שיטה מקובצת על כתובות לד.

התינח ע"ג ושור הנסקל וכו'. כתבו התוספות ז"ל בפרק המרובה דהך סוגיא אתיא כמאן דאמר בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא וכתב הרשב"א ז"ל שם במסכת בבא קמא דכי אוקמיה באומר בגמר שחיטה הוא עובדה הוה מצי למימר דמתניתין אתיא כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא לפי סברת המקשה מתרץ ועוד דקי"ל כמאן דאמר אדם אוסר. והקשו בתוספות שם דאפילו למאן דאמר אדם אוסר ה"מ ע"ג אבל ישראל לצעורי קא מיכוון ואכתי שחיטה ראויה היא ותירצו בתוספות דמיירי שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפילו לע"ג והשליח סבור שהוא של הגנב. והריטב"א ז"ל תירץ שם דהיכא דגנבה לא שייך למימר הכי דהא סובר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבור שלא ידעו ומחביא ושוחט:

המבשל בשבת וכו'. כבר הארכתי בחדושי בפי' ברייתא זו בפ"ק דחולין וכתבתי שם שעיקר ברייתא זו סובב' על תלתא טעמא חדא משום קנס וחדא משום דלא ליתהני מאיסורא וחדא משום דקרא אסר בהדיא דכתיב קדש הם. וטעמא דקדש הם ליתא אלא במזיד ולא בשוגג ואינך תרי טעמי איתנהו בין בשוגג בין במזיד למר כדא"ל ולמר כדא"ל וטעמא דקנסא לא שייך אלא לגבי דידיה ולא לגבי אחרינא וטעמא דלא ליתהני מאיסורא שייך בין לגבי דידיה בין לגבי אחריני וכן נמי מטעם דקנסא שייך למיסר אפילו במוצאי שבת לאחר כדי שיעשו ומטעמא דלא ליתהני לא שייך למיסר אלא עד הערב בכדי שיעשה וכבר כתבתי כל זה באורך שם בפרק קמא דחולין. ופירשתי שם אמאי רש"י ז"ל שינה פירושו הכא. ועתה אחזור לפרש כאן מה שהוא ענין שמועתנו דע שרש"י ז"ל בפרק קמא דחולין פי' כשטת הגאונים ז"ל והתוספות ז"ל דמזיד דרבי מאיר היינו שוגג דרבי יהודה מזיד דרבי יהודה היינו שוגג דרבי יוחנן הסנדלר וכבר כתיבנא שם דממקומו שם הוכרח לפרש כן ואיכא למידק עלה דהאי פירושא דקתני רבי מאיר במזיד לא יאכל משמע דדוקא איהו דאסיר אבל אחריני שרי דלא גרסינן יאכל אלא בדרבי יוחנן הסנדלר ותירץ רש"י ז"ל שם דאיידי דתנא רישא בדידיה תני נמי סיפא בדידיה וה"ה דלאחרים נמי אסור וה"נ יש לנו לדחוק בדברי רבי יהודה דקאמר בשוגג יאכל במוצאי שבת פי' ולא בשבת וה"ה לאחריני ואיידי דבעי למיתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי וכמו שכתב רש"י ז"ל ומיהו הכא בשמעתי' פרשינן דלרבי מאיר בשוגג יאכל. אפילו בו ביום. במזיד לא יאכל. הוא לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים. ולרבי יהודה בשוגג יאכל. הוא. למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד. במזיד לא יאכל. הוא עולמית אלא אחרים. ולא גרסינן יאכל אלא כרבי יוחנן הסנדל' ולכאורה משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דלא פליגי ר"מ ורבי יהודה אלא בשוגג ולא במזיד דלר"מ נמי במזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת והכא נמי מזיד דרבי יהודה וקשה א"כ אמאי איצטריך רבי יהודה לאסוקי מזיד במילתיה כיון דרבי מאיר נמי הכין סבירא ליה דהוה יכלינן לפרושי דלהכי חזר רבי יהודה ואמר במזיד לא יאכל עולמית לאורויי אמאי דתני בשוגג יאכל במוצאי שבת דלאו היינו טעמא משום דקניס שוגג אטו מזיד והילכך אית לן למימר דלדידיה אסור ולאחריני שרי אפילו בו ביום דלא שייך בהו קנסא וכדכתי' להכי חזר ותני במזיד לא יאכל עולמית לשלול טעמא דקנסא בשוגג דאי הכי הוה לן למיסר בשוגג נמי לעולם כיון דקנסינן שוגג אטו מזיד דבמזיד לא יאכל עולמית וכן כתב רש"י ז"ל בפרק קמא דחולין אלא טעמא דשוגג הוי משום דלא ליתהני מאיסורא ומ"ה בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לדידיה בין לאחריני והא דלא מפרש בהדיא בשוגג יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים ובו ביום בין הוא בין אחרים לא יאכלו משום דהוה מאריך טובא ועדיפא טפי לומר במזיד וכו' דאינו ארוך כ"כ ושמעינן מילתא בטעמא דלא מצינן לפרושי דטעמא דשוגג משום קנסא או כדכתיבנא, הכי הוה יכלינן לפרושי. ומיהו רש"י ז"ל כתב הכא דטעמא דרבי יהודה דבשוגג משום דקניס שוגג אטו מזיד אלמא דסבירא ליה ז"ל דלרבי יהודה בשוגג לדידיה קניס ולא לאחריני דאחרים יאכלו אפי' בו ביום לכך נראה לפר' דסבירא ליה לרב ז"ל דמזיד דרבי מאיר היינו דהוא לא יאכל לעולם אבל אחרים אוכלים אפילו בו ביום ושוגג דרבי יהודה היינו דהוא לא יאכל בו ביום אלא למוצאי שבת אבל אחרים אוכלים אפילו בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד ולדידיה קניס ולא לאחריני במזיד לא יאכל הוא לעולם ולא ליתהני מעבירה וקנסוהו נמי דלא יאכל עולמית ואחרים משום טעמא דלא ליתהני לא יאכל בו ביום אבל למוצאי שבת אוכלים נמצא דלרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ולהכי בשוגג יאכל ואפילו בו ביום ובמזיד קניס דלא יאכל הוא לעולם ומיהו לית ליה טעמא דלא ליתהני ולהכי אחרים אוכלים אפילו בו ביום ור"י קניס שוגג אטו מזיד ובמזיד אית ליה טעמא דלא ליתהני הילכך אפילו אחרים לא יאכלו בו ביום. ואם תאמר כיון דקניס שוגג אטו מזיד וכן הקשה רש"י התם בפרק קמא דחולין ואנן הא תרצינן התם בפרק קמא דחולין דטעמא דלא ליתהני פירשו בהדיא טעמא דקניס שוגג אטו מזיד דעיקר טעמא אינו משום דלא ליתהני אלא משום דלא עבד איסורא ולא שייך למיסר ביה כולי האי כי היכי דלא נמטייה הנאה מאיסורא קא אתינא עלה מטעם קנסא וכיון שכן דטעמא דקנסא רכיב על טעמא דלא ליתהני הילכך דוקא לדידיה קניס ובו ביום וכבר הארכנו בזה שם בפרק קמא דחולין ואתי שפי' להאי פירושא דנקט רבי יהודה עולמית לשלול אחרים מעולמית ומיהו בו ביום כולם שוים דבין הוא בין אחרים אינם אוכלים אבל רבי מאיר לא נקט עולמית דבו ביום נמי יש חילוק דהוא לא יאכל בו ביום אבל אחרים אוכלים אפילו בו ביום להכי לא קאמר רבי מאיר במזיד לא יאכל עולמית כדאמר רבי יהודה. ודע שכתוב בתוספות חיצוניות שם בפרק קמא דחולין דאין לפ' דאחרים יאכלו במזיד בו ביום דאי שרית ליה לאחרים אפילו במזיד בו ביום אתי לאערומי ולעולם יבשלו בני הבית זה לצורך זה. ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י כאן במזיד לא יאכל. הוא לעולם אבל אחרים ישראל אוכלים. פי' אחרים ישראל דוקא ולא בני הבית ודוק דגבי רבי יהודה לא הזכיר ישראל כך נראה לי פי' לפירושו ז"ל ומיהו במסכת חולין לא פירש כן אלא דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה ומזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר וכמו שפירשו התוס' וממקומו שם בחולין הוכרח לפרש כן ונדחה לומר איידי כאשר הארכתי שם בס"ד ומיהו הכא בסוגיין אין אנו מוכרחים לעקם לשון התנאים ולומר איידי אלא מדקאמר רבי מאיר לא יאכל בדידיה משמע דאחריני יאכלו הכי נמי בשוגג דרבי יהודה מדנקט בשוגג יאכל במוצאי שבת בדידיה משמע דוקא דהתם בפרק קמא דחולין מהדרינן לאשכוחי תנא דליתיה במתניתין דהשוחט בשבת ולא מתוקמא מתניתין דהשוחט כוותייהו אלא בהאי פירושא שפרש"י ז"ל התם והכי נמי כתוב בתוספות כאן וכדפרישי' (וכו') התם. ומיהו הכא בשמעתין אדרבה פרכינן ממתניתין דהשוחט אברייתא דילן ומהדרינן דברייתא סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר וכל מאי דמצינן למימר דמתניתין דהשוחט לא אתי כחד מינייהו עדיף לן טפי דליכא לאקשויי מינה אברייתא דילן ועוד דאפילו ר"מ דמחייב כאן בברייתא מכל מקום שחיטה שאינה ראויה קרי לה אלא דסבירא ליה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואי אמרת דלדידיה אפילו במזיד הוא יאכל למוצאי שבת מעתה הרי שחיטה ראויה היא לכך עדיף לן למימר דלר"מ לא יאכל הוא לעולם ולגבי דידיה מיהא שפיר מקרייה שחיטה שאינה ראויה אף על גב דאחרים יאכלו אפילו בו ביום ואין להקשות דאידך פירושא דפרק קמא דחולין עדיף לן לגבי הכי כיון דאחרים אינם אוכלים בו ביום ולהאי פירושא הרי אחרים אוכלים בו ביום. דהא ודאי ליתא דאיסור עולמית עדיפא טפי למקרייה משום הכי שחיטה שאינה ראויה. ואם תשאל אכתי בפרק מרובה איתא כסוגיין דהכא ממש אמאי לא פירש רש"י ז"ל כמו הכא אלא כפירושו של מסכת חולין. תשובתך הרב ז"ל בגמר לשונו שם בפרק מרובה תירץ הענין וז"ל בפרק מרובה גבי מזיד דרבי מאיר במזיד לא יאכל בו ביום וה"ה לאחרים ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין ע"כ. פירוש משום דהכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין הוא דדחקינן ומפרשינן לישנא דרבי מאיר הכא נמי הכי. ומיהו פירושא דברייתא כפשטה הוא כדפרשינן לה בכתובות כנזכר לעיל: וז"ל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל הא דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל ה"פ יאכל בו ביום ואפילו הוא עצמו במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים ובמוצאי שבת אוכל בין הוא בין אחרים ובדין הוא דהוה ליה למימר לא יאכל לא לו ולא לאחרים אלא איידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה ושוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר ומזיד לרבי יהודה אסור לדידיה עולמית ולאחריני בו ביום ובמוצאי שבת שרי והכי מוכח במסכת חולין מההיא סוגיא דהתם וכן פירש רש"י ז"ל בחולין ובבא קמא אבל מה שכתב כאן במזיד דר"מ ובשוגג דר' יהודה ליתא ע"כ. וכבר הארכתי בחדושי למסכת חולין ולכך אקצר כאן:

רבי יוחנן הסנדלר וכו'. דע דרבי יוחנן הסנדלר בעי לאשמועינן נמי דדוקא באכילה הוא דאסור אבל בהנאה מותר והיינו דקאמר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים דכיון דגריס יאכל פשיטא דאפילו לאחרים אסור אלא לדיוקא נקטיה דדוקא לאחרים ישראל הוא דלא יאכלו אבל מוכרו ונותנו לע"ג ואפילו בו ביום נותנו לע"ג ואם תשאל ומנלן דאחרים היינו ישראל דילמא אפילו ע"ג. תשובתך מרישא שמעינן לה דקתני נמי בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו וע"כ האי אחרים היינו ישראל דלא מפיק מכללא אלא לו דוקא וכדקתני ולא לו. וזהו שכתב רש"י ז"ל בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן אי הכי. לאחרים. ישראל. לא לו ולא לאחרים. ישראל אבל מוכרו ונותנו לע"ג. ע"כ:

מ"ט דר' יוחנן הסנדלר אפילו למאי דפריש דרבי יוחנן אתא לאשמועינן דבהנאה מותר אתי שפיר דקא בעי מאי טעמא והכי קא בעי מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורים באכילה ומותרים בהנאה פי' אמאי לא גזר הנאה אטו אכילה כי היכי דגזר שוגג אטו מזיד והרי שניהם שוגג וההנאה הותרה מן התורה לא נאסר אלא במזיד ובאכילה ומשני כדדריש רבי חייא אפתחא דבי נשיאה כו'. והילכך כיון שהיתר ההנאה שמעינן מדכתיב לכם משלכם והא לכך לא גזר בה כיון שהתורה התירה להדיא אבל בשוגג לא שמעינן לה אלא מדאסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וכיון שכן איכא למימר אי קרא לא אסרה יבאו חכמים כדרכם ויעשו משמרת למשמרתה של תורה וה"ק אני לא אמרתי אלא במזיד אבל חכמים יעשו משמרת ויגזרו אף על השוגג וכדאמר רבי יוחנן הסנדלר כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר. דאמר מעשה שבת אסורים באכילה. ע"כ. ודוק שלא כתב רש"י מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר דאמר במזיד לא יאכל וכדקאמר בסמוך לקמן מעשה שבת במזיד אסורין מן התורה כו' אלמא דסבירא ליה ז"ל דעל השוגג ועל המזיד בעי מאי טעמא עוד כתב ז"ל מחלליה וגו' היכא דאיכא כו' אסירי באכילה כי קודש. במזיד אמרתי. שהוא אסור כקדש כו' ע"כ. פי' דוקא לאסריה כקדש הוא דלא אמרתי לך אבל יש איסור א' בשוגג דהיינו כדי לעשות משמרת ולגדור גדר. ואם לא תפרש כן למ"ל לרב ז"ל להאריך ולומר כי קדש פעם ושתים כנ"ל:

ת"ל לכם הקשו בתוספות לא לכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי באכילה מלא תאכל כל תועבה דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כו'. פירוש לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע לא קשיא אלא דלא לכתוב קדש ומעשה שבת אסורי' תיפוק ליה מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם וקדש למה לי וכן הקשו בתו' שם בפרק כל הבשר ולחזקי' דפליג אדרבי אבהו בפרק כל שעה לכם נמי מיותר דלא לכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסור באכילה ומותר בהנאה מלא תאכל כל תועבה דהיינו דוקא איסור אכילה ולא איסור הנאה והיינו מה שהקשו בתוספות בשמעתין ותירצו התוספות דאי מדכתיב לא תאכל כל תועבה הוה אמינא בין שוגג בין מזיד להכי איצטריך למכתב הכא קדש ולכם למסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וק' ולמה לי למסמכיה למחלליה כלל בלא זה שמעינן שפיר דיש לחלק בין שוגג למזיד מדאיצטריך למיכתב קדש ולכם דאי אין חילוק בין שוגג למזיד מלא תאכל כל תועבה נפקא דאיצטריך למכתב קדש ולכם שמעי' דדוקא במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וכיון שכן מאי קאמרי יכול בשוגג וראיתי מי שתירץ דאי לאו הסמיכות הייתי מעמיד קדש ולכם בדמסתב' טפי דהיינו דוקא לו לעצמו אסור במזיד אבל לאחרים מותר אפילו במזיד דאף על גב דכל שתעבתי לך משמע שאסור בין לו בין לאחרים מכל מקום מכח מדאיצטריך קדש ולכם הייתי מחלק בין לו ובין לאחרים. ולא נהירא דאין במשמעות קדש ולכם היתר אחרים כלל ואדרבה להתיר בשוגג משתמע טפי דכתיב ושמרתם את השבת וגו' משמע דבמזיד דוקא מיירי ונראה לתרץ דאי לאו הסמיכות הייתי מחלק בין שוגג למזיד לענין הנאה וה"א דבמזיד אסור בין באכילה בין בהנאה והיינו דכתיב כי קדש היא מה קדש אסור בהנאה אף במזיד אסור בהנאה ובשוגג אסור באכילה ומותר בהנאה והיינו דכתיב לכם והריני מקיים קדש ולכם קדש לענין מזיד ולכם לשוגג דאי מדכתיב לא תאכל כל תועבה ה"א לרבי אבהו בין בשוגג בין במזיד אסורים בהנאה להכי כתיב קדש ולכם ולחזקיה ה"א בין בשוגג בין במזיד מותרים בהנאה להכי כתיב קרא יתירא קדש ולכם לאסור במזיד בהנאה כקדש. ואין להקשות לר' אבהו לא לכתוב קדש ולכתוב לכם בלחוד דא"כ ה"א דלהתיר בהנאה אפילו במזיד אתא קרא ולחזקיה ליכא לאקשויי דלא לכתוב לכם דא"כ ה"א דאפילו בשוגג אסור בהנאה דאף על גב דכתיב לא תאכל כל תועבה דמשמע דוקא איסור אכילה שמא הוה אמינא דמעשה שבת חמירי דאפילו בהנאה אסירי וקרא דלא תאכל כל תועבה לאו במעשה שבת דוקא מיירי אלא בכל מידי שתעבתי לך ומכל מקום אי לאו הסמיכות היינו מחלקים בין שוגג למזיד לענין הנאה לבד והשתא דאסמכיה למחלליה משמע דאיסור האכילה נמי לא נאמר אלא במזיד ולא בשוגג דשוגג באכילה נמי מותר. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יכול אפילו בשוגג אסור באכילה וכן כתב ז"ל בפרק מרובה פי' לפירושו דכי קאמר יכול אפילו בשוגג לא קאי אכוליה דרשא דלעיל מיניה ונפרש הכין יכול אפילו בשוגג פי' דבין במזיד בין בשוגג נדרוש קדש לאסור באכילה ולכם להתיר בהנאה דהא ודאי ליתא דהיאך נוכל לומר כן דא"כ אין הפרש בין שוגג למזיד כלל ומעתה למה לי קדש ולכם כלל דהא מלא תאכל כל תועבה נפקא וכדאקשי' אלא ודאי כי קאמר יכול אפילו בשוגג דמשמע דאין הפרש בין שוגג למזיד היינו לענין איסור האכילה ומיהו לענין ההנאה ע"כ יש לך לחלק דבמזיד אסור ובשוגג מותר כנ"ל. ועוד י"ל דאי לאו הסמיכות הוה דרישנא לקרא הכי כי קדש היא לכם בעוד שהיא קדש מעשיה קדש כלומר ליומיה ואפילו ביומיה מותר בהנאה ושלכם יהא לעולם דאי מכל שתעבתי לך הוה אמינא דמעשה שבת אסורין לעולם להכי אתא קרא דקדש למשרי באכילה למוצאי שבת ולא לחלק בין שוגג למזיד כלל אבל השתא דאסמכיה למחלליה אלמא דמעיקרא להחמיר קא אתי קרא וקאמר עלה מחלליה וכו' במזיד אמרתי לך וכו' ואין לומר דהשתא נמי דכתיב מחלליה דילמא ה"ק בעוד שאסור לחללה וכן כתבו קצת מפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן גבי פלוגתא דרב אחא ורבינא בס"ד דלמה לי מחלליה מקדש היא נפקא אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבמזיד אמרתי לך כו' וליכא למימר הכי אם לא שהחמיר קרא עליה מעיקרא וכדכתיבנא ולרבי אבהו אי מכל שתעבתי לך הוה אמינא דאכילה והנאה שוין הם להכי אתא קדש ולכם לחלק בין האכילה ובין ההנאה דהאכילה אסור ביומיה וההנאה מותר ולעולם שוגג ומזיד שוין הם אבל השתא דאסמכיה למחלליה אלמא דמעיקרא קרא להחמיר קא אתי ולא להקל כנ"ל: יכול אפילו בשוגג כתב רש"י ז"ל אפי' בשוגג תאס' באכילה אם שגג בבישול שלא ידע שהוא שבת. ע"כ. והא פרישנא תחלת לשונו ומיהו מה שכתב בגמר לשונו ז"ל צריך פירוש לפירושו והכין משמע לי דקשיא ליה לרש"י ז"ל היכי קאמר אפילו בשוגג אלמא דבכל גוונא של שוגג מצי מיירי קרא ובשלמא שוגג במלאכה דלא ידע שמלאכת הבישול היא אסורה מצינן למימר שפיר דמיירי קרא בהכי אף על גב דכתיב ושמרתם את השבת דהא יודע שהוא שבת ושומר אותו אבל אי שגג בעיקר שבת שאינו יודע שהיום שבת היכי מצית למימר דקרא דכתיב ושמרתם את השבת מיירי בהכי והרי אין כאן שמירת שבת כלל שאינו יודע שהוא שבת לכך כתב ז"ל אם שגג בבישול שלא ידע שהוא שבת פירוש שכל היום היה יודע שהוא שבת ובשעה אחת נעלם ממנו שהוא שבת ובשל והיינו דכתב ז"ל אם שגג בבישול וכו' פירוש ששגג בשעת הבישול ולא ידע שהוא שבת. והכי דייקנא קרא שפיר דכתיב ושמרתם את השבת וגו' וכדכתיבנא ואם אתה אומר דלא ידע שמלאכת הבישול אסור לא שייך שפיר ושמרתם את השבת דמאי קא מזהר עליה והרי אינו יודע שמלאכת הבישול היא אסורה ואין לומר דבשעת הבשול נעלם ממנו שמלאכה זו אסורה דלא עבידי אינשי דטעו בהכי לכך כתב ז"ל אם שגג בבישול שלא ידע שהוא שבת. ואכתי צ"ע לשון זה של רש"י ז"ל ובמסכת בבא קמא פרק מרובה לא כתב סוף לשון זה:

פליגי בה רב אחא ורבינא כו'. יש מי שפירש דאליבא דכ"ע פליגי מאן דאמר דאורייתא נמי ס"ל דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר בדרשה דקרא פליגי רבי מאיר סבר כי קדש היא מחלליה מות יומת בעוד שהיא קדש ואסור לחללה מעשיה קדש כלומר ליומיה ורבי יהודה סבר למחלליה היא קדש ולעולם ושאר אינשי דאסירי ביומיה דרבנן ורבי יוחנן הסנדלר סבירא ליה כי קדש היא לעולם והא דאמרינן מ"ט דרבי יוחנן הסנדלר משום דאוקימנא לברייתא אליבא דידיה קאמרינן ודחיק האי מפרש נפשיה בהאי פירושא כי היכי דלא ניקום לפלוגתייהו אליבא דרבי יוחנן דלית הלכתא כותיה ואין צורך לכך דאינהו פירושי מפרש לה ולא משום דס"ל כותיה. הרמב"ן ז"ל: וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל מחוורתא דמילתא דאליבא דרבי יוחנן הסנדלר פליגי וכדאמרינן ולמ"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי וכדאמרינן לעיל מאי טעמיה דרבי יוחנן הסנדלר וליכא הכרחא מינה דתהוי הלכתא כותיה אע"ג דפליגי בטעמיה דנפקא מיניה נמי דרבנן דפטרי ואיכא דמפרשי דרב אחא ורבינא אליבא דכולהו פליגי ומפרשי טעמא דקרא לכל חד וחד לרבי יוחנן הסנדלר כדאמרן לרבי מאיר נמי דאמר במזיד לא יאכל הכי דריש מחלליה בשעה שמתחללת אסורי' מעשיה ולרבי יהודה נמי דקאמר במזיד לא יאכל דדריש הכי מחלליה למחלליה הוא אסור לעולם ואחרים לרבי מאיר ולרבי יהודה דרבנן והכי נמי שוגג דרבנן לכ"ע והא דאמרינן עלה מאי טעמא דרבי יוחנן משום דמתני' מתוקמא כותיה וליתיה מדלא פירשו בהדיא בגמ' טעמיה דכל חד וחד אבל הנכון כמו שפירשנו. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל פליגי בה רב אחא וכו'. יש מי שפירש דאליבא דרבי יוחנן פליגי דאילו לרבי מאיר ולרבי יהודה מעשה שבת מותרין הן והיינו נמי דאקשינן ולמ"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי כלומר דלא אשכחן טעמא לרבנן אלא משום דשחיטת שבת לאו שמה שחיטה כרבי יוחנן ואי אמרת דרבי יוחנן גופיה לא אסר אלא מדרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי בטבוח על ידי אחרים וכן פירש ר"ח ז"ל אלא שקשה לו קצת היאך אפשר דלמ"ד דרבנן קרא דכי קדש היא אתי למשרי לגמרי אליבא דרבי יוחנן ואיהו גופיה מייתי ליה באסמכתא לאיסור והיה לו לומר ומ"ד דרבנן קרא אסמכתא בעלמא ובהכי הוה סגי ע"כ. ולא ידעתי מהו דרבי יוחנן הסנדלר לא מייתי לה להאי קרא כלל אלא דרבי חייא דריש ליה לקרא והיינו כמ"ד מעשה שבת דאורייתא ומיהו מ"ד דרבנן לא דריש לקרא הכין ואדרבה דריש להיתרא היא קדש ואין מעשיה קדש ולא סגי במה דנימא דקרא אסמכתא בעלמא דאלו קרא צווח ואומר לאסור ואנן נקום ונימא להתיר לכך בעינן למדרש קרא גופיה להתיר כנ"ל: עוד כתב הרשב"א ז"ל והרי"ף ז"ל שהביא בהלכותיו בפרק כירה האי פלוגתא דרב אחא ורבינא והוצרך לפסוק כרבינא לקולא ומוכח מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר נראה שהוא מפרש דפלוגתא דרב אחא ורבינא בפסקא דמילתא לומר הילכתא כמאן וכאילו אמרו חד אמר הלכתא כרבי יהודה דאמר מעשה שבת דרבנן וחד אמר הלכתא כרבי יוחנן דאמר מעשה שבת דאורייתא ואינו מחוו' כלל דא"כ מאי קאמר ולמ"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי הא אמרינן דרבנן כרבי יוחנן ס"ל ועוד דהו"ל למימר בהדיא חד אמר הלכה כר' יהודה וחד אמר הלכה כרבי יוחנן ואפשר לומר דאף רבינו ז"ל פירש כפירוש ר"ח ז"ל וה"ק דכיון דקי"ל כרבינא לקולא דאמר מעשה שבת דרבנן. אפילו לרבי יוחנן הסנדלר הוה ליה של סופרים וקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. ע"כ. וצ"ע למ"ד מעשה שבת דאורייתא למה לי למיכתב היא ולמ"ד דרבנן למה לי לכם: ולמ"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן ואין להקשות דלר"מ נמי קשיא למה לי למתני כלל טבח בשבת דכיון דרבנן פליגי עליה לכך הוצרך למתנייה אבל לרבנן קשיא מאי טעמייהו ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל מ"ט דרבנן. דפליגי אדרבי מאיר וכו'. ואין להקשות נמי דאפילו תימא מעשה שבת דרבנן מ"מ הרי אסורין באכילה לעולם לרבי יוחנן והתורה אמרה דבעינן שחיטה הראויה לאכילה. ובכל גוונא דאסו' באכילה אינה ראויה מקרי וכיון שכן מאי בעי מאי טעמייהו דרבנן דיש לומר דלא גזרי רבנן אלא להחמיר ולא להקל למפטריה מקנס ד' וה'. וזהו שכתב רש"י ז"ל מ"ט דרבנן. דפליגי אדרבי מאיר ופטרי מקנס ד' וה' וכו'. ואם תאמר ודילמא אפילו למ"ד מעשה שבת דרבנן היינו דוקא לאחריני אבל לדידיה אסור אפילו מדאורייתא והכי דרשינן לקרא היא קדש ואין מעשיה קדש והיינו דוקא לכם פירוש לכם לשארית ישראל ולא למחלליה דמחלליה מות יומת והיינו דאיצטריך לכם.ויש לומר דאכתי קשיא מאי טעמא דרבנן דפטרי דהא הגנב דפטרי ליה רבנן היינו אחר ולא הטובח עצמו דהא בטובח ע"י אחר אוקימנא ולגבי הגנב עצמו שחיטה ראויה היא ואמאי פטרי ליה רבנן מאחר דרבינהו לשליח מאו ותחת. והקשו בתוס' הכא דדילמא מאן דס"ל מעשה שבת דרבנן ס"ל דרבנן לא דרשי או ותחת לרבות את השליח ולא הקשו כן לעיל בעיקר קושיין דהא פרכינן לעיל אי בטובח ע"י אחר מאי טעמייהו דרבנן דפטרי משום דלעיל הכי קאמרי' אי בטובח ע"י אחר וכו' פי' כך לי טובח ע"י אחר כמו טובח על ידי עצמו מאי טעמייהו דרבנן דפטרי וכיון דמהדרינן דדריש או ותחת היכי משנינן דלא דרשינן או ותחת דהא איהו לא פריך אלא אי דרשי או ותחת מעתה היכי מצינן לשנויי דלא דרשי או ותחת אבל הכא דמהדרינן לתרוצי למ"ד מעשה שבת דרבנן איכא למימר דקסבר דס"ל לרבנן דלא דרשינן או ותחת ותירצו בתוס' דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח וכן תירץ הרא"ש ז"ל וכדכתיבנא לעיל וכבר הארכנו בזה לעיל כנ"ל: כי קא פטרי רבנן אשארא הקשו בתוס' אם כן אמאי איצטריך כלל למתני וטבח בשבת הא אפי' בשחיטה שאינה ראויה נמי מחייב ואין לתרץ דלא מבעיא קאמר לא מבעיא גנב וטבח בשבת דחייב אלא אפי' גנב וטבח לע"ג דהא בכלל שחיטה שאינה ראויה דחייב הויא נמי שחיטה ראויה וכל כה"ג לא אמרינן לא מבעיא קאמר דבכלל מאתים מנה עיין תוס' יומא ד' כ"ג א' ותו' פ' האומנין דף ע"ט ב'. ותי' בתו' דלא זו אף זו קתני פי' ה"ק לא זו איני צריך לומר בזו דהא שחיטה ראויה היא אלא אף בזו דהויא שחיטה שאינה ראויה אני אומר דשמה שחיטה וחייב. ותדקדק יפה בזה החילוק דכי קאמר לא מיבעיא גזרת החיוב קאי על כולם אלא דבקמייתא פשיטא טפי מדבתרייתא מינה ולא מיבעיא קאמר וכדכתיבנא והלכך איכא לאקשויי דלמה למתנייה כלל דבכלל מאתים מנה אבל כי אמרינן לא זו אף זו קתני אין שום גזרה על הפשוטה דהא קאמר לא זו פי' דאינו צריך לומר בה מידי דהא שחיטה ראויה היא ולהכי אתנייה ללמדך דהויא שחיטה ראויה דמעשה שבת מותרין מדאורייתא. ושמור חילוק זה יפה כי הוא מדוקדק ואם לא תפרש כן הרי בכדי שקלו וטרו התוס' ז"ל דבכמה מקומות אמרינן דלא זו אף זו קתני ואם כן מאי הקשו התוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ דאגב דשנוין יחד בפ' מרובה תננהו נמי בברייתא ואיכא למידק מאי קאמר אשארא בשלמא אי הוה רבי מאיר אשמועינן חיובא בגנב וטבח בשבת ולא הוה פליגי רבנן אלא בהני תרי מינייהו שייך שפיר לישנא דאשארא אבל השתא דאמרינן דלא זו אף זו קתני הרי עיקר מאי דאתא לאשמועינן רבי מאיר היינו ע"ג ושור הנסקל ועלייהו קיימי רבנן ופטרי ויש לומר דהכי נמי בע"ג ושור הנסקל דלא זו אף זו קתני לא זו דע"ג דמעיקרא הויא שויא ואיהו הוא דאסרה אלא אף שור הנסקל דמעיקרא לא הויא שויא מידי ופליגי רבנן עלייהו הלכך שייך שפיר לישנא דשארא וק"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אשארא. אע"ג ואשור הנסקל. ואפשר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דלא שייך לישנא דאשארא אלא למועט הנשאר מן המרובה אבל למרובה דיצא מכללם מועט כגון הכא דמשלשה חלוקות יצא מהן אחד ונשארו השנים לא שייך לישנא דאשארא ותירץ רש"י ז"ל דאם היו שניהם מטעם אחד שוה אה"נ דלא שייך לישנא דאשארא אבל ע"ג הויא מטעם אחר ושור הנסקל מטעם אחר כדלקמן א"כ דע"ג בשחיטתו הוא דאסרה ושור הנסקל מקודם נמי לא שויא מידי להכי שייך שפיר לישנא דאשארא וזהו דכתב רש"י ז"ל אשארא. אע"ג ואשור הנסקל. כנ"ל. עוד יש לי לפרש דלקמן אמרינן דהיינו טעמא דקא מחייב ר' מאיר בשור הנסקל משום דקסבר כרבי יעקב דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר וקא סבר כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ומשמע לכאורה דבהכי תליא פלוגתייהו דרבנן דפטרי פליגי עליה דרבי מאיר וסברי דלא כר' יעקב א"נ דלא כר"ש ומעתה יש לנו לומר דכי קאמר הכא כי קא פטרי רבנן אשארא לא קאי אשור הנסקל דהא הכא קא מהדרי' לתרוצי מאי דקשיא לך תינח ע"ג ושור הנסקל פי' דפליגי אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אי לא אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא ומהדרינן דאה"נ דלא קיימי רבנן אגנב וטבח בשבת אלא אע"ג ושור הנסקל אלמא דפלוגתייהו תליא בשחיטה שאינה ראויה אי שמה שחיטה אי לא ואי אמרת דפליגי בדר' יעקב כדמשמע במסקנא וכדכתיבנא הרי מצינן למימר דלכ"ע שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה והכא בדרבי יעקב קא מפלגי אלא ודאי משמע דכי קאמר אשארא אע"ג בלחוד קאי וקשה דלישנא דאשארא לא משמע דקאי אחדא בלחוד לכך פרש"י ז"ל אשארא. אע"ג ושור הנסקל. פי' ומאי דאמרינן במסקנא דגבי שור הנסקל סבר לה לרבי מאיר כר' יעקב וכר"ש לאו למימרא דרבנן דפליגי עליה לא ס"ל כר' יעקב וכר"ש והיינו טעמא דפלוגתייהו אלא רבנן נמי כוותייהו ס"ל אלא דס"ל דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ובהכי פליגי תדע דקא אמרינן לעיל מאן חכמים ר"ש היא וכו' ומשמע דהכי קאי לעולם ומעתה היכי מצינן למימר דלא ס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון דהא אמרינן דרבנן אינהו ניהו ר' שמעון ובפרק כסוי הדם נמי שנה לרבי שמעון בלשון חכמים ולהכי קאמר נמי לעיל מאן חכמים ר"ש וכדכתיבנא לעיל הלכך ודאי משמע דלעולם בע"ג ושור הנסקל פלוגתייהו היינו אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכדכתיבנא כנ"ל:

טובח לע"ג כיון כו'. כלומר ומאי טעמיה דר"מ דמחייב בתשלומי ד' וה'. הרשב"א ז"ל. ואיכא למידק מאי שיאטיה הכא האי קושיא והא לעולם איכא לאקשויי הכין בין אם תפרש דפלוגתייהו היינו אם מת ומשלם אי לא או אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לעולם איכא לאקשויי הני קושיי והכא בפרקין לאו היינו דוכתיה דהך שקלא וטריא. ונראה דבמאי דכתיבנא ניחא דהשתא דמשנינן כי פליגי רבנן אשארא פי' בהמת חבירו רבוצה כו' ואין לומר דאתיא דלא כר"מ ודלא כרבנן ומיהו שפיר הוה מצינן למימר דבהכי פליגי ר"מ ורבנן דר"מ דמחייב ס"ל דבעינן מעשה רבה לאסור של חבירו ועד שישחוט שני הסימנים לא אסרה ואיכא מאן דס"ל הכי בפ' שני דחולין בסופו ורבנן דפטרי ס"ל דבמעשה זוטא אסרה אבל השתא דאמרינן דפליגי בשחיטה שאינה ראויה קשיא דהא דאמר מר היתה בהמה רבוצה כו' כיון דשחט בה סימן א' כו' אתיא דלא מחייבי כר"מ והיכי מצינן לחיובי לדידיה כיון דשחט בה פורתא אסרה כו'. ומיהו קושית שור הנסקל אינו מקושר יפה הכא בשמעתין דוק ותשכח ועל הברייתא עצמה קא פריך לפרושה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לעיל על הברייתא עצמה שור הנסקל. לקמן פריך הא לא שוה מידי. כנ"ל: כיון דשחט בה פורתא איתסר דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאיתא בחולין בסוף השוחט אף ע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב תשלומי ד' וה' דאפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הכא מודה כדאמרינן בבבא קמא וטבחו כלו בעינן. הרא"ש ז"ל: לאו דמאריה קא טבח ואם תאמר ומאי איכפת לן הא כל טובח דעלמא נמי לאו דמאריה קא טבח דמכי שחיט ביה פורתא קנייה בשנוי אלא בהכי חייביה רחמנא ואם כן הכא נמי לא שנא וי"ל דלא חשיב שנוי מעשה לקנותו בהכי. לשון הרא"ש ז"ל:

וכן תרצו בשיטה ישנה דבשחיטת פורתא לא קני בה ולא הוי שנוי למקנייה. כגון שמסרו למוסר כו' לא גרסינן והועד בבית השומר דאפי' תם הוא נסקל. שיטה ישנה:

ור"מ סבר לה כר' יעקב כו'. הא פרישנא לעיל דרבנן נמי הכי ס"ל אלא דס"ל דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. ואפשר דלהכי כתב רש"י פלוגתא דר' יעקב בב"ק. פי' ולא הכא דהכא לא פליגי אלא בשחיטה שאינה ראויה אי שמה שחיטה אי לא כנ"ל:

וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כו'. ומיהו לא ס"ל כר"ש בשחיטה שאינה ראויה דלרבי שמעון כיון דשחיטה שאינה ראויה היא לא מחייב ד' וה'. הראב"ד ז"ל בפ' מרובה. איכא למידק הכא למה לן למימר כר"ש ס"ל הא ר"מ לטעמיה אזיל דדאין דינא דגרמי וכל שכן דסבירא ליה דדבר הגורם לממון כממון דמי וכמו שכתבו התוספות. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמאן דדאין דינא דגרמי לאו כממון משוי ליה הואיל ואין גופו ממון אלא מדרבנן בעלמא הוא דדאין דינא דגרמי א"נ מדאורייתא מ"מ לאו ממון הוא והוה אפשר דדבר הגורם לממון לאו כממון הוא לשלומי עליה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. אלא דקרנא משלם משום דמפטיר ליה ולהכי איצטריך למימר וסבר לה כר"ש דכממון גמור משוי ליה לשלומי עליה ד' וה' כדאיתא בבא קמא ומיהו מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי אפשר אית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון וכבר אספתי דינא דגרמי אל מקום אחד ובררתי הענין יפה לפי עניות דעתי בסיעתא דשמיא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרמ"ה ז"ל בפירושיו בפ' מרובה במסכת בבא קמא הב"ע כגון שמסרו בעליו לשומר בהמותיו והזיק בו שומר והמית בבית שומר ונגמר דינו בי שומר וגנבו גנב מבי שומר וטבחו לטעמא דר"מ חייב דסבר לה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו אם החזירו וכו'. וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון איהו גופיה כממון דמי ואשתכח דממונא מעליא קא טבח מיניה אבל לרבנן דס"ל דמשנגמר דינו אם החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר אשתכח דלאו מידי אפסדיה לשומר ופטור וכ"ש לרבנן דפליגי עליה דר"ש וסבירא להו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דפטור וקי"ל כרבנן ואי משום דינא דגרמי לא מיבעיא לרבנן דסבירא להו דאם החזירו שומר משנגמר דינו אינו מוחזר דפטור אלא אפי' לר' יעקב דאמר מוחזר לא משלם ליה גנב לשומר אלא קרן אבל תשלומי ד' וה' לא משלם אלא לטעמא דר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי והוה ליה כמאן דהוי האי תורא ממונא דשומר אבל למ"ד לאו כממון דמי לא משלם אלא קרן ודוקא לטעמיה דרבי יעקב דאשתכח דאפסדיה ממונא לשומר אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי יעקב אפילו קרן נמי לא משלם דהא לא אפסדיה ולא מידי וקיימא לן כרבנן. ע"כ:

רבה אמר בטובח על ידי עצמו כו'. פירוש רבה לא קאי לשנויי אוקמתיה דר"ל דלעיל דאדרבה לדידיה אלימא טפי קושיא דבתו דאקשינן לעיל וכדפריך עלה לקמן והלכך מאי קא משני והוה יכלינן הכא לפרושי דהכי קאמר ור"מ לוקה ומשלם אית ליה כו' פי' בקנסא אית ליה לוקה ומשלם מת ומשלם לית ליה ושאני קנסא דתשלומי ד' וה' דחדוש הוא דחדשה תורה שישלם כ"כ הלכך איכא למימר דאע"ג דמקטיל משלם אבל שאר קנסא כגון דאונס ומפתה לא הוי חדוש כל כך דדילמא היינו עונשיה מפני שעינה את הנערה וראוי לכך כמו המיתה והמלקות למאן דמחייב בהו והוה ניחא להאי פירושא קושית התוס' ז"ל מההיא דפ"ק דמכות דמשמע דבממון אינו לוקה ומשלם ומיהו ליתא להאי פירושא דלקמן פריך אליבא דרבה דלר"מ קשיא בתו דמתני' אלא הנכון דאמאי דפירשו כל חבורתא משמיה דרבי יוחנן דברייתא בטובח על ידי אחר קא מהדר רבה וכן כתב רש"י ז"ל וז"ל אמר רבה בטובח בעצמו ור"מ. בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם והכא תשלומי ד' וה' קנס הם וכל משפט קנס חידוש הוא כו' ולקמן פריך לרבה אליבא דר"מ בתו דמתני' נמי קנס הוא וקא פטר אבתו. ע"כ: ויש במקצת נוסחי מפירושי רש"י ז"ל אמר רבה לעולם בטובח כו' והוא טעות דמשמע דקא מהדר לתרוצי מתני' וליתא וכדכתיבנא והכין איתא בנוסחי דוקני מפירושי רש"י ז"ל דלית בהו לעולם וכדכתיבנא: ומיהו הרא"ה ז"ל כתב וז"ל רבא אמר לעולם בטובח על ידי עצמו דר"מ כו' פי' אליבא דר"מ הוא דמפרש וטעמיה דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי מתני' ולקמן מקשינן עליה מתני' כמאן מוקים לה עד כאן: וז"ל הרשב"א רבה אמר לעולם בטובח על ידי עצמו ור' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ומאי שנא הני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס ומכל מקום מתני' דלא כר"מ דאם כן קשיא בתו וכדאמרינן לקמן בסמוך ורבה מוקי לה למתני' באוקמתיה דר' יוחנן בשלא התרו בו וכדאמרינן לקמן ומיהו אף על גב דלא מתרצא ליה מתני' בהכין כר' מאיר אפ"ה ניחא ליה לאוקמי ברייתא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי עצמו חדא משום דפשטא הכין משמע דמאן דגנב איהו טבח ועוד דקושטא דמילתא הכי אית ליה לרבה דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס. ואע"ג דמקטיל משלם. ע"כ: וכן פירש הריטב"א דלא אתא רבה השתא אלא לתרוצי מתניתא דגנב וטבח ולקמן פרכינן ליה ממתני' דבא על בתו שמת ואינו משלם קנס. ע"כ: