שיטה מקובצת על כתובות מ.

וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ג"ה מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו ולאו למימרא דנפקי לן מדכתיב לו דהא גבי אונס נמי כתיב ולו תהיה לאשה אלא דכיון דכתב רחמנא ימהרנה בדידיה תלה רחמנא ולו מדעתו משמע ואיכא נוסחי דגרסי מהר ימהרנה לו לאשה מדעתו ולהאי נוסחא מימהרנה בלחוד דריש ליה והכל עולה לדרך אחד ע"כ. ורבינו יונה ז"ל תירץ שיש חילוק בין כשכתוב לו קודם המעשה ובין שכתוב בסוף דכשכתוב בסוף מורה שרצונו לומר מדעתו דכיון שאמר מהר ימהרנה לא היה צ"ל יותר וא"כ למה בא לו אלא לדרוש לו מדעתו. כן כתבו תלמידיו משמו ז"ל:

ניתי עשה ונדחי לא תעשה. פירש בתוס' דלאו אמצא בה ערות דבר פריך דהא אית בה לאו ועשה כדאמרינן בפ"ק דיבמות [יא ב'] לא יוכל בעלה וגו' לרבות סוטה שנסתרה לאוקמי עלה בלאו ודרשינן ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל הרי לאו ועשה אלא אאינה ראויה לקהל פריך. והקשו בתו' ומאי פריך וליתי עשה כו' הא מתני' קרא קאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכשאינה ראויה ליכא עשה ועוד הקשו דלמאי דמשני דלא חשיב עשה אמאי אצטריך קרא למעוטי שאינה ראויה לו וכן פירש הרא"ש ז"ל. והקשה גם כן לשיטתו וז"ל. ואם תאמר מאי פריך וליתי עשה וכו' הא מתני' קרא קאמר ולו תהיה לאשה וגו' ואי מפרש ולו תהיה מדעתה אם כן ליתיה עשה כלל כדקא משני ומאי פריך ותירצו בתוס' דלעולם ס"ד דפי' דמתניתין הוה כדמסקינן דולו תהיה לאשה מדעתה משמע ואי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל הילכך לא דחי והשתא פריך מכל מקום ניתי עשה ונדחי לא תעשה אף על גב דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה מיהו כי אמרה בעינא לדחי דלא מסיק אדעתיה דאין עשה דוחה את לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת. עוד תירצו בתוספות דהכי פריך בחייבי לאוין הוה לן למימר דלידחו ונוקי קרא דולו תהיה דמשמע הראויה לו בחייבי כריתות דוקא וכ"ת לחייבי כריתות למה לי קרא פשיטא דלא תנשא לו. יש לומר דסד"א שמותר לנושאן הואיל ואיתרבו לקנס מהבתולות ומהנערות אימא איתרבו נמי לנשואין דמקרא משתמע היכא דאיכא קנס איכא נשואין אבל חייבי לאוין אימא דנדחו דאתי עשה ודחי לא תעשה. ומשני דלא חשיב עשה וקרא דולו תהיה אתא לחייבי לאוין ואצטריך למעטינהו דלא תימא הואיל ואיתרבו לקנס נתרבו נמי לנשואין. וצריך ליישב תירוץ זה עם מאי דכתבו התוס' לעיל בריש פרקין דהקשה ריב"ן עלה הא דאמרינן חד לאתויי חייבי לאוין וכו' דמנלן לחייבי כריתות דילמא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי עשה. ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו וכו' עי' לעיל. מעתה מאי פריך והא אי לאו קרא לא מרבינן אלא לאוין ועשה ולא חייבי כריתות וכמו שהקשה ריב"ן ז"ל. ויש לומר השתא דאמרינן דניתי עשה ונדחי לא תעשה לא צריך רבויא לחייבי לאוין דפשיטא ודאי כיון שצריך לנושאן פשיטא דיש להם קנס הילכך לא אתי הריבויין אלא לרבות חייבי כריתות ומאחר דאתרבו לקנס צריך למעטינהו מנשואין ומיהו הקשו התוספות שם דלשתוק מולו תהיה לאשה ולא יצטרך לרבויי. ותירצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וכיון שכן איכא לאקשויי להאי תירוצא מאי משני דכיון דלא חשיב עשה אמאי אצטריך קרא למעוטי שאינה ראויה ואי משום דאתרבו לקנס לא לכתוב לא ריבויי ולא מיעוטא דהא הסברא מבחוץ נותנת דאית להו קנס לפסולות וכדמשמע מהתוס' בריש פרקין וע"כ יש לנו לפרש דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה והכי מסיק בשינויה נמצא להאי תירוצא מאן דפריך סבר דמייתורא דקרא דריש שאינה ראויה ומשני דאין כאן עשה דולו תהיה אתא למדרש מדעתה ולהכי ממעט במתני' אשה שאינה ראויה לו. עוד תירצו בתו' דהכי פריך ניתי עשה ונדחה לא תעשה וכ"ת שאני הכא דגלי קרא א"כ נגמור מהכא בכל דוכתא דלא דחי ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ אצטריך קרא דאי לאו קרא הוה חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה דעיקר מצוה היא לישא כי היכי דאמרינן בפרק בתרא דיבמות דחליצה במקום יבום לאו כלום היא: והרמב"ן כתב וז"ל וניתי עשה ונדחי לא תעשה. פרש"י ז"ל דאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת וק"ל שהרי אינה ראויה לבא בקהל מקרא נפקא לן דכתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו כדתנן במתני' שאף על פי שרבה אותן הכתוב לענין קנס מ"מ אם אינה ראויה לו לא יכנוס אלא אמצא בה ערות דבר קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו. ומיהו לעולם איתיה לההוא עשה ויש לפרש דה"ק ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואי גלי ביה רחמנא דלא דחי נגמור מיניה לעלמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ובכי האי גוונא אמרינן בריש יבמות ומהדרינן אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל פי' וכיון דאיהי מציא לעכובי כי אסירא ליה נמי אנן סהדי דלא ניחא לה ואפילו אמרה בעינא ליה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דלא ניחא לה שהרי אסורה לו ולדידה נמי איכא איסורא דכל היכא דאיהו מפקיד איהי נמי מפקדא כדאמרינן ביבמות. פ"א מי איתיה לעשה כלל ולא אשכחן עשה דקיל שברשות האדם לבטלו מעיקרו שיהא דוחה לא תעשה דלא גלי לן רחמנא בכי האי עשה ודמי לעשה שאינו שוה בכל דלא דחי ואי קשיא והא סדין בציצית דמצי למפטר נפשיה בטלית של צמר ואפ"ה דחי התם עשה מיהא איתיה אבל עשה דאי בעי ליתיה כלל לא דחי. וזה נ"ל עיקר ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וניתי עשה וכו'. פי' רש"י ז"ל וניתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לא תעשה דלא יבא ממזר דהא אאינה ראויה לבא בישראל קיימינן. ותימא דהא ליכא עשה דמעשה גופיה קא ממעט דהא אמרינן דרחמנא לא אמר ליה לעשה היכא דאינה ראויה לבא בישראל וי"א דאמצא בה ערות דבר קאי דלא קאמר רחמנא אשה הראויה לו אלא בשעת הויה אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דידה. ואינו מחוור אבל הנכון נראה לומר דודאי מולו תהיה לאשה ליכא מיעוטא כלל דמאי משמע אלא דסברא דרבנן היא ומפרשי קרא וסמכי לטעמייהו כלומר אף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו קאמרינן ולאו דפשטיה דקרא הכי מדריש דהא ודאי ליתא והיינו דקשיא לן מ"ט דרבנן דאמרי מצא בה דבר ערוה או אינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה ואמאי לא אתי עשה ודחי ל"ת. וגדולה מזו איתא במסכת פסחים ובמסכת סוטה כמו שפירשתי שם בס"ד. והא דמקשינן לעיל בריש פרקין קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו לאו משום דרשא דמתני' דדרשינן לה הכי דהא אמרינן דלאו מקרא הוא דמדריש להו אלא הכי קאמרינן כיון שאמר הכתוב לישא אותה אימא שאין לה קנס אלא כשאני יכול לקיים בה ולו תהיה לאשה ומפרקינן דאתרבו להו וקסברי רבנן דאף על גב דאתרבו לענין קנס אינו רשאי לקיימה אלא כשהיא ראויה לו והיינו דקשיא לן אמאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ומפרקינן כי אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ופרש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה לומר איני רוצה. ותימא ואי לא בעיא אמרה מהו ואפשר דכייפינן לה עד דאמרה לא בעינא ליה כיון דכן אנן סהדי דלא ניחא לה דהא כל היכא דלדידיה איכא איסורא לדידה נמי איכא וליתא והנכון דלא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא בעשה קיים דלא סגיא דלא לקיומי כדאמר הכא כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה דהא לא אפשר דלא לקיומי מצות מילה ובהא הוא דקי"ל דאלים למדחי לא תעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינן מי איתיה לעשה כלל וכיון דכן כי האי עשה לא קים לן דלדחי לא תעשה ואף על גב דאיכא עשה דציצית דדחי לא תעשה דכלאים ואי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר שאני התם דנהי נמי דאפשר לו למפטר נפשיה במידי אחריתי אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דהא אי בעי לביש טלית של פשתים לא סגיא ליה דהשתא איתיה לעשה אבל הכא הא ליתא למצוה כלל דאסתלקא לגמרי כיון דאמרה לא בעינא ובכי הא ודאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה וזה הנכון. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל וניתי עשה וכו'. פי' רש"י ז"ל לא תעשה שאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת. וקשיא להו לרבותי דהא אינה ראויה לבא בקהל מקרא דעשה גופיה נפקא לן דלא דחי דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכדתנן במתני' וע"כ לא ריבה הכתוב כמוהר הבתולות והנערה אלא לענין קנס אבל לבנים לא ריבה אותן ויש מי שפירש דאמצא בה ערות דבר קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו ואי בשעת הויה היתה ראויה לו אלא שקלקלה ונאסרה לא איירי בה קרא ומשום הכי אקשי וניתי עשה דולו תהיה לאשה ונדחה לא תעשה דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה דמרבינן מיניה בריש פרק קמא דיבמות סוטה שנסתרה ועשה דלו תהיה לאשה איתיה לעולם. ומורי הקשה על פ"ה דהאיך יבא עשה דולו תהיה לאשה לדחות לא תעשה דהעשה כבר אינה בעולם תמיד דאחר שבעלה לשם אישות שוב אין כאן עשה כלל. ולי נראה כפירושו של רש"י ז"ל וה"ק וניתי עשה ונדחי לא תעשה דמנא ליה לתנא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו דילמא אשה שיש לו בה הויה קאמר ולמעוטי חייבי מיתות וחייבי כריתות אבל חייבי לאוין לא דהא כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי לא שנא ודחיה דעשה כי האי לא אשכחן דדחי את לא תעשה דאילו הכא אי אמרה לא בעינא ליה ליתיה לעשה כלל וקיל ליה עשה ולא דחי אלא דקשיא לי דאם איתא דולו תהיה לאשה אשה שיש לו בה הויה קאמר אם כן אפי' חייבי עשה כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה והא מנא תיתי דהא קיימא לן דאין עשה דוחה עשה השוה בכל כגון זה שאיסורו נוהג בכהנים ולוים וישראלים. ויש לומר דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכ"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו. ועוד שהוא אינו שוה בכל ואתי עשה דלו תהיה לאשה שהוא שוה בכל ודוחה אותו וכדמשמע בפרק אלו מציאות דעשה דטומאה הוי עשה שאינו שוה בכל וכמוהו בהרבה מקומות. אי נמי יש לומר דמדקי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה נשמע דכי כתב רחמנא לו תהיה לאשה אשה שיש לה הויה קאמר. אבל אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל כלומר ועשה כי האי קיל ולא אשכחן עשה כי האי דדחי. וא"ת והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר ואפילו הכי וכו'. ויש לומר דהתם מיהא איתיה לעשה אבל הכא דאי בעיא ליתיה לעשה בעולם כלל לא דחי. אי נמי יש לפרש דכיון דמצינן לעכובי השתא דאסירא ליה אנן סהדי [דלא ניחא לה ואפי' אמרה בעינא ליה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי] דניחא לה כדאמרי בעלמא ניחא ליה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל וליתי עשה וכו'. פרש"י ז"ל וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזרת. והקשו עליו דהיכי דחי ליה דהא איהו גופיה ממעיט ליה דולו תהיה לאשה משמע אשה הראויה לו כדתנינן במתניתין וכדאמרינן בכוליה פרקין ויש שפירשו דקושיין אמאי דתנינן או שמצא בה דבר ערוה כלומר שזינתה תחתיו דאית בה לאו דלא יוכל בעלה הראשון וגו' וכדאיתא בפ"ק דיבמות דהא ראויה היתה לו כשכנסה דהיינו שעת הויה. ויש שתירצו דלעולם בממזרת קיימינן כדפי' רש"י ז"ל ואף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו אית לן לאוקמי בחייבי כריתות אבל בחייבי לאוין לא כיון דבכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה ונימא דלו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה קאמר. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלו תהיה לאשה בכל אשה משמע דאורחיה דקרא הוא למנקט האי לישנא ולא נקטה אלא לאשמועינן מדעתה והא דנקטי במתניתין ובכל דוכתא אשה הראויה לו אמסקנא דסוגיין סמכינן דקים להו דהאי עשה לא דחי לא תעשה וסמכי ליה אלישנא דקרא וכדפרישנא בריש פרקין: אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל פרש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה שתאמר איני רוצה. ואינו נכון חדא שכל עיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד אם מלמדין אותה לומר איני רוצה והיא אומרת רוצה אני מאי איכא למימר ומאן פסקה לתנא שתשמע ויש לומר בזו דכיון דלדידיה איכא איסורא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי מסתמא ניחא לה משום מצוה לשמוע דברי חכמים והנכון דה"ק דעשה כי האי כיון דקיל כולי האי שבידה לעקרו אינו בדין שידחה לא תעשה ואם תאמר והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר או בטלית שאינה בת ציצית ואפ"ה דחי וי"ל דהתם איתיה לעשה מיהא אלא שהוא פוטר עצמו בטלית שאינה בת ציצית וכי עביד הכי מיענש כדאמרינן התם במעשה דרב קטינא אבל הכא כי אמרה לא בעינא עקרתיה לעשה לגמרי דליתיה לעשה בעולם. ע"כ: ה"ג כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומה לעשה ול"ג דלא אפשר לקיומה לעשה וכתב ר"ת ז"ל דהא דנקט בכל דוכתא כגון מילה בצרעת לסימנא בעלמא נקטיה דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ולא תעשה דכתיב השמר לעשות לחד לישנא בפרק רבי אליעזר דמילה ולא אשתראי אלא משום דכתיב בשר דדרשינן אף במקום בהרת יקוץ ואם תאמר הא דאמרינן בכל דוכתא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה נגמר מהכא דדחי ויש לומר מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ע"כ. והיה אפשר לי לפרוש דכל שאין העשה מפרש אלא דאתיא מריבויא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי ליה אע"ג דאיכא בהדיה נמי לאו ולכך מצינן לפרושי דאמצא בה דבר ערוה פריך אע"ג דאית ביה לאו ועשה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כיון דלא מפרשי בהדיא הלאו ועשה ולזה הוה ניחא נמי שפיר דנקט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמכל מקום לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני ומיהו התוס' ז"ל לא פירשו כן וכתבו דעיקר מילתיה אכלאים בציצית סמיך. ודע שיש ספרים דגרסי בהדיא בגמרא או כלאים בציצית ויש ספרים דגרסי או סדין בציצית ולהני נוסחי אתי שפיר מה שכתבו התוס' ז"ל ומיהו ברוב הספרים לא גרסינן ליה והילכך קשיא היכי סמיך אמאי דלא הוזכר בגמרא כלל והרא"ש ז"ל משמע דהוה גריס לה שכתב וז"ל וכגון כלאים בציצית ואם תאמר הא אפשר לקיים מצות ציצית בלא כלאים שילבוש טלית של צמר ויש לומר התורה לא אסרה ללבוש טלית של פשתים, היכא שיש לו טלית של פשתים אי אפשר לקיים ציצית בלא כלאים ע"כ. הא קמן דתפס הרב ז"ל וכגון כלאים בציצית אלמא דהכי הוה ליה בנוסחיה ז"ל:

מתניתין יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו'. הך מתני' מתפרשת בד' גווני או שנפרש דלא מיירי מתניתין אלא ביתומה גמורה בלחוד כפשטא דמתניתין נתארסה ונתגרשה עלה דיתומה קאי. א"נ נוכל לפרש דלא מיירי אלא בנתארסה ונתגרשה ואביה קיים ומאי יתומה יתומה בחיי האב וה"ק יתומה בחיי האב דהיינו שנתארסה ונתגרשה רבי אלעזר אומר וכו'. אם כן נוכל לפרש דמתניתין תרתי קאמר יתומה גמורה או יתומה בחיי האב וה"ק אחת יתומה גמורה או יתומה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה וכו' וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו אתרווייהו קאי מאי דקתני המפתה פטור. ועוד נוכל לפרש דאיברא ודאי דמתני' תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב ומיהו לא אקשינהו אלא לענין שקנסה לעצמה אבל מאי דקתני המפתה פטור לא איירי לענין קנס דבקנס לעולם חייב דאין הקנס נמחל אלא לאחר העמדה בדין וכי קתני המפתה פטור היינו מן הבושת והפגם והלכך יתומה בחיי האב דע"כ בושת ופגם לאביה לא מצי למתני עלה המפתה פטור דהא ע"כ המפתה נמי חייב בין בקנס בין בבושת ופגם. אלו הד' פירושים נוכל לפרש במתני' ובגמרא פירש להדיא דלאו ביתומה גמורה בלחוד מיירי מתניתין דאי הכי פשיטא וכדבעינן לפרושי בגמ' בס"ד ומלשונו של רש"י ז"ל דמתני' שמענו דמתניתין תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב שכתב וז"ל יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור. דכיון דיתומה היא וקנס שלה היא ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור ובגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולאו איתומה קאי. ע"כ. פירוש לפי' מתני' תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב דמייתורא שמעינן דאיירי ביתומה גמורה ומדעריב להו בהדדי ולא קתני או שנתארסה ונתגרשה שמעינן דכולה חדא היא וכדבעינן למכתב בגמרא בס"ד ופשיטא לן דבעי למיהב קנסא אע"ג דיתומה היא דהא נערה היא אלא דהא אתא לאשמועינן דמפתה פטור דלא תימא דלא שמה מחילה כיון דאכתי לא עמדה בדין קמ"ל דכיון דמדעתה נתפתתה לו וקנס שלה הוא פטור והא דקתני האונס חייב לאשמועינן רבותא בנתארסה ונתגרשה דהיינו יתומה בחיי האב דיש לה קנס ודלא כרבי יוסי הגלילי דס"ל דגזרת הכתוב הוא דלית לה קנס כדכתיב אשר לא אורשה וכמו שכתבו התוס' לעיל וכדכתבינן. ודע דבגמרא אמרינן דעיקר מאי דאתא רבי אלעזר לאשמועינן דמ"ה קרינן עליה טובינא דחכימי היינו הטעם שנותן לדברי רבו דמה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה וכו' לעצמה פי' דבקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ואפ"ה יתומה יש לה קנס לכ"ע וכדתניא בספרי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ובירושלמי דפירקין נמי גרסינן תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי אלמא דכל דלא אשתני גופה דרשינן לקרא להכי יש לה אב לאב אין לה אב לעצמה אף אנו נאמר אשר לא אורשה כיון דלא אשתני גופה אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה וכדבעינן למכתב בגמרא בס"ד מעתה קשיא כיון דעיקר חידושיה דר' אלעזר היינו למיהב טעמא למילתא דרבי עקיבא רבו אי אמרת דלא מיירי מתני' אלא בנתארסה ונתגרשה ומאי יתומה יתומה בחיי האב הרי לא שמענו בלשונו של רבי אלעזר אלא הדין דהמפתה פטור אבל הטעם דדומיא דיתומה גמורה הויא אינו אלא מדברי תנא דמתניתין ולא מדברי ר' אלעזר והיכי קריה עליה טובינא דחכימי ואי הוי מדברי רבי אלעזר הוה ליה למתני הכי ר"א אומר יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב וכו' ומיהו אי נפרש דמתניתין תרתי קתני הלכך הכי קתני יתומה פי' דהיינו יתומה גמורה האונס חייב והמפתה פטור וה"ה יתומה נמי בחיי האב שנתארסה ונתגרשה קא מקיש לה ר"א ליתומה גמורה ותני נמי האונס חייב והמפתה פטור משום דדומיא דיתומה גמורה הוי והלכך שפיר שמעינן מדברי רבי אלעזר טעמא דמילתא. כל זה שמענו בלשון של רש"י ז"ל דוק ותשכח. ושמענו נמי מלשונו ז"ל דמתני' בקנס מיירי ושייך ביה שפיר מחילה אע"ג דלא עמדה בדין כנ"ל. ובגמרא האריך הריטב"א ז"ל בזה וכדבעינן למכתב בס"ד:

גמרא בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה וכו'. פי' בשיטת רבי עקיבא דמתני' ולאפוקי מדרבי עקיבא דברייתא דאי לאפוקי מדרבי יוסי הגלילי מסתייה דליתני נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס למה ליה לאורוכי כולי האי אלא ודאי כדאמרן. ממאי מדקתני סיפא האונס חייב והמפתה פטור פירוש דלהכי טרח לארוכי כולי האי לאשמועינן בה שום רבותא ואי יתומה ממש קאמר שאין לה אב פשיטא שהמפתה פטור. אלא הא קמ"ל דנערה דנתארסה ונתגרשה כיתומה וכו' פי' רש"י ז"ל והך נתארסה ונתגרשה דרבי אלעזר כשיש לה אב וקרי לה יתומה משום דפקע זכותא דאב מינה לגבי קנסא. ע"כ. ונראה מדבריו ז"ל שהוא סובר דהא דקתני יתומה שנתארסה כולה חדא היא וה"ק יתומה בחיי האב דהיינו שנתארסה ונתגרשה האונס וכו' וקשה על זה דאם כן מאי האי דאמר הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה דמשמע דביתומה גמורה מיירי ויש לומר דדייקינן הכי מייתורא דכיון דקתני נערה שנתארסה ונתגרשה בהכי סגי ולמה ליה למימר יתומה אלא ודאי להכי קרי לה בלשון יתומה לאשמועינן דדין יתומה בחיי האב כיתומה גמורה לענין זה ומיהו עדיין קשה לשונו של רש"י ז"ל שבמשנתינו פי' בגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולאו איתומה קאי ע"כ. ונראה שרבינו ז"ל סובר דר"א האי יתומה בתרתי תני לה וה"ק אחת יתומה גמורה או יתומה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה דאיירי ביתומה גמורה ומדעריב להו בהדדי ולא קתני או שנתארסה ונתגרשה שמעינן דכולה חדא היא ויפה דקדק ז"ל כמשפטו. ועוד למדנו מלשונו שכתב כאן דכי קתני המפתה פטור משום קנסא קאמר ובהא הוא דשוו יתומה גמורה ליתומה בחיי האב דאילו לענין בושת ופגם אין המפתה פטור ביתומה בחיי האב דהא דאביה נינהו דאירוסין לא מפקי מרשות האב אלא לענין קנס בלחוד ושמעינן מינה כי אע"פ שאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין יכולה היא למוחלו קודם לכן ולפי' המפתה פטור כשקנסה לעצמה. ואיכא דקשיא ליה היאך אדם יוכל למחול מה שלא זכה בו עדיין ויש לומר דהכא גופה מחלה לו וכדאמרינן לעיל משל לאומר לחברו קרע שיראין שלי וכו' ואע"ג דלעיל גבי בושת ופגם דהוי ממונא אמרי' ליה שניתן למחילה מכל מקום מן המשל אנו למדין שהמחילה בגופה היא אבל יש מרבותינו שסוברין דקנס אינו נמחל אלא לאחר העמדה בדין וכי קתני דמפתה פטור היינו מן הבושת והפגם ואיתומה גמורה קאי דאילו ביתומה בחיי האב אין המפתה פטור מכלום ולא הוקשה ליתומה גמורה אלא לענין שקנסה לעצמה והיינו דלא אמרינן מה יתומה מפתה פטור אף נערה שנתארסה ונתגרשה מפתה פטור אלא אמרינן מה יתומה קנסה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והא דאמר יתומה פשיטא ה"פ יתומה פשיטא שהמפתה פטור מבושת ופגם דהא דידה נינהו וקרע שיראין שלי הוא דממון גמור הוא ויכולה למוחלו ואיברא דבירושלמי איפליגו אמוראי בהאי מילתא דגרסינן התם אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו כמו דר"ע רבו אמר קנסה לעצמה כן רבי אלעזר אמר קנסה לעצמה מעתה אפי' במפותה יש לה קנס ופריק שמחלה לו כלומר דמסתמא מוחלת לו כיון דמפותה היא ופריך וכי יש אדם מוחל דבר שאינו שלו כלומר והיאך יכולה למחול בושת ופגם שהיא של אביה ומהדרינן תיפתר ביתומה שהכל לעצמה כלומר דכי קתני המפתה פטור ליתומה גמורה בלחוד קאי ופרכינן וכי יש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כלומר היאך יכולה למחול הקנס ואמרינן נשמעיניה מן הדא דאמר ר' בון בר חייא בשם ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה כלומר והיכי קתני המפתה פטור דמשמע פטור לגמרי אפילו מן הקנס ופרקינן רבי אבא בר חסדא בבושת ופגם היא מתניתין כלומר דכי קתני המפתה פטור איתומה קאי ומשום בושת ופגם בלחוד ומקשינן דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל ופרקינן ר' בון אמר רבי שמאי האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת והפגם וחייב בקנס והיא ר"ע. ע"כ בירושלמי. למדנו מזה מחלוקת הוא בירושלמי ופשטיה דגמרא דילן משמע כפי' רש"י מדשבקו לה למתני' כפשטה מכלל דכר' מנא דירושלמי סבירא ליה ולא הסכימו בתוס' האחרונות וזה דעת רבינו ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה רבו ז"ל בשיטת ר"ע רבו וכו'. ממאי הא קמ"ל וכו' זו קשה לדברי בעלי התוס' ז"ל שהם סבורים שאין אדם יכול למחול קנס קודם העמדה בדין דהא הכא דקסבר רבי אלעזר דנערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה וקתני האונס חייב והמפתה פטור ואילו לא היה אדם יכול למחול קנס אם כן הרי הוא חייב לגמרי באונס, על הקנס חייב שהרי אין אדם יכול למוחלו ועל בושת פגם וצער גם כן הוא חייב דהני דאביה הוו ותו ביתומה נמי כי קתני והמפתה פטור לא אפשר למימר אקנס דהא אמרינן דלא מציא מחלה ותירצו דודאי הכי הוא דהא דאמרי' המפתה פטור לאו אקנס קאמרינן אלא בבושת ופגם ודוקא איתומה אבל נתארסה ונתגרשה הרי הוא חייב בכל ואנן דייקינן דרבי אלעזר בשיטת ר"ע ס"ל ממאי דקתני מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה פשיטא כלומר פשיטא לן דהכי הוא דינא דיתומה כדקתני בלא טעמא דנתארסה ונתגרשה והא תו למה לי למתני נתארסה ונתגרשה כיון דתני יתומה אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה לענין קנס שאף זו יש לה קנס כמוה וקנסה לעצמה אבל בדינן אינן שוות. ולשון דחוק הוא מיהו בירושלמי אשכחן לה להאי סברא דאמרינן התם אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר כשיטת רבי עקיבא רבו כמו ר"ע אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה וכו' תו תקשי התם ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כלומר ואכתי היכי מציא מחלה קנס שאינה ברשותה שאינה זוכה בה עד שעת העמדה בדין ואמרינן נשמעינה מן הדא דאמר רבי בון בר חייא בשם רבי זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם אומר את כן קנס משעה ראשונה הרי הן של אחין משעה ראשונה פי' קנס אין כאן משעה ראשונה שאין אדם זוכה בו משעה ראשונה עד שעת העמדה בדין מדתנן עמדה בדין ואילו היה אדם זוכה בקנס משעה ראשונה א"כ מאי שנא עמדה בדין אפילו לא עמדה בדין נמי מת האב יהא של אחין אלא ודאי דאינו זוכה בו עד שעת העמדה בדין כלומר וכיון דכן קשיא היאך היא יכולה למחול ומפרקינן רבי אבא בר חסדא בבושת ופגם היא מתני' כלומר כי קתני המפתה פטור מבושת ופגם קאמר ומקשינן מה דרבי מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל פי' מה זה שאתם אומרים דכי אמרינן פטור מבושת ופגם קאמר דרב מנא אמר בהדיא דבמתני' חייב בכל ופטור מן הכל קאמרינן ומפרקינן רבי בון אמר ר' שמאי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והיא רבי עקיבא זה אמרו בירושלמי ולפום הא דפלוגתא היא בירושלמי דר' בון בשם רבי שמאי סבר דקנס אין אדם יכול למוחלו ור' מנא סבר שיכול למוחלו אבל נראין דברי רבי מנא שאע"פ שלא זכתה בו עדיין היא יכולה למחלו שהרי למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך דקי"ל דאם מתה אינו יורשה דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולא דמי לירושת אביו שהיא ראוי' לו וכיון שכן אינו יכול להתנות עליה אבל כאן כיון שעדיין אינה ראויה לו לאדם יכול להתנות על זכות אחר שלא יהא ראוי לו ועוד שהרי זה כאומר קרע שיראין שלי והפטר שהרי מסרה לו גופה לעשות בה כרצונו ואינו מחילת הקנס בלבד וכן הדין בודאי ולפי שיטתנו זו עולה יפה מה שאמרו בזה דרבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו דקסבר נתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ממאי כלומר דממתניתין אדרבה איפכא מסתברא מדקתני יתומה דמשמע טעמא משום דהויא יתומה הא לאו הכי אף ע"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס לעצמה ומהדרינן מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא כלומר היא גופה פשיטא כלומר למה לי תרתי ביתומה בלחוד סגיא דיתומה בלחוד אית לה האי דינא בודאי והיינו פשיטא, ולאו פשיטא דלא איצטריך ומתני' כלל קאמרינן אלא דביתומה בלחוד פשיטא לן והא תו למה לי נתארסה ונתגרשה כלו' קים לן דהוי האי דינא בלאו טעמא דנתארסה ונתגרשה ואי לאשמועינן דטעמא דיתומה הא לאו הכי דאביה ליתני לה בהדיא בנתארסה ונתגרשה דאביה הוי אלא ודאי דתרתי קתני יתומה או נערה שנתארסה ונתגרשה ושמעינן מינה דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה דמיא דמה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה ובכל חד וחד האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל וזהו הנכון. ע"כ:

ה"ג ממאי מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא אלא הא קמ"ל כו'. זאת היא גירסת רוב הספרים והכין גרסי רש"י והתוס' ז"ל וה"פ ממאי דכר' עקיבא דמתני' דילמא כר"ע דברייתא ושאני יתומה משום דאין לה אב להכי קנסה לעצמה והמפתה פטור ומשני מדקתני וכו' וקשיא מאי משני מדקתני האונס חייב והמפתה פטור קא בעי ממאי דבנתארסה ונתגרשה בחיי אביה מיירי דילמא ביתומה גמורה מיירי אבל נתארסה ונתגרשה בחיי אביה דילמא לעולם אימא לך דקנס לאביה וכר"ע דברייתא ותירצו בתוספות דשינויא היינו מאי דקא שקיל וטרי יתומה פשיטא אלא קמ"ל וכו' והוה ליה כאילו קאמר מדקתני האונס חייב והמפתה פטור ש"מ דיש לה קנס וקנסה לעצמה דאי משום יתומה נקט מפתה פטור פשיטא דפטור דהא מחלה אלא ע"כ לא נקט מפתה פטור אלא משום נערה שנתארסה ולא נקט יתומה במתני' אלא ליתן טעם אמאי מפתה פטור והלא קנסה לאביה ואשמועינן דהרי היא כיתומה שקנסה לעצמה. ומיהו אין הפי' דמעיקרא משני מידי במאי דקאמר מדקתני האונס חייב וכו' ושוב פריך עלה יתומה פשיטא ומשני לה. וזה דוחק. ורש"י ז"ל כתב וז"ל ממאי. דכר"ע מדקתני האונס חייב ומפתה פטור. אלמא יש לה קנס ולעצמה הלכך מפתה פטור דמדעתה עבדה ואונס חייב ואפי' אביה קיים דאי יתומה כדקתני פשיטא דמפתה פטור אלא הא קמ"ל וכו'. יתומה פשיטא מסקנא דמילתא דרבי יוחנן היא. ע"כ. פירוש לפי' כי קא בעי ממאי הכי קא בעי ממאי דכר' עקיבא כלל סבירא ליה דילמא כר' יוסי הגלילי ואם תשאל היכי מצי למימר דכרבי יוסי הגלילי סבירא ליה והא רבי יוסי הגלילי סבירא ליה דגזרת הכתוב הוא דכשנתארסה ונתגרשה לא יהא לה קנס וכמו שכתבו התוס' לעיל וכיון שכן אטו משום דנתארסה ונתגרשה לאחר שנתיתמה עדיפא טפי שיש לה קנס והיכי קתני האונס חייב. תשובתך מצינו למימר דתנא בבושת ופגם איירי ולא בקנס דמאחר שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס ולהכי קא בעי ממאי דכר"ע ס"ל ולא כרבי יוסי הגלילי ומשני מדקתני האונס חייב ומפתה פטור אלמא יש לה קנס וקנסה לעצמה פי' דמדקתני האונס חייב אלמא דבקנס מיירי ודלא כר' יוסי הגלילי דאי בבושת ופגם פשיטא דהאונס חייב אטו משום דנתיתמה לא יהא לה בושת ופגם ואכתי לא שמעינן אי כרבי עקיבא דברייתא אי כרבי עקיבא דמתניתין ומדקתני המפתה פטור שמעינן דכרבי עקיבא דמתניתין סבירא ליה דהיכא דנתארסה ונתגרשה ואפילו אביה קיים המפתה פטור משום דקנסה לעצמה וכבר מחלה ואם תשאל ומנלן דילמא ביתומה גמורה מיירי והא אתי לאשמועינן דקנס נמחל קודם העמדה בדין ודלא כמאן דאמר דקנס אינו נמחל אלא לאחר העמדה בדין ולשיטת רש"י ז"ל דמתני' מיירי בתרתי ביתומה גמורה וביתומה בחיי האב אה"נ דאיצטריך למיתני המפתה פטור ביתומה גמורה וכדפרישנא במתני' ואם תשאל אם כן מאי בעי יתומה פשיטא ומשני אלא הא קמ"ל וכו' דמשמע דביתומה גמורה אין שום חידוש למסקנא דשמעתיה. תשובתך כבר תירץ רש"י ז"ל במאי דכתב ז"ל דאי יתומה כדקתני פשיטא וכו' דהוה ליה למימר בקוצר דאי יתומה פשיטא מאי כדקתני דקאמר אלא הא דפריך יתומה פשיטא ה"פ איברא ודאי דביתומה גמורה טובא אתא לאשמועינן דמחילתה מחילה עד שלא עמדה בדין מיהו הך יתומה דקתני דהיינו יתומה שנתארסה ונתגרשה פשיטא דמאי אתא לאשמועינן טפי במאי דנתארסה ונתגרשה מנתיתמה לחודא וכיוצא בזה פי' הרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל. נמצא לשיטת רש"י ז"ל דמתניתין תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב ואשמועינן נמי ביתומה גמורה דהמפתה פטור וכדכתיבנא נמצא דמתניתין אשמועינן רבותא בין ביתומה בחיי האב בין ביתומה גמורה ועיקר מאי דפריך פשיטא היינו דביתומה בלחוד סגי ולמה לי נתארסה ונתגרשה הלכך ליכא לאקשויי דדילמא נקט הכי למידק טעמא דהוי נמי יתומה הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דכיון דעיקר מתני' אתא לאשמועינן דמחילה קודם העמדה בדין מהניא ואפילו ביתומה גמורה אשמועינן רבותא היכי בו נימא דלא נקט יתומה אלא לדיוק כיון דבהיא גופה אשמועינן רבותא ומיהו מלשון התוספות משמע דביתומה גמורה לא אשמועינן שום רבותא וקרוב מאד לומר דקא מפרשי דמתני' לא מיירי אלא בנתארסה ונתגרשה ואביה קיים בלחוד ולא נקט יתומה במתני' אלא ליתן טעם אמאי מפתה פטור. מעתה כיון דדחקינן מתניתין כולי האי דאמרינן דנקיט יתומה ללא צורך כלל איכא לאקשויי ומנלן הא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק טעמא דהוי נמי יתומה הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דקנסה לאביה והכי עדיפא טפי למימר דאתיא מתני' כפשטא ולא תימא דלא איירי ביתומה כלל א"נ דאיירי בה ונקטה ללא צורך כלל ותירצו בתוספות דדחקינן ומוקמינן לישנא דמתני' בהכי דמכל מקום הרי אתא לגופיה לאשמועינן דנתארסה ונתגרשה לעצמה ואף ע"ג דלישנא דיתומה לא דייקא ממאי דנימא דלדיוקא דכל מאי דנוכל לומר דלגופיה אתי עדיף טפי כנ"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה ואם תאמר וליתני נערה שנתארסה ונתגרשה ולא ליתני יתומה כלל ויש לומר דנקט יתומה כדי שלא תתמה אמאי מפתה פטור הלא קנסה לאביה להכי נקט יתומה שנותן טעם לדבר להכי מפתה פטור שהיא כיתומה דקנסה לעצמה ואם תאמר מנא ליה האי דיוקא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק הכי טעמא דהיא יתומה ולכך מפתה פטור הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דקנסה לאביה ויש לומר כל זמן דמצינן לאצרוכי מתניתין לגופה לית לן למימר לדיוקא אתי ע"כ:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן ממאי מדקתני ר"א אומר וכו'. ה"פ ממאי דבשיטת רבי עקיבא דמתניתין אמרה אדרבה מדקאמר יתומה משמע שאילו לא היתה יתומה היה אף המפתה חייב כרבי עקיבא דברייתא דאמר לאביה ומפרקינן מדקתני יתומה וכו' פשיטא דאי לאשמועינן דיש לבתולה שנתארסה ונתגרשה קנס וקנסה לאביה לאשמועינן בדידה למה ליה יתומה ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דכך היתה גירסתו ז"ל ממאי מדקתני יתומה רבי אלעזר אומר וכו' פשיטא אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה וכו' וזאת הגירסא ניחא טפי ולא נצטרך לדחוק למאי דנדחקו בה תוספות לעיל. וראיתי לאחד מחכמי דורנו נראה שהקשה בתשובותיו דאמאי לא משני דמתניתין תרתי קאמר יתומה ושנתארסה ונתגרשה ובתרוייהו חידושא אשמועינן ביתומה אשמועינן דאונס חייב ולא ממעטינן לה מדכתיב לאבי הנערה ובנתארסה ונתגרשה אתא לאשמועינן דמפתה פטור דלא תימא קנסה לאביה ולא הוה דחיק כולי האי כדדחיק במאי דמשני ביתומה מה יתומה וכו'. ואנן הא כתבינן דאיברא דלשיטת רש"י ז"ל מתני' תרתי קאמר וכמו שהארכנו לעיל במשנה ובגמ' מיהו הך חידושא דיתומה ליכא למימר דמאחר דאשמועינן דנתארסה ונתגרשה לעצמה ולאו דוקא דבעי למיתב לאבי הנערה כדכתיב ונתן לאבי הנערה הלכך לא איצטריך תו למתני יתומה כדי לאשמועינן דאונס חייב תדע דלר' יוסי הגלילי אע"ג דאית ליה דנתארסה ונתגרשה לית לה קנס כלל מכל מקום סבירא ליה דיתומה יש לה קנס וכדאמרינן לקמן בפרק נערה אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי ואמרינן נמי בירושלמי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי וכדאמרינן לעיל כנ"ל. עוד הקשה החכם נראה בתשובותיו דאמאי קשיא ליה דפשיטא והרי היה יכול לאקשויי קושית למה דמשמע דדוקא משום שנתארסה ונתגרשה הוא דמפתה פטור הא יתומה שלא נתארסה ונתגרשה מפתה חייב ואמאי הרי קנסה לעצמה והיא מחלה. וכתב נראה דאפשר דהכי הוו הספרים גרסי יתומה שנתארסה ונתגרשה הוא דמפתה פטור הא לא נתארסה ונתגרשה מפתה חייב אלא הא קמ"ל וכו'. ואנן הא כתבינן הגירסא שנשמרו ממנה התוספות ז"ל והיא גירסת הרמב"ן ז"ל והכין איתא ברוב ספרנו ועיקר קושיא ליתא דליכא לאקשויי דליחייב המפתה משום דקנסה לעצמה והיא מחלה דהא פלוגתא דרבוותא היא אי קנס נמחל קודם העמדה בדין וכיון דלא ברירא כולי האי היכי מצינו לאקשויי דליחייב המפתה אלא הכי אית לן לאקשויי דלמה לי נתארסה ונתגרשה ביתומה בלחוד סגי דמאחר דהשמיענו רבותא דמהניא מחילה קודם העמדה בדין כך לי יתומה לחודא כמו יתומה שנתארסה ונתגרשה דליכא הפרישא בינייהו כלל ולמה לי שנתארסה ונתגרשה וכדפרישנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל וכדפירש הרא"ה ז"ל כנ"ל:

קרי רב עליה דר"א טובינא דחכימי פרש"י מאושר שבחכמים וכו'. וקשה קצת אטו משום דכיון לדעת רבו ואזיל בשיטתיה קרו עליה טובינא דחכימי פי' מאושר שבכל החכמים והרי רבו גופיה דאמרה שמעתא ופליג עליה רבי יוסי הגלילי לא קרינן עליה טובינא דחכימי ויש לומר משום שהיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא ושנאה להם וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל הלכך כל אחד מתלמידיו שהיה מכוון לדעתו הרי הסכים להלכה ורבי עקיבא היה להם במקום משה רבינו אדון הנביאים ע"ה לפי שהיה כבר נשתכח תורה שבעל פה עד שבא הוא ושנאה ומ"ה כל מי שהיה מסכים לדעתו שפיר קרינן עליה טובינא דחכימי כנ"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי והא דקלסיה כולי האי משום דהוו רבנן אחריני דאזלי בשיטתא דר' עקיבא דברייתא או דרבי יוסי הגלילי ואילו רבי אלעזר תפס לו השיטה הנכונה יותר מכולם ונתן טעם לדבריו גם כן דכי היכי דלגבי יתומה דרשינן יש לה אב לאביה אין לה אב לעצמה ואע"ג דבקרא לאבי הנערה כתיב הכי נמי דרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה דהא והא לא אשתני גופה ולהכי קרי עליה טובינא דחכימי ופסק הלכה כמותו ולא פסק כרבי עקיבא עצמו משום דלא ליחלף לן רבי עקיבא דמתני' ברבי עקיבא דברייתא שאין הלכה כמותו. ע"כ:

מתניתין איזהו בושת אדם הבינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב והמתבייש. לפי חשיבותו בושתו. כך כתב רש"י ז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה. הר"ן ז"ל על ההלכות. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בהלכות נערה בפרק ב' וז"ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש וכו' ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש מאחד מן הנבלים וקל מן הקלים ולפי זה רואין הדיינין מעלתה ומעלתו ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם. ע"כ:

ובליקוטי הגאונים מצאתי וז"ל איזהו בושת וכו'. פירוש כלומר היאך היא הבושת ושומתו הכל לפי המבייש פירוש אם היה אדם חשוב נותן בושת גדולה שכל מי שהוא אדם חשוב ומבייש את חברו גדולה היא הבושת שמבייש. לפי המתבייש לפי חשיבותו אומדין בשתו ע"כ. ואיברא דלפרש"י ז"ל אינו שוה פירוש המתבייש להמבייש ומיהו לפירוש הרמב"ם לא היה צריך למתני (אלא) הכל לפי המבייש והמתבייש דהא ודאי זילותו של המבייש כנגד חשיבותו של המתבייש שיימינן והלכך לא הוה צריך למתני אלא הכל לפי המבייש א"נ הכל לפי המתבייש דחשיבותו של המתבייש כנגד זילותו של המבייש שיימינן ולפרש"י ז"ל ניחא כנ"ל: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הכל לפי המבייש והמתבייש שאם היא בת הדיוטות והוא אדם חשוב אין בושתה כל כך ואם המבייש הדיוט והיא בת גדולים בשתה יותר ויש להם לבית דין לשער הכל לפי כבוד המבייש והמתבייש וכתב הרמ"ה ז"ל צער ובושת דקאמרינן היכי שיימינן אילימא דאמרינן בכמה אשה רוצה בזו ליתן ואל תקבל צער כזה ואל תתבייש בושת כזה מאיש כזה אם כן כלהו ג' דברים איכא ובכלל זה הוי הפגם והצער והבושת וזימנין דניחא לה למיתב מאה מנה ולא תקבל כי האי בושתא כלל אלא מסתברא דהכי שיימינן דגבי צער אומרים כמה אשה בתולה כזו שנכנסה לחופה על כרחה רוצה ליתן בין ליבעל לבעלה לרצונה ובין ליבעל לו בע"כ. וגבי בושת אומרים כמה אשה כזו שנמסרה לאיש כזה ליבעל לו בזנות על כרחה רוצה ליתן בין שתבעל לו בחשאי לשתבעל בו בפני עדים דאית לה בושת והא דמיא לההיא דאמרינן בב"ק צער במקום נזק היכי שיימינן ושקלינן בה וטרינן ואסיקנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם עכ"ד. ונראין למורי הרב נר'. ע"כ:

כאילו היא שפחה נמכרת וכו'. וא"ת למה ליה לאורוכי כולי האי ליתני בקוצר פגם רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה וי"ל דבמאי דמפרש תלמודא מתרצא שפיר דשמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה וכו' ולהכי קתני נמי כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ולכך כתב רש"י ז"ל כאילו היא שפחה. בגמרא מפרש מאי גריעותה מחמת בעילה. פי' משום דקתני מתני' כאילו היא שפחה וכו' הוצרך לפרש תלמודא מאי גריעותה ולקמן בגמרא נפרש עוד זה בס"ד כנ"ל: גמרא ואימא חמשים סלעים וכו' עלה דמתני' דלעיל דקתני המפתה נותן ג' דברים וכו' לא בעי הכין משום דאיכא לפרושי דאה"נ דחמשים סלעים מכל מילי קאמר אלא דהאונס מוסיף הצער על החמשים שקלים נמצא דחמשים שקלים דמפתה היינו דמי בושת ופגם וקנס והאונס מוסיף על הני דמי צער ומיהו הכא במתני' דקתני הכל לפי המבייש והמתבייש ע"כ אין הבושת בכלל החמשים דהא החמשים קצובין הן ואילו הכא תנינן דלפעמים מוסיף ולפעמים גורע כנ"ל:

יאמרו בעל בת מלכים וכו'. פרש"י ז"ל יאמרו וכו'. והיכן הוא חלוק שביניהם אצל בושת הילכך בלא בושת. פי' לפי' אף על גב דהשתא נמי הרי שוין הן בת מלכים לבת הדיוטות לגבי קנסא מכל מקום הרי הן חלוקין אצל בושת. והילכך הני חמשים בלא בושת דמלבד הבושת נותן חמשים מעתה פגם נמי דכיון דע"כ יש תשלומין אחרים מלבד הני חמשים ולא הזכירו הכתוב כאן משום דישנו בשאר חובלין פגם נמי בעי למיתב דהיינו נזק הנשום בשאר חבלות. ובפרק יש בערכין כתב רש"י ז"ל וז"ל בעל בת הדיוטות כו' בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות והכל עולה לענין אחד וכדכתיבנא אלא דהתם בערכין משום דקאי עלה דמתני' דתנן באונס ובמפתה להקל ולהחמיר ועיקר מאי דקשיא ליה דע"כ הרי אין חילוק ביניהם לכך כתב בלשון הזה ומיהו הכל עולה לענין אחד וכדכתיבנא. עוד היה נראה לפרש לשון רש"י ז"ל דבשמעתין דה"ק יאמרו וכו' דכיון דע"כ בושת בעי למיתב היכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת דלגבי בושת בע"כ צריך לחלק ואי אמרת חמשים מכל מילי אמר רחמנא הרי לא חלקת הילכך הני חמשים בלא בושת ולזה הפי' לא פריך אביי שפי' דדילמא שאני בושת דצריך לחלק בע"כ אבל עבד שנגחו שור לא חלקה תורה אמעשה ובהכי חייב' תורה ולא יותר וכך גזרה חכמתו ית' אלא ודאי לא שנא בושת אלא דס"ד דרבי זירא דראוי לחלק בינייהו ופריך עליה אביי גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות וכו' פי' גבי עבד שנגחו שור שנתנה תורה קצבה שלשים שקלים יאמרו עבד נוקב מרגליות וכו' אלא מאי אית לך למימר אע"ג דיש לחלק ביניהן מ"מ נתנה תורה קצבה שוה ופעמים הויא להחמיר ופעמים הויא להקל כדאיתא בערכין פרק ג' כדי שלא נצטרך לשום בכל פעם הכא נמי דילמא בושת בכלל חמשים ואע"ג דראוי לחלק נתנה תורה קצבה שוה להקל ולהחמיר ולא נצטרך לשומת ב"ד. ודע שהקשו התוספות ז"ל פ' יש בערכין עלה מאי דקאמר רבי זירא יאמרו בעל בת מלכים וכו' דבמשנה שם דאתיא עלה הך שקלא וטריא הכי תנינן באונס ובמפתה להקל ולהחמיר כיצד אחד שאנס או פיתה את הגדולה שבכהונה ואת הגדולה שבישראל וכו' וקשיא להו ז"ל דאמאי שני רבי זירא בלישניה דבמשנה תנא גדולה שבכהונה ורבי זירא נקט בת מלכים ולא תירצו ונראה דרבי זירא חייש לדברי העולם שיאמרו משפט מעוקל הוא זה וכדקאמר יאמרו וכו' וכיון שכן להכי נקט בת מלכים שהוא דבר הנראה ותמהין העולם עליו אבל היוחסין אינו נראה כל כך ואין העולם מתמיהין כל כך בדבר זה. ואהדר ליה אביי דאין לחוש לדברי העולם דכך גזרה תורה משפט שוה בזה ולפעמים להקל ולפעמים להחמיר וכדאמרינן גבי עבד: