נמי תדון בסקילה וליתא להאי פירושא כלל דלישנא דלמימרא לא משמע הכין כלל אלא דברייתא דשילא לא מיירי אלא בנערה המאורסה בלחודא אלא דאנן בעינן למידק מסברא דנפשין דה"ה בכל דוכתא והיינו דקאמר ליה רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' דאלמא דאיהו קאמר הכין ולא הברייתא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן מוציא ש"ר קאמרת. לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה. ע"כ כנ"ל: מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו לבקר לשם כי אין להם ניסה והמלט' מן המיתה הזאת ובתוספות פירשו היא מיתה הקודמת להם ולאפוקי שאם אין אנו יכולין להמיתו במיתה הכתוב' בו שממיתין אותו בכל מיתה שיכולין להמיתו ובספרי מפיק לה מדכתיב ובערת הרע מקרבך והא דדרשינן ליה בפרק ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"י טוב עלם דאי מובערת הרע הוה אמינא דדוקא לדונו באחת מארבע מיתות ואשמועינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו. הריטב"א ז"ל: היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה והיינו יכולין לתרץ בענין אחר דהיינו זוממי זוממיה ועתה לא תקשי מתניית' אהדדי דלהכי קתני בהך מתניתין דהיא בסקילה משום דהא ודאי אע"ג דלגבי דידה אשתני גופ' ואשתני קטלא מ"מ העדים שהעידו עליה שזנתה בעודה נערה ארוסה ונמצאו זוממין כיון דלא אשתני גופייהו ואינהו קא מחייבי קטלא אההיא שעתא דקא מסהדי הא ודאי דאינה בסקילה וכיון שכן זוממין זוממיה כחדא הילכך שלא לחלק במיתתן אנו דנין אותן בסקילה אבל כשאנו דנין אותה לבדה תדון בחנק וכדתני שילא כך היינו יכולים לחלק דהדוחה דוחה בקש כי היכי דלא נשבש הא דתני שילא לכך תלמודא מתרץ לישנא דמתניתין דהיא וזוממיה פירושו או היא או זוממיה ואין לתרץ דהיינו זוממי זוממיה דהא משמע דמאחר דיצא הדבר באמת לא הוה שם שום ערעור כדי שנאמר שהיה שקר עד שיהיו שם זוממים וזוממי זוממים לכך עדיף טפי לשנויי או הוא או זוממיה. ואין להקשות דמאי פריק דאו קתני דהא קתני נמי הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה וכו' וע"כ או קתני הוא אינו לוקה וכו' אם שקר, היא וזוממי' וכו' אם אמת היה הדבר די"ל דמאחר שהיה אמת אין לומר שהיה שקר וזה שכתב רש"י ז"ל היא וזוממיה ס"ד. אם אמת היה אין שקר. והילכך מאחר דקתני היא אין לומר זוממיה ואם תשאל דהוה ליה לתנא לאקדומי זוממיה בהדי מאי דקתני הוא אינו לוקה לכך כתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פי' ואם היה תני בהדי אינו לוקה וזוממיה הוה משתמע דהמלקות היה בא לו על ידי עדיו שהוזמו והא ודאי ליתא דמפני שעדים הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת היו דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו לכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נערה לא כתב כן שכתב וז"ל כיצד הוצאת שם רע הוא שיבאו לב"ד וכו' ואם הביא האב עדים והוזמו עדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים וכו' ע"כ. ואפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו העדים שהביא הבעל וגם שהבעל עצמו יודה ששקר דבר ובהזמ' העדים לא סגי דהרי הוא צווח ואומר שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או למחר יביא עדים אחרים ואין ללקות על הספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר בודאי לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ונמצאו שהעידו שקר וכו' והרי לשון זה מיותר אלא ודאי כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פירש שכחש דבריו הראשונים ולא בעי למימר שדבר שקר דאם כן הוה ליה למנקט אם שקר ודוק כנ"ל:

אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת כו'. ה"פ למאי דתני שילא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא דבדהשתא דיינין לה. כל מוציא ש"ר דאמר רחמנא בסקילה לאחר שנכנסה לחופה הוא דהא אפי' מוציא ש"ר שלא בעל נמי אילו השתא זנאי בחנק וכי זנאי מעיקרא בסקילה אלמא לאו בתר השתא אזלינן הכא נמי אי בגרה לאו בתר השתא אזלינן אבל באו עדים בבית אביה דלא חדית בה רחמנא מידי אם בגרה בתר השתא אזלינן ובחנק ולאו למימרא דלדידן חידוש הוא אלא ס"ל לשילא דחידוש הוא וכי היכי דלא אותבת עליה מדאמר רחמנא מוציא שם רע בסקילה לא תותביה מברייתא ואקשינן ודילמא כי חדית רחמנא וכו' כלומר מנא לך הא דילמא שני התם דלא אשתני גופא ודינא הוא ותידון כדמעיקרא אבל היכא דאישתני גופא לא אמר רחמנא הכי ולא חדית במוציא ש"ר כלום. א"נ לעולם חידוש הוא וכי חדית ביה רחמנא בשלא נשתנה הגוף אבל לא חדית כל כך דאפילו נשתנה הגוף לא ישתנה הדין וליכא למגמרה מהדדי וכיון דהכי הוא האי תנא דסבר כדמעיקרא דיינינן לה אפילו בלא הוצאת ש"ר נמי אית ליה הכי דהא כי הדדי נינהו להך מלתא דלא חדית בה רחמנא מידי כך פירש רש"י ז"ל. אבל יש לדקדק אם כן מאי טעמא דמקשה אמאי לא אקשי ליה ממוציא ש"ר גופיה דאמר רחמנא בסקילה אי אמרת דס"ל שאני התם דלא אשתני גופא אם כן היינו דרב יהושע ולא קשיא דס"ל למקשה דמוציא ש"ר גופיה לשילא ודאי חידוש הוא ואין ללמוד מחידוש אפילו בדבר כיוצא בו ורבא אמר כיון דחידוש הוא גמרינן מיניה כל דבר דבתר מעיקרא אזלינן ביה ורב הונא אמר אפילו תימא דבר שכיוצא בו למדין ממנו שלא כדברי המקשה מיהו זו אינה דומיא לזו. אי נמי איכא לפרושי הכי בהדיא דקס"ד דמקשה טעמיה דשילא משום דאישתני גופא הוא וליכא למקשה מוציא ש"ר וחידוש נמי לאו חידוש הוא וא"ל רבא טעמא דשילא משום דאזיל בתר ידיעה הוא הלכך מוציא ש"ר חידוש ואין הדין נותן אלא בהוצאת ש"ר וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפילו לדידך שאמרת משום דאזיל בתר ידיעה הוא ומ"ה אמר חידוש הוא דילמא כי חדית רחמנא וכו' וזה נכון. ורבינו הגדול ז"ל כתב שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה בעלמא בסקילה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אע"ג דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לרשות הבעל אשתני דינא ואילו מוציא ש"ר אחר כניסתה לחופה אע"ג דאתיא לה לרשותיה לא דיינינן לה כדהשתא וכו' כדכתיב בהלכות ופי' לדברי הרב ז"ל כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואף על גב דהשתא נערה בתולה היא אשתכח דרשות הבעל משוי לה כאילו אשתני גופה והוה לה כמי שבגרה ומשני קטלא, וכיון שכן מוציא ש"ר היכי משכחת לה לעולם אפילו מוקמת ליה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופה אשתני קטלא אלא ש"מ חידוש הוא וכדפירש רש"י ז"ל. ויש בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל בשמועה זו פירושים רבי' בשם גאוני עולם ז"ל ולא נתנו ליכתב ועליהם אמר רבינו הגדול ז"ל דליכא חד פירושא דסליק כהוגן. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה פירוש שאני מוציא ש"ר דאילו אליבא דשילא מוציא ש"ר לא משכחת לה בלא חידוש דכיון דקסבר שילא דהכי דינא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא כל מוציא ש"ר נמי הא אשתני דינא דכיון דנכנסה לחופה הא אשתני דינא דהויא בחנק אפילו לא נבעלה ואפ"ה לא אשתני קטלא והיא בסקילה כי בגרה נמי לא אשתני דינא והויא בסקילה אף ע"ג דבעלמא דינא הכי דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא שאני הכא דגלי ביה רחמנא וקשיא לן ומאי דקא איירי לה אמאי מקשה לה ממתני' ליקשי ממוציא ש"ר גופיה דאורייתא. וי"ל דהמקשה ס"ל דמוציא ש"ר דאורייתא לאו קושיא דהא שילא לא אמר אלא היכא דאשתני גופא אבל אשתני דינא מודה שילא דאפ"ה לא אשתני קטלא ואפילו בעלמא הלכך מוציא שם רע דאורייתא לאו חידוש הוא דהא הכי דינא אפילו בעלמא והיינו דמקשי ממתני' דקתני בהדיא בגרה ורבא אתא למימר דלאו הכי הוא אלא שילא בין באשתני דינא בין באשתני גופא אית ליה דהכי הוא דינא דאשתני קטלא הלכך מוציא ש"ר גופיה דלא אשתני קטלא חידוש הוא דהא אשתני דינא וכיון דכן הוא הדין נמי לאשתני גופא וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפי' לפי דבריך דמוציא שם רע חידוש הוא אכתי היכי מצי למגמר מינה תנא לבגרה דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא היכא דאישתני גופא לא חדית רחמנא והיכי מצי תנא למגמר חדושא רבה מחדושא זוטא אלא טעמא ע"כ משום דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותיובתא דשילא. אבל מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא מפרש מוציא ש"ר חידוש הוא דכיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואע"ג דהשתא נערה בתולה היא אשתכח [דרשות הבעל משוי לה כאלו אישתני גופה וה"ל כמי שבגרה ומשתני קטלא וכיון שכן מוציא שם רע היכי משכחת לה] לעולם אפילו מוקמת לה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופא אישתני קטלא אלא לאו ש"מ חידוש הוא כדפרש"י ז"ל אבל אין לשונו מכריע יפה והנכון כלשון הראשון ומן התימה במה שכתב הרמב"ם ז"ל שנערה שזנתה אחר כניסתה לחופה ובאו עדים מאליהן בחנק הביא הבעל עדים הרי היא בסקילה ונראה שהוא מפרש דברים כפשטן ואילו מוציא ש"ר כי הא דאמרינן דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בסקילה וזהו חידוש שבמוציא ש"ר וזה תימה ומאי קאמר וכי חדית בה האי חידושא מאי הוי אטו משום דחדית ביה רחמנא בחדא מילת' אית לן לחדותי בה במילי אחריני אדרבה אית לן למימר אין לך בו אלא חידושו ותו דאי לא אשכחן דשני לן במוציא ש"ר בין הביא הבעל עדים לבא מאיליהן אלא לענין מלקות ולשלם מאה סלע אבל לא לענין מיתתה כלל ותו הא לזנות בית אביה דממעטינן מיניה לקמן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה לומר שהיא בחנק במוציא ש"ר כתיב וליתא. עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל. אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה המאורסה דעלמא שזינתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה ופי' ז"ל דברי' כפשוטן דאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר דינה בחנק כא"א ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזינתה אחר שנכנסה לחופה דינה בסקילה וזה ודאי חדוש גדול מפני הוצאת ש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק. ואם תאמר וכי מפני שחדשה תורה דין א' נחדש בו דין שני אדרבה אין לך אלא חידושו בלבד. י"ל דכוליה חד חידוש הוא שגזרת הכתוב שכל דין מוציא ש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש אותה הרמב"ם ז"ל ממה שכתב בספר קדושה פ"ג דין חדש יש בהוציא ש"ר וכו'. ואין פירוש זה נכון שאין דין מוציא שם רע לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא בהדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מוציא ש"ר שיהא חלוק בין שהוציא ש"ר או שבאו עדים מאיליהן לענין דינא וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני וכו' ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה המאורסה בעלמא שזנתה בסקילה אלא דלימא הכי דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כדפי' רש"י ז"ל שאני מוציא שם רע דחידוש הוא דחזינן בה דאע"ג דאשתני דינא בין חטאת לקטלא לא אשתני קטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר שזינתה כשהיא מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"ג דאילו זינתה השתא בחנק אלמא אע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא ולפי דברי שילא היה לנו לומר כיון דאשתני דינא לשתני קטלא אלמא גזרת הכתוב הוא במוציא ש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן ואילו מש"ר בסקילה לאו דוקא אלא דין מש"ר אמרינן ואפי' באו עדים מאיליהן. ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיב שינוי הגוף דאי לא לייתי לה מנכנסה לחופה ונבעלה וזינתה בעלמא שהיא בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר בסקילה כדכתיב ואקרב אליה וש"מ דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיב שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא כשנכנסה לחופה ונבעלה שזהו דין מוציא ש"ר לדברי הכל דאילו כשלא נבעלה פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא והא דנקט בשלא נבעלה משום דלא תסוק אדעתין דמשום שינוי הגוף נקיט ליה למימרא דנבעלה חשיב דאשתני גופא ואף ע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכא דאשתני גופא לא פי' דמשום דחדית דאשתני דינא דלא לישתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אם איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גופא עדיפא משינוי דינא אלא ודאי מדין מש"ר שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש וכו' והקשו בתוס' כיון דסבירא לן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאישתני דינא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית ביה רחמנא מידי ותירצו דלדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת לה חדוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופה: וז"ל הרשב"א ז"ל. ורמינהו נערה המאורסה וכו' אבל מדידיה אדידיה לא קשיא דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה וכו' כדמעיקרא השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא אלא שינוי הגוף לבד וא"ל רבא מוציא ש"ר קא רמית עליה דשילא, לשילא כל מוציא שם רע חדוש הוא דמדינא כל מוציא ש"ר אפילו לא בעל היה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק דכניסה לרשות בעל הוי שינוי ומשני קטלא דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה השתא בחנק אע"ג דלא אשתני גופה כלל דמעיקרא נערה בתולה והשתא נמי אכתי נערה היא אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות ומשני קטלא ואפ"ה ע"י הוצאת ש"ר תדון בסקילה כדמעיקרא אלמא חדוש הוא ואי לאו חדוש הוא הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפיה ומיהו לדתני שילא הוה חידוש אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן: אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא כלומר אף כשת"ל דמוציא ש"ר חידוש הוא אכתי לא חדית לן אלא בדלא אשתני אבל היכא דאשתני גופה לא חדית ומחידוש לא גמרינן והלכך כשזינתה ומשבגר' הוציא עליה ש"ר אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כדהשתא. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:

ודע דהתוספות פירשו דלא שני לן בין אשתני גופא לאשתני דינא ובהכי פליגי דהמקשן סבור דהא דתניא משבגרה הוציא עליה ש"ר וכו'. היא וזוממיה וכו' היינו מסברא ומשני רבא דחידוש הוא וקשיא להו כל מאי דמקשי ורש"י ז"ל לא פירש כן וניחא לשיטתו כל הקושיות ועל שיטת התוספות כתוב בגליון תוספות והא דקאמר ואילו מוציא ש"ר אף על גב דהכל איירי במוציא ש"ר ה"פ ואילו במוציא ש"ר על האירוסין דאיירי קרא דהוי בסקילה. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוספות אבל ק"ק דתניא בשמעתין לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין מאיליהן היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אפילו בלא הוצאת ש"ר לא אמרינן הואיל ואשתני דינא אשתני קטלא וקשיא לרבא מיהו יש לתרץ דאע"ג דלא אמר לעדים דמכל מקום הרי הוציא ש"ר וחדית ביה רחמנא ע"כ. ויש לי להאריך בשיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל אבל אין הפנאי מסכים ועוד אחזור על זה בעזר העוזר האמיתי: אלא אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא הקשו בתוספות והא הכא ליכא אלא שינוי דינא והיכי מייתי לאשתני גופא דלעיל ותירץ הרשב"א ז"ל דמינויין כאשתני גופא הוא וכן פי' רש"י ז"ל ומיהו אכתי יש לחלק בין אשתני גופא דמינויין לאשתני גופא דבגרות ומשמע לי דהא ודאי תנא דשילא ותנא אחריתי תנאי הוה ומצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא אפי' דלא אשכחן דפליגי תנאי אחריני בהכי אלא דמ"מ בעינן לאשכוחי תנאי דפליגי בכיוצא בזה כי היכי דלא נחדש פלוגתא חדשה בין התנאים ולכך מהדרינן לאשכוחי דפליגי תנאי באשתני קטלא מיהא אע"ג דלא שוו בענין דהא (לא דמיא) אשתני דינא והא אשתני גופא ממש הא אשכחינן דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני וכיון שכן איכא למימר דתנא דשילא ותנא אחריתי פליגי נמי באשתני גופא אי אשתני קטלא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל וז"ל אלא א"ר נחמן בר יצחק. הא דתני שילא תדון בחנק הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא ותנא אחריתי סקילה ואע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא תנאי היא. אשתני ולא אשתני. אי אמרת אשתני קטלא או לא אשתני קטלא תנאי היא. ע"כ דוק ותשכח בקצת פירושים כתיבת יד אין כתוב זה הלשון האחרון אשתני ולא אשתני אי אמרת אשתני קטלא וכו' ונוסחת פירושים הוא מדוייק כדכתיבנא כנ"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל אשתני כלומר אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא תנאי היא דרבי שמעון ורבנן דרבנן סברי בתר מעיקרא ור"ש אזיל בתר השתא. ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל. אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא פי' אשתני גופא אי אמרינן אשתני קטלא או לא אשתני תנאי היא דתנן חטאו עד שלא נתמנו כו' פי' וכיון דאמרו רבנן הרי הן כהדיוטות כדמעיקרא אלמא סבירא ליה דאשתני דינא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורין ס"ל דאשתני דינא אשתני חיובא ופירשו בתוספות דמדרבנן לא מוכיחין מידי דדילמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אשתני גופא אשתני חיובא אלא סייעתא לשילא מייתינן דר"ש סבירא להו כוותיה דאפי' (לא) אשתני דינא אשתני חיובא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגא אדרבי שמעון וסבר לה כרבנן דהכא ולא מפליגי בין שינוי דינא לשינוי גופא א"נ תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שינוי דינא כשינוי גופא. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל תנאי היא דתנן חטאו וכו'. תימה היכי מייתי תנאי מאשתני דינא לאשתני גופא דלעיל וי"ל הא דמפליג כן היינו דוקא לרבא דהוה בעי למימר דחדית רחמנא במוציא ש"ר מה שאינו סברא וגם אינו נוהג בשאר חייבי מיתות הלכך פריך ליה רב הונא הואיל ואמרת דחדש רחמנא אע"ג דלאו סברא הוא אם כן יש לך להעמיד האי חידוש בפחות שתוכל והיינו בלא אשתני גופא אבל רב נחמן דמתרץ לה לברייתא ומוקי לה כתנאי והתנא דאית ליה לא אשתני קטלא מסברא קאמר ולאו מחידושא אין לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא הלכך מייתי שפיר תנאי. א"נ י"ל דמדר"ש מייתי ראיה הואיל וס"ל אשתני דינא אשתני קטלא כ"ש אשתני גופא הא אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא אבל מדרבנן לא מייתי שום ראיה וגם אין אנו צריכין דההיא דשילא הוא דמשבשינן לה משום דלא מיתני' בר' חייא ורבי אושעיא ותדע דהא במסקנא קאמר לה רבי יוחנן להך תנא תני תדון בסקילה. ע"כ: