שיטה מקובצת על כתובות ב:

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. ויש מקשים מנא ידעינן דלא קתני נשאו דלא נשאו נמי דכתב בלא יו"ד אם כן מצינו למקרי לא נשאו כמו לא נישאו ומתרצין מדקתני אוכלות [משלו ואי קתני לא נשאו א"כ בבעלים איירי א"כ הוה ליה למיתני מאכילין אותן] משלהן ול"נ דאינו קשה דהא לא היה להם כתיבת תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה והיה ידוע להם האיך קבלו הקריאה. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל לא נשאו לא קתני כו'. מסתברא דהכי פירושא לא נשאו לא קתני מדלא תני אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו אלא על כרחך לא נשאו קאמר כלומר אם לא נישאו הן לו אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבהמ"ד נשאו בחיר"ק ולא נשאו בקמץ ואף על פי שבין נשאו לנשאו אין הבדל והיכר בכתיבתן מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה ודכותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו [לה א'] אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו ואין בין נתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל לא נשאו לא קתני וכו'. ואם תאמר וכי נקוד הוא דילמא לא נשאו קתני. ותירץ ר"י ז"ל דכיון דלגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד דקתני כך נותנין לאיש ה"ל למתני ולא נשא. ואם תאמר אם כן ה"ל הכי למימר לא נשא לא קתני אלא לא נשאו. ויש לומר דה"ק ע"כ האי לישנא דמתני' לא מתני לא נשאו אלא לא נישאו. ור' יחיאל פי' דדייק מדקתני אוכלות משלו דאי לא נשאו קתני כיון דבדידהו קאי ונקיט להון בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלות משלהן אלא ודאי לאשמועינן דבדידהו מיירי ולא נישאו קתני ודחיק נפשיה ולא קתני משלהם וקתני אוכלות משלו כלומר אוכלות כל אחת ואחת משל בעלה. ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל נשאו דמשמע שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו שאם אתה אומר שאינו מעלה לה מזונות אלא כשהעכבה מחמתו כך היה לו לשנות לא נשאו אוכלות משלהן או לא נשא אוכלות משלו ואמאי נקט לא נשאו בלשון רבים ואוכלות משלו בלשון יחיד אלא שמע מינה שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו. ע"כ:

היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי בלא אונס אמאי אוכלות משלו אלא לאו דאיתניס כה"ג וכו'. ותפשוט מיהא לחלתה היא ולא יותר דתפסת מרובה לא תפסת. תלמיד הרשב"א ז"ל: וכן כתב הרשב"א ז"ל לעצמו בחדושיו וז"ל אלא לאו דאתניס כה"ג ופשוט מיהא דחלתה היא מעלה לה מזונות אי נמי כיון דאמר אם תמצא לומר אפשוט תרתי קמייתא ע"כ. ואתיא הך כמאן דלא פסיק באת"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דפסקו ככל את"ל שבתלמוד מאי פשיט רב אחאי והא עיקר בעיא דפרסה נדה לא פשיט ואינך בעיי הכי פשיט לה תלמודא דקאמר ואת"ל וכו': והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לאו דאיתניס כה"ג פי' כגון שחלתה או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא ע"כ. וצ"ע היכי פשיט פירסה נדה בשלמא אשיטת התוספות שפירשו נסתחפה שדהו מזלך גרם וכשפירסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה ליה הכין משום דהיינו אורחא ובלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מצי אמרה הכין כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו מיהו מכל מקום אונס הויא הילכך איכא למימר דפשיט שפיר אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי קאמר נסתחפה שדהו לאו היינו טעמא לעיקר הדין דהוא הדין נימא מזלו גרם ויעלה לה מזונות דאדרבא נימא הוא מזלה גרם כיון דחלתה וכדכתיבנא לעיל אלא עיקר הטעם משום דכבר הגיע הזמן ואנוסה היא ולכך יעלה לה מזונות נמצא האונס לחובתו ופסידא דידיה הוא ומעתה הוה ליה כשדה שלו שנסתחפה וכדפריש הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל הילכך פירסה נדה בשעת וסתה לאו אנוסה מיקרי דהוה ליה לאקדומי ומנסב הילכך לא מציא אמרה נסתחפה שדהו וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מיקרי אנוסה כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו וכיון שכן היכי פשיט רב אחאי דהא היכא דאיתניס קאמר ואילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי אונס אי לא והוה מצינן לפרושי דלשיטת רש"י ז"ל משום הכי היכא שפרסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה נסתחפה שדך משום דלא הגיע הזמן מיקרי כיון שפירסה נדה בשעת וסתה ובאותו הפרק הגיע הזמן הוה ליה כמי שלא הגיע הזמן וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי הגיע הזמן ושוב נאנסה כיון דפירסה נדה שלא בשעת וסתה או דילמא אין לחלק ולא הגיע הזמן מיקרי כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו ומיהו מכל מקום אונס מיקרי ושפיר פשיט רב אחאי. אי נמי דהכי פשיט רב אחאי כיון דקתני ולא נישאו דמשמע דאינהו מעכבי בלי שום אונס והא ודאי לא אפשר דאם כן אמאי אוכלות משלו מיהו מכל מקום מדאפקיה התנא בלשון כהאי לישנא ותלה העכבה בנשים אפי' אונס כל דהו סגי מעתה תפשוט אפילו פרסה נדה שלא בשעת וסתה. ואם תאמר אם כן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל דלפי זה נימא אפילו פירסה נדה בשעת וסתה כיון דאפקיה תנא בלשון נישאו דמשמע דאינהו מעכבי במזיד והא לא אפשר כדקאמר תלמודא הילכך נימא מיהא דאפילו פירסה נדה בשעת וסתה דמכל מקום לא מיעכבא במזיד וכיון שכן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל ואילו תלמודא קאמר פשיט רב אחאי לאו דפליג אמאי דפשיטא ליה תלמודא ועוד דרב אחאי נקט דאיתניס וכה"ג לא הוי אונס כלל. ויש לומר דלא נישאו לא משמע דקא מעכבן אינהו במזיד דהא פרישנא לעיל דלא נישאו לחובה קאמר ואפשר דמחמתן לא נכנסו לחופה או מחמת הבעל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל וכן כתבו התוספות ועוד נכתוב בזה בס"ד אלא מדלא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים ונקט נישאו דמשמע שלא נישאו הן לבעלים תלה העכבה בנשים פי' אין כאן אלא תליית עכבה בנשים דהיינו דמחמתן לא נישאו ולאו דאינהו מעכבי בלי אונס אלמא כל דאתניס כה"ג אפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה אוכלות משלו ומיהו פירסה נדה בשעת וסתה דאין כאן כלל אונס אף על גב דלא מעכבן אינהי במזיד אין סברא שיהו אוכלות משלו ואפשר דכי קאמר תלמודא אי דקא מעכבן אינהי וכו' לא בעי למימר דקא מעכבן אינהי במזיד דאי הכי פשיטא ולא היה צריך הדבר לאמרו אלא הא קא משמע לן דקא מעכבן אינהי בלי אונס כגון פירסה נדה בשעת וסתה כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתני' דקתני לא נישאו ולא קתני נשאו משמע שהדמים מעכבים. אלא לא נישאו. הן לבעלים תלה העכבה בנשים. ע"כ. פי' רב אחאי פשיט כולא הך בעיא דלעיל ואפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מיהו לא קאי אפשיטותיה דתלמודא דפירסה נדה בשעת וסתה וחלה נמי בעי לאפשוטי ואף על גב דהא קאמר תלמודא לעיל ואם תמצא לומר כו' מכל מקום בעי לפשוט ממתני' מיהו מאי דפשיטא ליה לתלמודא לעיל בפירסה נדה בשעת וסתה בדוכתיה קאי והיינו משום דאנן הכי קאמרינן מדלא קתני לא נשאו וכו' פי' לא נשאו משמע שהבעלים מעכבים במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לא משמע שהן מעכבות במזיד כי היכי דנימא דאם כן הסברא נותנת שיהיו אוכלות משלו כד מעכבות אינהי במזיד שלא לכנוס אבל לא נישאו לכל הפחות כל שאינן מעכבות במזיד אף על גב דאין כאן אונס כלל כגון פירסה נדה בשעת וסתה בדין הוא דנימא שיהיו אוכלות משלו כיון דאפקיה תנא בהאי לישנא אלא לא נישאו לא משמע אלא תליית עכבה בנשים וכדפרישית לעיל כנ"ל: וראיתי מי שהקשה לשיטת התוספות דלעיל מאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דילמא התם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן ואינה קושיא כלל חדא דלשון הגיע זמן ולא נשאו משמע דבשעת הגעת הזמן לא נישאו ועוד אטו שביק תנא דין הגיע זמן וקתני מאי דהוה לאחר שהגיע הזמן דהוה ליה לאשמועינן מעיקרא דין עכוב כשהגיע הזמן ושוב הוה ליה לאשמועינן דין עכוב אחר שהגיע זמן ועוד אם היא עכבה במזיד בשעת הגעת הזמן אף על גב דשוב לאחר שהגיע הזמן חלתה הא ודאי דאינו מעלה לה מזונות וכיון שכן היכי כו' נימא דמיירי כשחלתה אחר שהגיע זמן בכדי שנדע מי הוא המעכב בשעת הגעת הזמן ועוד דהוה ליה למימר נשאו משום הגעת הזמן ולמה נקט נישאו דהא אם היא עכבה בשעת הגעת הזמן שוב אינו מעלה לה מזונות אף על גב דחלתה הילכך ודאי אין זו קושיא כלל ולא מצינן לאוקמי מתני' בהכי כלל דבשלמא מאי דקתני עמד בדין וברח כתבו בתספות לעיל דהיינו משום שברח או שחלה לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב כו' משום דהא קתני בהדיא עמד בדין וברח כו' אבל מתני' לא מצינן לאוקמי בהכין כלל וכדכתיבנא כנ"ל:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבן אינהו. כלומר כל היכא דאיכא אונסא לא אכלה ואפילו עכוב האונס מחמת הבעל כגון חלה הוא. הריטב"א ז"ל: וכן כתב הרשב"א ז"ל רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה בין דאיתניס אינהו בין דאיתניס אינהי דיש טענת אונס בממון ע"כ:

ובדין הוא דליתני לא נשאו. פי' דמשמע שלא נשאו במזיד ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא בדידהי. ואם תאמר אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן ולא נשאו כו'. ויש לומר דמכל מקום עיקר מתני' בדידהי תני לה נותנין לבתולה ובתר הכי תני בלשון טפלה כשם שנותנין כו'. הריטב"א ז"ל: ורש"י ז"ל תירץ כיון דמתני' מיירי בבתולה ואלמנה אם כן עיקר מתניתין בדידהי וזהו שכתב ז"ל ואיידי דתנא רישא בדידהי נותנין לבתולה י"ב חדש ולאלמנה ל' יום ע"כ. ואם תאמר כיון דלא נשאו משמע עיכוב דידהו במזיד דוקא הא באונסא הא לא באונסא אכלה היכי קתני לא נישאו דמשמע איפכא אפילו באונסא דידהי אכלה וכי משום רישא נקיט לישנא שהוא איפוך הכוונה. וי"ל דאף על גב דלא נישאו משמע דמעכבן אינהו שפי' איכא למשמע שלא נשאו מפני שלא אבו הבעלים לישא אותם. הריטב"א ז"ל:

וכן כתב הרשב"א ז"ל ואיידי דתנא רישא כו'. כלומר שלא נשאו הן ולא העכוב מחמתן כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנישאו לא משמע אלא שאינן נשואות ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל והכא בשלא נשאו מחמת הבעל ע"כ. ודע דבמסכת שבת פ' במה אשה [שבת סד ב'] תנא ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה והקשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הויא לה אלא ילדה כו' ותירצו כדי נסבה וכתב בעל מגיד משנה ז"ל בפי"ט מה' שבת דרבינו מפרש לחנם ובלא אמת נקטה תנא דברייתא ואגב גררה דזקנה בשל ילדה דודאי כו' ובספרים שלנו בגמרא גרסינן איידי דתנא זקנה בשל ילדה תני נמי ילדה בשל זקנה ומכל מקום פריש הרמב"ם ז"ל דמשום איידי נקט מילתא דכדי ומעתה כ"ש דמשום איידי מצי למנקט נישאו ולית כאן קושיא מעיקרא כלל ומיהו הנכון כשיטת התוספות והתם נמי במסכת שבת אינם מפרשים כפי' הרמב"ם ז"ל דדוחק גדול הוא לומר כן דמשום איידי לנקוט מלתא דכדי ולא אמת ומכל מקום פשיט רב אחא שפיר מדלא קתני נשאו דמשמע שהבעלים מעכבים וליכא למיטעי כלל ונקט נישאו דאיכא למיטעי אלמא דכל היכא דאיתניס בה"ג אוכלות משלו וכיוצא בזה כתבו התוספות ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) דבור המתחיל ולא קתני עד רביעי והיינו דקאמר תלמודא לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו אלמא דעיקר דיוקא מדלא קתני לא נשאו דאילו הוה לשון נישאו משמעותיה בהכרח דמעכבן אינהי אם כן לא הוה ליה לארוכי כולי האי ואין לך לומר דלהכי האריך כן משום דקשיא וכי נקוד הוא וכדאקשינן לעיל לכך הכריח דנישאו קתני ולא נשאו אי משום דכך היו מקובלים הקריאה ואי משום דקתני אוכלות משלו כמו שכתבו התוספות לעיל דהא ודאי ליתא אם כן הוה ליה למימר איפכא נישאו קתני ולא נשאו אלא ודאי מדקאמר הכי לא נשאו לא קתני וכו' אלמא דעיקר ההכרח מדלא קתני נשאו שהוא לשון פשוט ונקט לשון דאיכא למטעי וכדכתי' והשתא ניחא נמי דליכא למיפשט אפילו פירסה נדה בשעת וסתה דאי משמע ליה דלשון נשאו בהכרח דמעכבי אינהי אם כן אף ע"ג דאין לומר כפשוטו דאף על גב דמעכבן אינהי במזיד שיהיו אוכלות משלו מיהו מכל מקום נימא דלכל הפחות כשפרסה נדה אפילו בשעת וסתה שיהו אוכלות דהא לאו במזיד קא מעכבן ופשט לשון התנא מורה כן אלא ודאי לשון נישאו הוא לשון היולי ומשמע תרווייהו כדכתיבנא ונראה דלכאורה דמעתה אין לך לפרש אלא דכך היו מקובלים הקריאה כפי' ראשון של תוספות ואין ההכרח מצד מאי דקתני אוכלות משלו ולא קתני משלהן כפירוש השני של תוספות וכי מעיינת בה שפיר מתיישב אפילו כפירוש שני דוק ותשכח כנ"ל:

אמר רבא לענין גיטין אינו כן. אין לומר דקאי אמאי דקאמר רב אשי בסמוך לעולם אימא לך כל אונס כו' משו' דיש טענת אונס בממון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולכך קאמר רבא אף על גב דלגבי ממון יש טענת אונס לענין גיטין אין טענת אונס דהא ודאי ליתא דהא יום שמת רבא נולד רב אשי ואין לך לומר נמי דקאי אמאי דקאמר לעיל חלה הוא כו' וקאמר רבא דלענין גיטין אם חלה הוא ולא בא הרי זה גט דאם כן משמע דלא קאמר רבא אלא חלה דוקא ומנין אינך אונסין דקאמר תלמודא אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין ושקיל וטרי תלמודא וקאמר אלא מיהא כו' ופסקיה מברא כו' והא רבא חלה דוקא קאמר אלא רבא אלפיכך קאי כמו שפרש"י ז"ל פי' כיון דבעי למילף מעכוב תקנה לאונס אחרינא אלמא שכל האונסין שוין ופוטרתן מן המזונות ועלה קאמר רבא דלענין גיטין אינו כן דאין שום אונס מועלת לבטל הגט והשתא נמי ניחא הכא האי לישנא דנקט רבא ולענין גיטין אינו כן ולא קאמר בקוצר אמר רבא אין אונס בגיטין אלא משום דקאי אלפיכך וקאמר רבא אע"ג דאנו למדין מעכוב תקנה לאונס אחרינא לפוטרו מן המזונות לא תלמוד כן לענין גיטין דלענין גיטין אינו כן וזהו שכתב רש"י ז"ל ולענין גטין אינו כן. אלפיכך קאי דאשמועינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט ונאנס ולא בא ה"ז גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל אמר רבא ולענין גיטין אינו כן כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס נתקיים הרי הוא גט ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור:

אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין. אין לפרש דמשום הכי קאמר הא דבעינן לבטולי כל מיני אונס דאצטריך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין בכל מיני אונס ואיהו הוא דקסבר הכין ולאו כ"ע מודו ליה והיינו למאי דס"ד מעיקרא דבעינן לאתויי ראיה ממת ומההיא דשמואל דפסקיה מברא אבל לבתר דמסקינן דמת דוקא משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ופסקיה מברא שאני משום דאונסא דשכיח הוא לאו כללא הוא דלאו בכל מידי הוצרך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין דבמת כ"ע מודו ומתניתין היא בהדיא ופסקיה מברא נמי כ"ע מודו דאונסא דשכיח הוא והילכך האי דקאמר אלמא קסבר רבא אין אונס כו' הוא נמשך עם מאי דקאמר מנא ליה לרבא האי ולא קאי וכדכתיבנא וכי קאמר בגמרא טעמא דרבא משום צניעות כו' לא קאי אמאי דקאמרינן אלמא קסבר רבא כו' והאי פירושא ליתא כלל וע"כ האי אונס דאיירי ביה רבא היינו אונסא דשכיח ולא שכיח דאילו אונסא דשכיח דכ"ע אין אונס כדאמרינן ליה לקמן ודילמא אונסא דשכיח שאני ואפי' בממון גם כן אין אונס ואילו באונסא דלא שכיח אפילו בגיטין יש אונס כדאיתא בהדיא בפרק מי שאחזו אלא ודאי כדאמרינן וכן פירשו התוספות לקמן והא דקאמר אלמא קסבר רבא היינו מסקנא דרבא והכין קאי ועלה מפרש טעמא לקמן משום צניעות כו' וכ"ת אמאי האריך כל כך כבר תירצה הרשב"א ז"ל וז"ל אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט ואונס זה לרבא מבטל הגט ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו ורבא הוא דאמר גלוי דעתא בגטא מילתא היא והילכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח [גיטין לד א'] ההוא דאמר להו אי נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא ע"כ. וז"ש רש"י אלמא קסבר אין אונס בגיטין. אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא. ע"כ. וכ"כ רש"י לעיל ואין יכול לומר אונס הייתי. והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא כנ"ל:

עוד יש לומר דכי קאמר אלמא קא סבר וכו'. היינו דרבא סברא דנפשיה קאמר ובעי לאוכוחי הכין וקאמר דאלת"ה מנא ליה לרבא הא וכו' עד דאסיק הכין וקאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו' וכן יש לדקדק מלשון רש"י ז"ל שכתב אלמא קסבר וכו' ולקמיה מפרש טעמא. ודע שהרא"ה ז"ל כתב לקמן גבי הא דאמר אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו' ז"ל אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צניעות וכו' מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא דמ"ש דבגיטין הוא דאמר האי סברא ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא ע"כ. ועולה שפיר עם מאי דכתיבנא. מיהו הרשב"א לא פירש כן וכדבעינן למכתב כן לקמן בסייעתא דשמיא: וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל א"ר לענין גיטין אינו כן כלומר אף על גב דבממון טענינן טענת אונס בגיטין אין טוענין וע"כ הא משום תקנת פרוצות וצנועות היא דהכא שקיל וטרי מנא ליה לרבא הא ולבסוף כי לא אשכח פריש לן טעמא דמשום תקנת פרוצות וצנועות היא אבל ה"ה דמעיקרא נמי מהאי טעמא הוא וכדפריש. ע"כ:

מת הוא דאינו גט וכו'. כתב רש"י ז"ל וז"ל מת הוא דאינו גט. דהא לא שויא גיטא עד שנים עשר חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים. מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין דאי ס"ד חלה אינו גט ליתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה. ע"כ: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה. והקשו עליו בתוספות דלעולם אימא לך יש אונס ואילו קתני חלה הוה אמינא דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתא לכן פי' ר"י ז"ל דדייקינן לה מייתורא דמשום גופה לא נצרכה דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה ולא קתני לה אלא למידק מינה דוקא זה הא חלה הרי זה גט והיינו דדחינן דדילמא משום גופה נצרכה דהיא גופה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה כלומר שאפילו התנה בפירוש שלא יפטר מחמת האונס מכל מקום כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה. ואם תאמר וכיון דאיכא למתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכי שמעינן מינה דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה אימא משום דיש אונס. ויש לומר דאם כן ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעינן מינה דטעמא דבטולא דגט היינו דאין גט לאחר מיתה. ע"כ: ואפשר שתוספות אחרות נזדמנו לו לרב ז"ל דאילו בתוספות שלנו לכאורה היינו פירושם כפירוש רש"י ז"ל וז"ל התוספות שלנו מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס דאם כן לאשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכל שכן מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ע"כ. ומכל מקום קשיא לי טובא אכולהו דהיכי מצינן למימר כלל דטעמא דמתניתין משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' הרי זה גט ואי אמרת דטעמא דרישא משום אונס כך לי אי אמר מעכשיו אי לא אמר דמכל מקום כיון שנאנס ולא בא הוה ליה כאלו בא דיש טענת אונס בגיטין. ושוב מצאתי באחד מגדולי החכמים שלפנינו שהקשה כן בתשובותיו על פי' רש"י ז"ל ותוספות ז"ל ולא תירץ כלל. ונ"ל פי' לפירש"י ז"ל דכי קאמר מת הוא דאינו גט וכו' כיון דמייתרא הך בבא שמעינן פי' דאתיא לדיוקא והך דיוקא משתמע בתרי אנפי או הדיוק קאי אמאי דקתני מתניתין אינו גט כי קתני מתניתין אינו גט במת הוא דוקא אבל בחלה הרי זה גט או נוכל לומר שהדיוק קאי על הטעם דמפני מה אמרו במתניתין דאינו גט היינו מטעם דאין גט לאחר מיתה הא כל היכא דליכא למימר הכי בין במת כגון שאמר מעכשיו בין בחלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין ורש"י ז"ל בעי לפרושי שהדיוק קאי על הטעם ולישנא דתלמודא הכין דייקא דקאמר מת הוא דאינו גט ואם תפרש שהדיוק קאי אדינא דמתניתין אם כן הוה ליה למימר בקוצר דוקא מת הא חלה הרי זה גט אלא משמע דה"ק מת הוא דאינו גט פי' משום הכי אמרינן במתניתין דאינו גט כלומר אין כאן גט כלל דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכמו שכתב רש"י ז"ל ותלמודא הוא דקאמר הכין וכדכתיבנא והיינו שחזר רש"י ז"ל וכתב מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה כלומר מאי דקאמר תלמודא אינו גט פירושו אין גט לאחר מיתה שהדיוק קאי על טעם וכדכתיבנא דדוקא בכה"ג דתניא מתניתין מהני האונס משום דנאנס המגרש ומת ואין כאן מגרש כלל דאין המתים מגרשים אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון דאמר מעכשיו וכדקתני סיפא דמתניתין אי נמי חלה דהא כבר מגורשת לפטרו ואתה בא להפקיע הגירושין מחמת האונס בהא אמרינן דאין אונס אלמא אין אונס בגיטין פי' כשיש גט כב לא מפקעי ליה משום אונס. וזהו שכתב רש"י ז"ל אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגיטין ודו"ק. וקשיא ליה לרש"י ז"ל איברא דמתניתין לא אתיא אלא לדיוקא הא חלה הרי זה גט דילמא חלה נמי אינו גט ולא דייקינן אלא במת גופה דדוקא כדקתני מתניתין אם לא באתי וכו' הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה אבל אמר מעכשיו הרי זה גט ואין כאן טענת אונס משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר הכי אינו גט דיש טענת אונס בגיטין בכל כה"ג וכ"ת אכתי למה לי הך בבא יתירא ה"א דסיפא מיירי כשאין בה טענת אונס כגון שהתנה עמה בפירוש מעכשיו אם לא באתי עד שנים עשר חדש אף על פי שנאנס יהא גט אבל השתא מייתורא דרישא שמעינן דבמת אף על גב דאיכא טענת אונס הרי זה גט דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל חלה דליכא למימר האי טעמא אינו גט דבכה"ג יש טענת אונס ואכתי מנלן דאין טענת אונס בגיטין. ותירץ רש"י ז"ל דאם כן ניתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה פי' למה ליה למתני הך בבא יתירא דפשיטא ודאי דאין גט לאחר מיתה נתני חלה פי' אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וחלה ולא בא אינו גט וכ"ת דלהכי תנא בהך בבא ומת וכו' כי היכי דמיירי כולה מתניתין במת ליתא דשפיר מתני תרי בבא דמתניתין חדא בחלה וחדא במת וסיפא אתא לפרושי רישא דמרישא הוא משמע חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה לכך קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו' לאשמועינן דרישא חלה דוקא מהני אבל מת לא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. עוד יש לפרש הכי מתרץ רש"י ז"ל דאם כן ליתני חלה כו' פי' למה לי למתני בהך רישא ומת דאין גט ודאי דאין גט לאחר מיתה ועוד דאיכא למטעי מסיפא דמשמע דכי קאמר מעכשיו בכל גוונא הרי זה גט והא ודאי ליתא דאי אמרת חלה אינו גט א"כ כ"ש מת היכא דליכא יבם דהא ליכא טעמא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וכיון שכן עדיפא טפי למתני חלה כי היכי דמשמע דכ"ש מת היכא דליכא יבם ושוב ליתני סיפא מעכשיו וכו' הרי זה גט דהיינו כדאיכא יבם וכדפירש רש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי דאי ס"ד וכו' נתני נמי חלה כו' וכ"ש כו' ועולה יפה עם מאי דפרישנא השתא כלישנא בתרא כך נראה לפרש פי' לפרש"י ז"ל:

עוד יש לפרש דאנו השתא לפרש"י ז"ל לאו מכח יתורא קא אתינן עלה כלל וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל אלא הכי דייקינן מת הוא דאינו גט כו'. פי' דוקא מטעם שאין גט לאחר מיתה הוא דאמרינן דאינו גט דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכו' כמו שכתב רש"י ז"ל הילכך כיון שזה האונס עוקר הגט מעיקרו דאין כאן מגרש להכי אמרינן דאינו גט אבל היכא דיש כאן גט ומגרש כגון חלה א"נ במת כגון דאמר מעכשיו ועתה בא להפקיעו מטעם אונס אין לנו שלא יהא גט אלא הרי זה גט דאין אונס בגיטין וקשיא ליה לרש"י ז"ל דמנא לך לדיוקי הכי דילמא מחדא מתרי טעמי הוא דאינו גט או מטעם דאין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וכגון שהתנה בפי' שלא יפטור מחמת האונס או מטעם האונס כגון חלה ותנא נקיט חדא דהיינו אין גט לאחר מיתה אף על גב דליכא טעם אונס וה"ה היכא דאיכא טעם אונס אמרינן אינו גט דיש טענת אונס בגיטין והא דקתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכו' הרי זה גט היינו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ותירץ רש"י ז"ל דאם כן ניתני חלה וכו' פי' דעדיפא טפי לאשמועינן דיש אונס בגיטין אף על גב דאינו אונס גדול שעוקר הגט מעיקרו אלא אף על גב דהרי היא מגורשת לפנינו בא האונס ומפקיעו מלאשמועינן אין גט לאחר מיתה דכיון דלא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך י"ב חדש הוא עוקר הגט מעיקרו ואין אונס גדול מזה הילכך נתני חלה וכ"ש מת שאין אונס גדול מזה כנ"ל. ואל יקשה עליך לשון שאין אונס גדול מזה שיחזור אמאי דקאמר אין גט לאחר מיתה דע"כ מאי דקאמרינן אין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע וכו' ע"כ. אלמא מדכתב אונס אחרינא ש"מ מאי דקאמר נמי מעיקרא אין גט לאחר מיתה אונס מיקרי וכדכתיבנא וכפי הנוסחא שכתוב בפי' רש"י ז"ל כתיבת יד ניתני נמי חלה וכו' ה"פ כי היכי דאשמועינן דאינו גט לאחר מיתה לישמעינן נמי דאינו גט ומטעם דיש אונס ונתני נמי חלה כי היכי דלא ניטעי בסיפא למימר דאפילו במקום דליכא יבם הרי זה גט דהשתא דתני חלה שמעינן דכ"ש מת שאין אונס גדול מזה וכי קתני סיפא מעכשיו וכו' הרי זה גט היינו במקום יבם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם כנ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל נמצא דלשיטת רש"י ז"ל לעולם ליכא לפרושי הך בבא דמתניתין דאינו גט אלא מטעם דאין גט לאחר מיתה ולא מטעם אונס דאי מטעם אונס לתנייה במעכשיו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל:

ועוד כתב הרא"ש ז"ל תירוץ אחרינא דליכא למימר דמטעם אונס קתני מתניתין וכדבעי למכתב בסמוך בס"ד והתוספות ז"ל לא פירש כן אלא דשפיר מתפרשא מתניתין דקתני אינו גט בהני תרי טעמי אי משום דאין גט לאחר מיתה אי משום דיש אונס בגיטין אלא משום קושיא דאי הכי ניתני חלה הוא דנדינן מלפרש מתניתין משום טעם דיש אונס ופרישנא לה מטעם דאין גט לאחר מיתה וכיון שכן קצר התלמוד דקאמר מת הוא דאינו גט וכו'. והיה צריך לפרש מטעם דאין גט לאחר מיתה דהא מתניתין מתפרשא שפיר בהני תרי טעמי ויש לומר דה"ק ע"כ טעמא דמתניתין משום דאין גט לאחר מיתה והילכך דוק מינה מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה ה"ז גט שאם תפרש טעמא דמתניתין משום דיש אונס ותרצה לומר חלה נמי אינו גט א"כ לשמועינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת נמצא דהא בהא תליא דכד דייקינן חלה דאמרינן ה"ה חלה טעמא דמתניתין הוי משום אונס הילכך לא הוצרך לפרושי ואפשר שזהו שכתבו התוס' מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט פי' ע"כ טעמא דמתניתין דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה כיון דדייקינן הא חלה הרי זה גט וקשיא להו לתוס' אכתי מנלך הא לא תידוק ולא תפרש כן אלא תימא דחלה נמי אינו גט ותפרש מתניתין משום אונס ותירצו אם כן לשמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת וקשיא להו אכתי דילמא משום הכי נקט מת לאשמועינן רבותא דאף על גב דאיכא למימר במת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ואף על גב דבשאר אונסין אמרינן יש אונס במת הוא דאין אונס קמ"ל דאפי' במת יש אונס ואכתי מנלך דמתניתין מיירי משום דאין גט לאחר מיתה דילמא משום דיש אונס ותירצו בתוס' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם. זאת היא שיטת התוס' וקשיא עלייהו טובא דהיכי מצינן לפרושי טעמא דרישא משום אונס והא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי כו' הרי זה גט ואי טעמא דרישא משום אונס מה לי אמר מעכשיו או לא אמר וכדאקשינן לעיל ויש לומר לחלק בין היכא דאמר מעכשיו להיכא דלא אמר דכי קאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כו' משתמע בתרי אנפי או דקאמר אם לא באתי פי' שבכל ענין שיהיה עיכוב ביאתו בין שיהיה באונס או ברצון כיון דמכל מקום הרי לא בא בתוך י"ב חדש יהיה גט או שר"ל אם לא באתי שאוכל לבא בתוך י"ב חדש ואני ברצון נפשי לא באתי יהיה גט וכי קאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ולא אמר מעכשיו דלא שויא גיטא עד י"ב חדש ודאי אין פירושו שבכל ענין שיהיה עכוב ביאתו ואפילו שימות בתוך י"ב חדש שיהיה גט דהא יודע הוא שאין המתים מגרשים והוא לא שויא גיטא עד י"ב חדש הילכך ודאי פירושו הוא אם לא באתי שאוכל לבא ולא אבא ברצון הילכך כיון שנאנס ולא בא אינו גט אבל כשאמר מעכשיו הרי רצונו לגרשה מעכשיו אלא דקא מתני עליה וקאמר אם לא באתי כו' הילכך אית לן למימר שבכל דבר שיעוכב יהיה גט וזאת היתה כונתו כיון דקאמר מעכשיו ועוד כיון דקאמר מעכשיו הרי היא בחזקת מגורשת ואין לך להוציאה מחזקתה ויש לך לקיים הגירושין בכל מאי דאפשר אבל כשלא אמר מעכשיו הרי היא אשת איש ואין לך להוציאה מחזקתה כי אם בראיה גמורה דה"ק כנ"ל. ועלה מאי דכתבו התוס' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו' כתוב בגליון התוס' וז"ל א"נ אסיק אדעתיה שפי' מ"מ מסתבר ליה לתלמודא דיותר יש חדוש בחלה דאינו גט מטעם דיש אונס מבמת אע"ג דשייך ביה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י. ע"כ:

וכתב על זה הגליון בקונטריסין וז"ל גי' א"נ אסיק אדעתיה כו'. כי איך אנו רוצים להוכיח דאין אונס בגיטין שאנו אומרים הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט לשמועינן חלה וכ"ש מת וע"כ לא אסיק אדעתיה דאי אסיק נאמר חלה הוא דאינו גט על זה אומר הגליון אה"נ דנאמר חלה אינו גט דיותר יש חידוש בחלה דאינו גט משום דיש אונס לפי שזהו דבר הרגיל בכל העולם אבל מת דשייך ביה טעמא דתפול קמי יבם אין זה רגילות בעולם שאדם ימות בלא בנים ויניח אח לפיכך חלה יש בו יותר חדוש ממת. ע"כ: עוד כתב בגליון תוס' א"נ שפיר אסיק אדעתיה דנ"ל דתק"י מכל מקום מדקדק הא חלה הרי זה גט דנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו אם לא באתי. מתוספי רשב"א עד כאן: וכתוב בקונטריסין וקשה איך מיישבים התוס' זה שאומר לא אסיק אדעתיה והרי יש לדקדק הא חלה הרי זה גט מדנקט אם לא באתי דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט מעכשיו ויש לומר שהתוס' מיישבים לגבי היכא דקאמר מעכשיו שפיר אסיק אדעתיה אבל באם לא באתי לא אסיק אדעתיה. ע"כ: עוד כתוב בגליון תוס' וכן נראה דאסיק אדעתיה שפיר דניחא ליה דלא תק"י מדקאמר תלמודא דילמא לאפוקי מרבותינו כלומר לעולם אימא לך יש אונס ולאפוקי מרבותינו ואי לא אסיק אדעתיה הטעם דניחא ליה דלא תק"י מאי טעמא דרבותינו. ע"כ:

ובקונטריסין מצאתי וז"ל גליון וכן נראה דאסיק אדעתיה דאי לא אסיק אדעתיה מאי קא דחי דילמא לאפוקי מרבותינו פי' דלמא לעולם אימא לך תנא דאם לא באתי נמי סבר כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו הכי קאמר דאינו גט מטעם דיש אונס בגטין ולא מצי למימר הוי גט משום דלא ניחא ליה כו'. דהא לא אסיק אדעתיה טעמא דתק"י אלא ודאי אסיק אדעתיה והיינו טעמא דרבותינו שהתירו' משום דלא ניחא ליה דתק"י כמו שמפורש בפנים בכאן בחידושיו ותנא דא"ל באתי אינו סובר כר"י ולכך לא הוי גט דלא שייך לומר ניחא ליה אלא כשנאמר זמנו של שטר מוכיח עליו או כשאומר מעכשיו אבל באם לא באתי גרידא לא שייך. ועוד קושיא אחרת מקשים בגי' ורבותינו גופייהו אמאי התירוה להנשא כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו הוי כמו מעכשיו והוי גט משום דלא ניחא ליה דתק"י וקשה אם כן הפנים שאומר דלא אסיק אדעתיה איך יישב זה ויש לומר שהפנים סובר דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה שזמנו של שטר מוכיח הוי כמו מעכשיו וקשה אם מעכשיו אסיק אדעתיה אם כן איך מדקדק רבא הא חלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין דילמא לעולם אימא לך חלה אינו גט ולא נקט אם לא באתי לדקדק הא חלה הרי זה גט אלא נקט אם לא באתי לדקדק הא קאמר מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה שהרי אמרת דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה. ויש לומר כיון דמעכשיו הוא מפורש בסיפא אין דרך התלמוד להשמיענו דקדוק מרישא מה שאומר בסיפא אם לא ישמיענו חדוש בגופא דרישא ועוד מצינו למימר דשפיר מדקדק רבא דאין אונס בגיטין ומדקדק הא חלה הרי זה גט דאי חלה אינו גט ונקט אם לא באתי לדקדק הא מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה כו' אם כן במקום אם לא באתי יאמר מעכשיו אם לא באתי ומת הרי זה גט והטעם משום דלא ניחא ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכי ש"מ דשפיר מדקדק רבא. ע"כ מצאתי בקונטרסין וכבר כתבתי מה שנ"ל בשמעתא זו די הצורך ולא כתבתי קונטרסין אלו אלא כדי שלא תחסר כל בה בחידושי והמעיין יבחין ויבחר: וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל מת הוא דאינו גט כלומר משום דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאין טוענין טענת אונס דאי ס"ד דחלה נמי אינו גט דטוענין טענת אונס לשמעינן חלה וכ"ש מת. ע"כ:

ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי כו'. הא כתיבנא לעיל דלשיטת התוס' מתניתין מפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם דיש אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי דייקינן הא חלה הרי זה גט הרי דמשמע דפירושא דמתניתין מטעם דאין גט לאחר מיתה ואי לא דייקת אלא דבעית למימר דחלה נמי אינו גט הא במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס דהא בהא תליא וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן איכא לאקשויי טובא דהכא נמי כי קאמר ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט הרי במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס והילכך היכי מצינן תו למימר והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הרי מתניתין לא מיירי בהכי כלל ולזה כתבו בתוס' ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס פי' דהשתא כי אמרינן חלה נמי אינו גט לא בעי' למימר דמשום הכי נפרש המשנה מטעם אונס דאי הכי לא מצינן תו למימר והיא גופא קמ"ל דאין גט כו' אלא הכי בעיין למימר חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס ואדינא קאי ולא אפירושא דמתניתין ומכל מקום אכתי קשיא לשיטתם לשון היא גופא דקאמר תלמודא כיון דמתניתין מתפרשא שפיר בתרי אנפי או מטעם אונס או מטעם דאין גט לאחר מיתה ועוד קשיא לשיטתם ז"ל שפירשו דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י דכיון שכן היכא מצינן למימר דמתניתין קמ"ל דאין גט לאחר מיתה פירוש אפילו במקום שאין האונס מבטלו כגון הרי זה גיטך לאחר מיתה והא מתניתין מיירי דקאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו' דהיינו בתנאה דשייך ביה טעמא דאניס וקס"ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אנס והשתא לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתק"י וכל זה תירצו התוספות בלשונם דוק ותשכח: והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה פי' ואפילו היכא דלא אניס א"נ דליכא תנאי קשיא לי והא הכא אניס הוא וקס"ד השתא יש אונס בגיטין והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אניס. ויש מי שאומר משום דבמיתה ליכא אונס דלא ניחא ליה דתק"י ולאו מילתא היא דהא השתא לא ס"ד האי סברא ולקמן בסמוך הוא דאמרינן לה והשתא קס"ד מת וה"ה חלה ואיכא לדחוקי ולפרושי דה"ק מתניתין בשאין בה טענת אונס כיון שהתנה עמה בפי' אם לא בא עד י"ב חדש אף על פי שנאנס יהא גט דהכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה הוא. עד כאן: וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו היכא דליכא טענת אונס כגון דליכא תנאי דקאמר הרי זה גיטך אם מתי וקשיא לן וממתניתין היכי שמעינן לה דהא אתינן השתא למימר דיש אונס וכיון דכן ממתניתין תיפוק לי משום דיש אונס ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאפילו היכא דנימא בעלמא דיש אונס במיתה ודאי אמרינן אין אונס משום דלא ניחא ליה דתק"י ודינא הוא דלהוי גט אלא משום דאין גט לאחר מיתה וה"ה לחלה דאינו גט ומשום דיש אונס. וליתא דאכתי לא קים לן האי סברא אבל אפשר לפרש והיא גופא קמ"ל מדלא תנא חלה ותנא מת דדוקא מת משום דאין גט לאחר מיתה ואפילו בלאו טעמא דיש אונס וכגון דאתני בהדיא. ע"כ:

וכן כתב דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל ודילמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ואפילו היכא דליכא אונס ותנאי ולעולם אימא לך דטוענין טענת אונס ואי קשיא לך ואי טוענין טענת אונס היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה לעולם אימא לך דיש גט לאחר מיתה והכא היינו טעמא דאינו גט משום דיש אונס ומיתה אין לך אונס גדול מזה דאי לא הוה ליה למנקט במגרש על תנאי ונתקיים התנאי מתוך מיתה ולא במגרש לאחר מיתה לכך בלא תנאי הילכך טפי מסתבר למימר דמשום יש אונס הוא דאינו גט ולא משום דאין גט לאחר מיתה ויש לומר דלא היא דאם כן לישמעינן חלה וכ"ש מת אלא ודאי מדנקט מת ולא נקט חלה שמעינן דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה הוא ולא משום אונס וכגון שהתנה בפי' ואמר אם לא באתי כו'. בין שנתעכבתי מחמת אונס בין שלא מחמת אונס. ע"כ:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל היא גופא כו'. ואם תאמר היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה דלמא יש גט והא דקתני אינו גט משום דיש אונס וכ"ת לישמועינן חלה דאונס קטן וכ"ש מת דאונס גדול ליתא דאי נקט חלה ה"א מת הוי גט משום דלא ניחא ליה דתק"י ולהכי נקט מת לאשמועינן דאפילו אונס מיתה מעכב הגט ויש לומר דאם איתא דטעמא משום אונס לשמעינן רבותא אפילו אומר מעכשיו א"נ יש לומר דע"כ שמעינן דאין גט לאחר מיתה דסתמא דאניס כשנותן גט משום דלא ניחא ליה דתק"י אפילו אמרינן בשאר אונסין יש אונס באונס מיתה לא אמרינן. ע"כ: והיא גופא קמ"ל. קשיא דבשלמא למאן דפריש דכי אמרינן מת הוא דאינו גט כו' דמטעם ייתורא דמתניתין קא אתינן עלה היינו דשייך שפיר לשון היא גופא דנקט אבל למאי דפרישנא לעיל דשיטת רש"י כלישנא בתרא דכתבינן לעיל דלאו מכח ייתורא קא אתינן עלה אלא ה"ק מת הוא דאינו גט כו' פי' אה"נ דאשמועינן חידושא במת אלא דהוה חידושא טפי בחלה וליתני חלה וכ"ש מת על הדרך דפרישנא לעיל אם כן מאי האי לישנא דהיא גופא קמ"ל דנקט דמשמע דעד השתא הוה אמרינן דלגופיה לא איצטריך ואפילו למאי דפרישנא בלישנא קמא לפרש"י ז"ל לא אתי שפיר דמשמע דכי קאמר והיא גופא קמ"ל דאתא לתרוצי מאי דאקשינן ניתני חלה וכ"ש מת כו' ולגבי האי קושיא לשון היא גופא לא שייך ויש לומר דלכך כתב רש"י היא גופא קמ"ל כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט לאשמועינן היא גופא כו' ע"כ פי' כי קאמר והיא גופא קמ"ל כו' לא קאי לשנויי ניתני חלה וכ"ש מת דקשיא לן לעיל דאהכי לא שייך האי לישנא אלא קאי לשלול דלא נימא לדיוקא דילה תניא למידק הא חלה הרי זה גט וה"ל כאילו קאמר היא גופא קמ"ל דלאו לדיוקא דילה תניא כו' אלא לאשמועינן היא גופא כנ"ל:

ובקונטרס מצאתי וריב"ש ז"ל פירש שעיקר ההכרח מעיקרא דקאמר מת הוא כו'. משום דאילו לגופא לא אצטריך דמסיפא שמעת לה דקאמר מעכשיו הרי זה גיטך הא שלא מעכשיו אינו גט אם כן לא אצטריך אלא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט ודאי דהיא גופא קמ"ל והשתא ניחא לשון היא גופא וניחא נמי לשיטת התוספות שאיך לא עלה בדעתו דמת ניחא ליה דלא תק"י אבל קשה דה"ל קושיא מהן ללאו ועוד כיון שהוא אומר דילמא חלה נמי אינו גט דיש אונס בגיטין אמאי אצטריך דאין גט לאחר מיתה ויש לומר כך דה"ק היא גופא קמ"ל אפילו היכא דאתני שלא יהיה לו טענת אונס דליכא טעמא שיש אונס בגיטין והוי טעמא משום דאין גט לאחר מיתה. כך מצאתי בקונטרסין מהחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף קורקוס ז"ל:

אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא. איכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לארוכי יקשה בקוצר הא תנא ליה רישא ולמה ליה לחזור ולומר אין גט לאחר מיתה ויש לומר דס"ד דהא אתא לאשמועינן דאף על גב דקאמר אם לא באתי וכו' דלא אדכר שם מיתה בשעה שנותן הגט בידה אפילו בכה"ג אמרינן אין גט לאחר מיתה. תדע שהתוספות ז"ל בפ"ק דגיטין גבי הא דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר וכו' כתבו דיש לחלק בין היכא שנותן הגט לידה לשאינו נותן כ"ש דיש לחלק כדכתיבנא ומ"מ דחי תלמודא אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא וכו' פי' דסוף סוף דין אין גט לאחר מיתה הוא שבא להשמיענו והא תני ליה רישא וכו' כנ"ל: והר"ן ז"ל בפי' על ההלכות כ' דאף על גב דאם מתי כל אחד מהם משמע ה"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול גיטה אלא לאחר מיתה דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה אבל היכא דתלה באם לא באתי ס"ד אמינא דמעכשיו משמע קמ"ל:

עוד כתב ז"ל דמשום הכי אמרינן דהיכא דאמר הרי זה גיטך אם מתי ולא אמר מעכשיו דכלאחר מיתה דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפייסה אכוון אבל היכא דאמר אם לא באתי כו'. דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע מכל מקום כי לא מת גירושיה חיילי ולגירושין קא מכוון הילכך איכא למימר שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. ע"כ. עיין בפ' מי שאחזו בפי' על ההלכות:

הרי זה גיטך כו'. קשה למה לי דנקט הרי זה גיטך לאחר מיתה היינו הרי זה גיטך אם מתי ועוד דמעיקרא נקט הרי זה כו' אם מתי הרי זה כו' מחולי זה דהיינו לזא"ז ושוב נקט לאחר מיתה דהיינו זו ואין צריך לומר זו לגבי מאי דתני מעיקרא מחולי זה ואין דרך המשנה בכך לפתוח בלא זו אף זו ולסיים בזו ואין צריך לומר זו ועוד דאי תנא בעי לאשמועינן כוליה לישניה משמע מחיים ואי משמע לאחר מיתה וכמ"ש התוס' בפ"ק דגיטין גבי מתניתין דתנן האומר תנו גט כו' לא יתנו לאחר מיתה הכי נמי נימא דקתני אם לא באתי לאשמועינן הך חידוש אף על גב דלא אדכר שם מיתה דהא בחדא מתניתין קתני אם מתי ולאחר מיתה. ויש לתרץ דאה"נ דלא הוצרך לשנות לאחר מיתה כלל אלא משום סיפא קתני לה דמסיים מתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולהכי תניא נמי ברישא ובלא צורך ודוחק והתוספות פירשו דלאחר מיתה הוי טעמא ופירושא דכולהו וה"ק אם מתי ומחולי זה הוי כמו הרי זה גיטך לאחר מיתה וסיים עוד במתניתין וקתני לא אמר כלום ללמדך דגט לאחר מיתה לא אמר כלום נמצא דמתניתין תרתי אשמועינן חדא דהני תרי לישני אם מתי ומחולי זה משתמעי לאחר מיתה ועוד דלאחר מיתה לאו כלום היא והשתא פריך שפיר אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ואין לחלק כדכתיבנא לעיל והקשו בתוספות דלמה ליה להך מתניתין לאשמועינן דלאחר מיתה לאו כלום הוא הא תנן בהדיא בפ"ק דגיטין דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי כו' לא יתנו לאחר מיתה דבשלמא למאי דתריצנא לעיל איכא למימר דתנא הכא בעי לאשמועינן לישנא מחיים ולאחר מיתה אבל לשיטת התוספות ז"ל דמייתי לשון לא אמר כלום דמשמע דבעי לאשמועינן דלאחר מיתה לא אמר כלום וכדכתיבנא קשיא ובפ"ק דגיטין האריכו בזה יע"ש:

דילמא לאפוקי מדרבותינו. כלומר סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש דעלה הוא דתנינן ורבותינו התירו' להנשא ומסברא דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש דרבותינו היינו ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כדאמר ר' יוחנן בפ' (המגרש) [מי שאחזו עו ב'] ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ב"ר יהודה ולא הודו לו כל סיעתו אלא מסברתו קאמר ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד וגדולה מזו אמרו בפ' האיש מקדש [קידושין מז ב'] גבי התקדשי לי בשטר חוב ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו' מר סבר כי קאמר רב בפקדון כו' ומ"ס ל"ש כו' ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון הוה משמע דבדרב ממש פליגי וליתא אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בזה ממש ביבמות ריש פ' כיצד [יח א'] דאמרינן ה"ה דאף על גב דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור קמ"ל דלא ולאו מדב"ש ממש קאמר דאילו לב"ש אף על גב דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתייבמה דהא לדידהו צרות מותרות נינהו אלא לאפוקי מסברתייהו דב"ש קאמר ודברים פשוטים הם אלא שראיתי מקצת מרבותינו המפרשים ז"ל שנתקשו בזה ואינו ור"ח פי' רבותינו היינו רבינו הקדוש ז"ל וגם שם בפ' המגרש יש ספרים שכתוב בהן ר' יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל הודה ולא הודו לו כל סייעתו. הרשב"א ז"ל: ואין להקשות דמאי קאמר ודילמא לאפוקי מדרבותינו כו' והא קושטא דהכין הוא דאתא לאפוקי מרבותינו כדאיתא התם בדוכתיה דיש לומר דה"ק דדילמא לא אצטריך אלא לאפוקי מרבותינו ולא אתא לדיוקא כלל וכן כתב רש"י ז"ל דילמא, הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו': וכתב הרמב"ן והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו ר"ל מסיפא לאפוקי מדרבותינו ואיכא מאן דקשיא ליה ולאפוקי מדרבותינו לאו מרישא שמעת מינה דהא רבותינו כר' יוסי סבירא להו ור' יוסי בלאחר מיתה קאמר כדמפורש בפ' (מי שמת) [יש נוחלין קלו א'] וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו הוה ליה כמעכשיו אם מתי וכמעכשיו ולאחר מיתה ותנן מעכשיו אם מתי הרי זה גט מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט. ואני אומר דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דאילו רבי יוסי אפילו בלאחר מיתה אית ליה ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתחול מחיים ולא עביד אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם עד דאמר מעכשיו בפי' דהא אם מתי משמע בלאחר מיתה כל אימת דלא אמר ליה מעכשיו ואפשר דלא מהני ביה זמנו של שטר אבל היכא דלא תלי במיתה כגון אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו. ואיכא דבעי למימר דר' יוסי גופיה לית ליה הכא זמנו של שטר מוכיח עליו משום האי טעמא דכתיבנא אלא לגבי מתנת קרקע דה"ק גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ואף על גב דתלי במיתה לית לן בה וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפ' מי שאחזו [גיטין עב א'] דתנן התם הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואמר רב הונא עלה חולצת ומוקמינן לה לרב הונא כר' יוסי ואקשינן ה"ה חליצה נמי לא תבעי וכו' כדאיתא התם ואי סלקא דעתך דגבי גיטא לא אמר ר' יוסי היכא דתלי במיתה נימא אף על גב דבעלמא פשיטא ליה הכא מספקא ליה כדקס"ד למימר התם בעל פה אלא ודאי רבי יוסי אית ליה אפילו היכא דתלי במיתה כי ההיא דפ' (מי שמת) [יש נוחלין] ורבנן לית להו הכי כדאמרן לעיל ומפרקא קושיין ממילא דרישא לאפוקי מדרבי יוסי הויא לאפוקי מדרבותינו לא הויא. ואיכא מאן דמפרקא דרישא הויא לאפוקי דרבי יוסי בשטר וסיפא אפילו בעל פה סד"א הואיל ואמר על פה אם מתי יהא גט בטולי בטליה לזמן השטר קמ"ל ממשנה יתירא וכי ההיא סוגיא דהתם דאמרינן וכ"ת כי אמר רבי יוסי וכו' אבל על פה לא אמר וקשיא ליה דהא התם משמע דהא דרבותינו על פה היא כדאיתא התם בסוגיא דשמעתא ואם כן מרישא נמי שמעת מינה אלא דאיכא לדחוקי דת"ק לאפוקי ממילתא דרבותינו דאמרי דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בשטר. ואין זה נכון. עכ"ל הרמב"ן: וז"ל תלמידו הרא"ה ז"ל והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו קשי' לן ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה וכ"ת כי קאמרי רבותינו מחיים אבל רישא דתלי במיתה לא משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים דהא לא מגרש לה אלא משום יבם ודילמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא והא רבותינו בשיטתא דרבי יוסי אמרו ורבי יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמרה כדתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ר' יוסי אומר אינו צריך ושמעינן ליה לרבי יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון מהא דאמרינן התם בגיטין פ' מי שאחזו אהא דזה גיטך אם מתי אמר רב הונא חולצת ואמרינן דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופרכינן אי כר' יוסי חליצה נמי לא תבעי ואמרינן דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה או לא ואילו בין גיטין למתנה לא מפרשינן כלל אף על גב דהתם תלי במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם ויש לומר דר' יוסי עדיפא ליה מרבותינו דלר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לאחר מיתה ואילו לרבותינו לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים ואנא אמינא דשני לן בינייהו והיינו דלא שני לן ברישא ובהא אפשר דאילו רבותינו מודו בה לרבנן כיון דלאחר מיתה הוא אבל סיפא מפקא מינייהו דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן והכי קושטא דמילתא דלא שני לן בינייהו כלל והיינו דלא מפלגינן בהו כלל התם בגיטין. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תירץ דאי מרישא ה"א ההוא כשמת בתוך זמנו כגון שכתוב בו חדש או שנה דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר' יוסי כלל. ולא נהירא כדכתיבנא בפ' מי שאחזו בס"ד ע"כ: ובשיטה הישנה מצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא בשטר מתנות דעלמא דהתנאי כתוב בשטר עצמו הילכך אזמן דכתוב בשטר עצמו סמיך אבל בגיטין אין דרך לכתוב את התנאים בגט אלא בעל פה מתנה ואומר הרי זה גיטך אם יקיים כך ואף על פי שאדם יוכל לכתוב בגט לאחר התורף אין דרך לכתוב בו בגט א"נ כיון דלבתר התורף כתוב ליה הוה ליה בעל פה ולא קאי אזמן הכתוב בתורף ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל משמע דהתנאי כתוב בגט ולקמן אפרש שיטתו ז"ל בס"ד: וז"ל הרשב"א ז"ל ודילמא לאפוקי מדרבותינו חבורא חבורתא בהאי מלתא וק' להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה דקתני הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואילו רבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא דה"ל כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה וכ"ש באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דלא אתני בהדיא במיתה ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפי' לאחר מיתה פליגי עליה דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו ומיהו בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומי זמנו של שטר בגופו של נכסים ותנאה דלאחר מיתה בפירוש וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ואילו לרבותינו הוי גט דזמנו מוכיח עליו באם לא באתי והוה כמהיום אם מתי לדעת רבותינו כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס וז"ל אי לאו סיפא ה"א דוקא בדאתני במיתה בפירוש הוא דפליג תנא דמתני' דלא אמר כלום הא באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש הוי גט כרבותינו דהתירוה לזו בפי' לינשא קמ"ל וזה התירוץ נראה יפה וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס תאנא רבותינו התירוה לינשא אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי הורה ולא הודו לו כל כו' אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה לכי נפקא קאמר לה אלא באם תצא מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ומר לא סבר לה כר' יוסי ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר ובין למר לא אמר ולא כלום דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל אם לאו הכל מודים בה דלכי נפקא קאמר דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין מדאמרינן התם בגמ' זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת אלמא מפשט פשיטא להו דלאחר מיתה לר' יוסי חולצת כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו ואף על פי שכתבתי בפרק קורדיאקוס מענין אחר משמן של הראשונים נוחי נפש ז"ל צ"ל יותר והילכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לאפוקי ממש מדרבותינו. ע"כ: והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וז"ל לאפוקי מדרבותינו וא"ת מרישא נמי שמעינן לאפוקי מרבותינו דקתני הרי זה גיטך אם מתי אינו גט ולר' יוסי הוי כמו מהיום אם מתי והוי גט ואם כן לא אצטריך סיפא אלא למידק הא חלה הרי זה גט יש לומר מרישא לא שמעינן לאפוקי מרבותינו דאיכא לאוקמי כגון שאין כתוב זמן אבל הך בבא יתירא דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו וא"ת אי לא כתוב זמן הא אמרינן ג' גיטין פסולין י"ל דהתם אם נשאת הולד כשר והכא קתני לא עשה ולא כלום. או א"נ כתוב בו זמן מאוחר ומת קודם הזמן. ע"כ: וכן כתוב בתוס' וכ"כ הריטב"א ז"ל וז"ל ודילמא לאפוקי מרבותינו פירוש דלהכי נקט סיפא דאם לא באתי לאשמועינן דלא אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו וא"ת הא נמי מרישא שמעינן לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאי לא קתני אלא רישא בלחוד ה"א דמיירי בגט שאין בו זמן וכ"ת אם אין בו זמן בלאו הכי נמי פסול ויש לומר כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חדש דליכא למימר ביה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירא דקתני סיפא אשמועינן דאפילו יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ועוד יש בזה תירוצים אחרים הרבה אבל זה קל ונכון. ע"כ:

ולי אין צורך לומר דממשנה יתירא הוא דאשמועינן דאם לא באתי אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו דע"כ צריך לכתוב זמן כדי לידע מתי ישלימו הי"ב חדש שהתנה ולפרש נמי הזמן באיזה יום נכתב ואותו הזמן הכתוב בו מוכיח עליו וה"ל כאילו אמר מעכשיו לדעת רבותינו ואתא תנא לאפוקי מדעתם מיהו לכאורה היה נראה לפרש מה שכתב רש"י דלמא הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו'. דבעי לפרושי דממשנה יתירא ידעינן לה וכמו שכתבו הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל אבל כד מעיינת בפרש"י ז"ל שפיר תמצא ששיטה אחרת יש לו לרב ז"ל ועיקר קושיא ליתא לשיטתו דאיהו ז"ל כתב וזה לשונו לאפוקי מדרבותינו אצטריך דפליגי עליה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משהה גיטא עד י"ב חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט. עוד כתב זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה וכו', ע"כ. פירוש לפירושו דרבותינו לאו בכל גוונא סברי דזמנו של שטר מוכיח אלא דוקא כשיש הכרח או ייתור דה"ל למכתב הכי וכתב הכי וכיון שכן דוקא בהך דאם לא באתי דע"כ קדים למימר זמן כדי שידע מתי השלמת הי"ב חדש ומשמע מלשון המשנה דמעיקרא כתוב בגט זמן כתיבתו כדי להתנות עליו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' וכיון שכן איכא לשיולי דלמה ליה למכתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט ובהכי סגי במקום זמן הגט ואין צריך לכתוב עוד זמן בגט דאי משום שמא יחפה על בת אחותו ליכא ואם משום פירי ליכא אלא ודאי לכך כתב זמן כתיבתו לומר דאם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע אבל היכא שאין הכרח דע"כ צריך למכתב הזמן בתוך גט כגון רישא דמתני' דקאמר הרי זה גיטך אם מתי דע"כ צריך למכתב הזמן בגט דהא תנן ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן ומאי דקאמר אם מתי לא חשיב זמן דאין אדם יודע מתי ימות הילכך כיון דע"כ צריך לכתוב הזמן בגט אין כאן הוכחה למדייניה כאומר מעכשיו כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח שכל לשונותיו מדוייקין בזה. שוב מצאתי בגיליון תוס' שכתוב וז"ל והר"ש מפרש דרבותינו לא סברי כר' יוסי בכל מקום אלא באם לא באתי עד י"ב חדש בשהיה יכול לכתוב אותו זמן של אחר י"ב חדש וכתב זמן שעומד בו התם סברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל בזה גיטך אם מתי או מהיום ולאחר מיתה שאינו יודע הזמן מתי ימות ואין יכול לכתוב אותו במקום הזמן לא סברי כותיה ואתי שפיר נמי דלא קאמר לאפוקי מדר' יוסי דאי ר' יוסי איכא למפרך הא תנא ליה רישא, ע"כ. וזכיתי להסכים לדעתו מיהו הייתי סבור דר' יוסי נמי ס"ל הכין ולא קאמר רבי יוסי בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנת קרקע אבל בגט דצריך לכתוב זמן בגט ואי לא כתיב ביה זמן פסול לאו מטעמא דכתיבנא ומשום דרבי יוסי לא איירי בגט לכך לא קאמר לאפוקי מדר' יוסי ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר ואמרינן מאן רבותינו וכו' האי במאי דקאמר דתניא ורבותינו התירוה לינשא סגי, תשובתך דה"א דמש"ה התירוה להנשא משום דסברי דכיון שנותן הגט לידה לא אמרינן בכל כי האי אין גט לאחר מיתה כמו שחלקו התוס' בפ"ק דגטין וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן אכתי איכא לאקשויי הא תנא ליה רישא דמרישא נמי שמעינן דאף על גב שנותן הגט לידה אין גט לאחר מיתה לכך מסיים ואזיל ואמרינן מאן רבותינו וכו' ומעתה לא שמעינן לה מרישא וכדכתיבנא לעיל כנ"ל: עוד הקשה הרמב"ן ז"ל הא דדחיק דילמא לאפוקי מדרבותינו דשמע מינה דלרבותינו גיטא הוא דהא התירוה לינשא והיכי דחינן לה בהכי דהא ממילא שמעינן אין אונס בגיטין שאם יש אונס בגיטין משום אונסא הוא דבטיל ליה גיטא ואפילו אמר נמי מעכשיו בפי' דעדיף מזמנו של שטר וכדאמר בסמוך ואיכא למימר מדרבותינו לא בעי לאתויי ראיה דדילמא רבותינו תרתי לקולא אית להו חדא זמנו של שטר מוכיח ועוד אין אונס בגיטין ורבנן פליגי אתרווייהו ומש"ה אייתי מסיפא ממילתיה דת"ק. ועוד יש לפרש מילתייהו דרבותינו כשהתנה ואמר אף על פי שנאנס אם לא בא יהא גט וקמ"ל זמנו של שטר כמעכשיו הוא וכדפרישית לת"ק. וא"ת א"ה היכי מייתי ראיה מסיפא דקתני מעכשיו אם לא באתי דילמא התם נמי כשהתנה כך לאו קושיא היא דא"כ מאי קמ"ל הא תנא ליה רישא מהיום אם מתי הרי זה גט וכ"ש הכא דלא תלי במיתה כלל. ע"כ:

והרא"ה ז"ל תירץ כתירוצא בתרא וז"ל היכא דמתרצי דרבותינו דילמא תרתי ס"ל לקולא דס"ל כר' יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין ופליגי דרבנן אתרווייהו ולא נהירא דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן ותו דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי דההיא דרבותינו אמורא הוא דהיינו ר' יהודה נשיאה ואם איתא דרבותינו סברי להו הכי ודאי עדיפא לן לאתויי מינה מדשמואל ואיכא למימר דרבותינו איירי כגון דאתני בהדיא אבל הא דהדר מותבינן מסיפא מעכשיו וכו'. ליכא לדחויי כדאתני דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה דהא תו למה לי היינו רישא מהיום אם כו'. ע"כ: והרשב"א ז"ל תירץ דאה"נ דמדרבותינו מצי לאתויי דאין אונס בגיטין אלא כל היכא דמצי לאתויי מתני' לא בעי למידק מדרבותינו וכי דחינן מתני' במעכשיו מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אידחיא נמי הא דרבותינו דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא. עד כאן:

וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אלא מעתה סיפא וכו'. ה"ה דהו"מ לאתויי מדרבותינו אלא דניחא ליה לאתויי ממתני'. ע"כ:

ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי וכו'. וקשה למאי דפרישנא לעיל בשיטת רש"י ז"ל דמעיקרא שפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אם כן מאי קמייתי השתא מסיפא וי"ל דאה"נ דשפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אלא כולה הך מתני' מייתרא דרישא וסיפא דהא קתני רישא הרי זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום מעכשיו אם מתי וכו' הרי זה גיטך אם מתי וכו' הרי זה גיטך הילכך מעיקרא דרישא הוא דמייתרא לאשמועינן הא חלה הרי זה גט וסיפא אצטריך לאפוקי מדרבותינו דדוקא משום דאמר מעכשיו הוא דהוי גט הא לא אמר מעכשיו אינו גט ורבותינו התירוה לינשא אף על גב דלא אמר מעכשיו והשתא דדחי ליה דרישא דילמא לאפוקי מדרבותינו ואצטריך מעתה קא מייתי מסיפא דדילמא יתורא דהך סיפא דמתני' דהא מייתורא נמי וכדכתיבנא דילמא אצטריך לאשמועינן מת וה"ה חלה פי' דדילמא מיירי בדליכא יבם קמיה דהשתא ליכא למימר טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם ולא אתא אלא לאשמועינן אין אונס בגיטין דאין לך אונס גדול ממיתה ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מסיפא גמר רבא דאין אונס בגיטין. פי' הא אתא למימר דמסיפא גמר רבא כלומר מייתורא דסיפא דעד השתא הוה אמרינן דמייתורא דרישא גמר וא"ת אם כן אמאי קאמר וה"ה חלה כיון דס"ד השתא דסיפא מיירי בדליכא יבם אם כן כל שכן חלה הוה ליה למימר ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל הרי זה גט. ואע"ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין וה"ה חלה, ע"כ. פי' הא דקאמר וה"ה חלה לא קאי אמת אלא דמעיקרא ילפינן דאין אונס בגיטין ולגבי שאר אונסין קאמר הוא הדין חלה ומשום דקאמר לעיל לפיכך חלה הוא וכו' ועלה קאמר רבא ולענין גיטין אינו כן לכך כולה שקלא וטריא דתלמודא קאי אחלה ומיהו כי קאמר אלא מסיפא וכו' היינו דגמיר אין אונס בגיטין וכולהו אונסין קאמר ומשום דמשמע ליה דמיירי בדליכא יבם ומייתורא לאשמועינן אין אונס בגיטין ומשני דילמא מת דוקא כו' פי' דסיפא מיירי בדאיכא יבם ואדרבא מייתורא דסיפא שמעינן דיש אונס בגיטין וסיפא לדיוקא אתא דדוקא מת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דסתמא דאיניש כד יהיב גיטא במעכשיו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם הוא דיהיב והלכך לדיוקא אתא דדוקא מת הא חלה ה"ז גט כנ"ל: שוב מצאתי בגיליון תוס' כיוצא בזה שפירשתי ולא כפירושי ממש וז"ל גיליון תוס' דילמא היא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה דליכא למימר דהוי מטעם דיש אונס דגבי מת פשיטא דאין אונס דניחא ליה דלא תפול קמי יבם ומייתי מסיפא ואף על גב דידע טעמא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם מ"מ דייק מייתורא ממתני' דס"ד דרישא מיירי ביבם וסיפא לא מיירי ביבם ולא אתא לאשמועינן אלא דמת וה"ה לחלה ומשום לא דילמא מת דוקא וסיפא נמי מיירי ביבם ודרך התנא לכפול. ע"כ:

אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו'. כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא והבו לה ואתיא אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בע"פ ומש"ה אי בעי לבטולי מצי לבטולי כדמשמע בפרק השולח [גיטין לד א'] דפרכינן מינה לרבא דאמר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ופריק אטו התם לבטולי קא אתי [לקיומי תנאיה קא אתי] והא לא אקיים אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואי לה יהביה ניהלה תו לא מצי לבטולי לר' יוסי דה"ל כמהיום אם לא באתי דלא מצי לבטולי לכ"ע ותדע לך דאילו נתקרע הגט או שנשרף תוך י"ב חדש מגורשת אלמא גט גמור הוא אלא ודאי דאמר להו לסהדי וזמנו הכתוב בתוכו לשלישית הגט לא מעלה ולא מוריד וא"נ בדיהביה ניהלה ואתיא כרבנן ומדלית ביה עכשיו והראשון נראה עיקר, הרשב"א ז"ל:

וכן כתב תלמידו בחידושין וז"ל ואלא מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כלומר אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואנו רואין הגט כאילו היה בו מעכשיו ואפי' בע"פ כגון שאמר לעדים אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין כתובו והבו לה ומ"מ אי בעי לבטולי מצי לבטולי לכ"ע כדמשמע בפ' השולח דפרכינן להא דרבא דס"ל דגלויי דעתא בגיטא מילתא ופריק אטו לבטולי וכו'. אלמא אם בא וביטל הרי הוא בטל ואפילו אביי דס"ל לגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וקיימא לן כותיה מודה הוא דאי בעי לבטולי בהדיא מצי לבטל השתא ניחזי בחדא כמאן אי יהביה ניהלה תו לא מצי לבטוליה דמגורשת גמורה היא ותדע לך דהא אילו נתקרע וכו' אלמא גט גמור הוא ואלא דיהביה לעדים ואמר להו אי לא אתינא וכו' וזמנו הכתוב בתוכו לשליחות הגט לא מעלה ולא מוריד ויכול הוא לבטלו ומהכא שמעינן דמי שנתחייב לחברו מנה וקודם שהגיע השטר ליד המלוה השלישו אותו ביד שליש בשביל תנאים שהיו ביניהם אף על פי שכתוב בו בשטר מעכשיו אינו מעלה ולא מוריד מאחר שהשלישו אותו ונוהגין בו כל דיני אסמכתא. רבינו נר"ו עד כאן:

ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז"ל אמר שמואל לא שמיה מתיא וא"ת וליבטליה בהדיא שהרי ביד הבעל לבטלו י"ל אי בטיל ליה אה"נ דבטיל אבל האי גברא היה מתכוון שיהא הגט בטל מפני קיום התנאי בלא ביטול ואמר שמואל שלא נתקיים התנאי זה מפורש במס' גיטין פרק השולח דאמרינן התם גילוי דעתא בגיטא מילתא היא ומקשינן עלה מהא דאמר שמואל לא שמיה מתיא ומשנינן אטו האי גברא לבטולי גיטא קא אתי האי גברא לקיומי תנאי' קא בעי וי"ל דלעולם אינו יכול לבטל הגט משהגיע לידה אי אתני ליה במעכשיו ואי קשיא ההיא דהשולח דמקשינן מהא דשמואל ולא משנינן במשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפילו בביטול גמור וכל שכן בגילוי דעתא יש לומר דהיינו מאי דמשני התם אטו האי גברא לבטולי גיטא אתי והרי אם היה רוצה לבטלו לא היה יכול כיון שהגיע גט לידה ואמר לה מעכשיו אלא לקיומי תנאיה הוא דאתא שחשב שנתקיים וזה דחוק אבל הדין נראה אמת דלעולם משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו היכא דאתני עליה במעכשיו א"נ בסתמא דקי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח כו'. וע"כ אנו מתקשים התם בפרק השולח למה לא תירץ כן ויש לומר משום דההוא מעשה בלא מעכשיו היה התנאי ומקשינן מינה אליבא דרבנן דאמרי הרי זה גיטך אם לא מתי לא אמר כלום שאין זמנו של שטר מוכיח עליו ואף על גב דקי"ל כר' יוסי הרי זה כאילו הקשה לימא שמואל דלא כרבנן. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה:

לא שמיה מתיא. לכאורה יש לפרש דההוא גברא קאמר חזו דאתאי כו' פי' הריני בא אלא שהנהר הפסיקני ומה יש לי עוד לעשות והוה ליה כאילו באתי דיש טענת אונס והשיב שמואל דלא שמיה מתיא דאין טענת אונס בגיטין והיינו דמייתי שפיר להדיא מדשמואל דאין אונס בגיטין וליתא להאי פירושא כלל חדא דהא כתיבנא לעיל בשיטת הרשב"א ז"ל דמאן דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי אינו גט לרבא לפי דגילה דעתו בגיטו והא דאמרינן אין אונס היינו היכא שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס וכדכתיבנא ואין לחלק משום דקאמר הכא וה"ל כאילו באתי דקאמר דחזו דאתאי דסוף סוף הרי מגלה דעתו בתוך זמנו שאינו יכול לקיים התנאי ומפני כך אומר דה"ל כאילו הוא בא ובטל הגט וכל כה"ג גטו בטל וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ומפקינן לה נמי הכין מלשון רש"י ועוד דלישנא דשמואל דקאמר לא שמיה מתיא לא דייק דה"ל למימר להדיא אין אונס בגיטין לכך נראה דהאי גברא בסוף השלשים עד שלא השלימו כל הל' יום אתא לעבור הנהר ולא היה בינו ובין העיר כי אם הנהר לבד וחשב דבביאתו לעבור הנהר סגי וה"ל כאילו בא לעיר ולהכי קאמר חזו דאתאי פי' ראו שכבר באתי וקאמר שמואל דלא שמיה מתיא ואין לומר דה"ק שמואל שלא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש וכיון שכן איכא למימר דמש"ה קאמר לא שמיה מתיא משום דהיה באפשר לבא עדיין לעיר שהמעבורת היתה עוברת לצד האחר וזה האיש בחושבו דבביאתו לעבור הנהר סגי הלך לו ולהכי קאמר שמואל לא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש ומעתה אין מכאן ראיה לומר אין אונס בגיטין דדילמא הכא לא היה אונס כלל אלא דההוא גברא טעה בחשבו שכבר בא והוא עדיין לא בא ולכך לא המתין עד שתחזור המעבורת לצד האחר הא ודאי ליכא למימר הכי כלל דאם כן למה ליה למדכר בההוא עובדא ופסקיה מברא כלל אלא ודאי הכין קאמר שמואל לא שמיה מתיא והוי גיטא מעתה אם רצתה תנשא לאחר ואף על גב דצריכה להמתין ג' חדשים מ"מ נפקא מינה דאם מת הוא בסוף היום עד שלא ישלימו הל' יום גרושה נקראת ולא אלמנה ונפסלה לכהונה וע"כ היינו משום דנאנס ולא יכול לבא דאם היה באפשר לבא למה אם רצתה תנשא לאחר ונקראת גרושה מעכשיו דילמא היה בא ועד שישלימו כל השלשים יום שהתנה ולא יבא אז יהיה גט אלא ודאי לא יהיה באפשר לבא כלל כל אותו היום וש"מ ממילא אין אונס בגיטין ואם תשאל אף על גב דנאנס ולא יכול לבא למה תנשא לאחר עד שלא ישלימו כל הל' יום והא בפרק מי שאחזו עלה דמתני' דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט אבעיא לן כי שרינן לה לאלתר שרינן לה דהא ודאי לא אתי או דילמא לאחר י"ב חדש שרינן לה לכי מקיים התנאי ולא איפשיטא וכתב הרי"ף ז"ל דלחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר י"ב חדש לכי מקיים תנאיה ואם כן הכא נמי לא תנשא לאחר עד שישלימו כל השלשים יום משלם ולא קיים תנאו. תשובתך כבר הקשו בתוס' שם ולאלתר מה יש לחוש והא ודאי נתקיים התנאי דכיון שמת לא ישוב עוד לביתו ותירצו דאיכא למיגזר אטו לא מת. והר"ן תירץ שם משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י"ב חדש ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי. הילכך הכא דקאמר חזו דאתאי וחושב שכבר קיים תנאו וגם אנוס הוא שאינו יכול לבא ליבם למימר האי טעמא כלל ומעתה תנשא, כנ"ל. וזהו שכתב רש"י חזו דאתאי. שבאתי. לא שמיה מתיא. והוי גיטא ואם רצתה תנשא לאחר וגם לכהונה נפסלה מהיום. ע"כ. פי' מהיום קאי נמי אתנשא לאחר ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רש"י פשיטא דתנשא לאחר כיון דהויא גיטא כנ"ל:

דילמא אונסא דשכיח שאני. וא"ת דהכא משמע דרבא אפילו באונסא דלא שכיח אמר דאין טוענין ובפרק מי שאחזו תנן הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט אלמא טוענין טענת אונס דאונסא דלא שכיח וכ"ת התם משום דאמר מחולי זה והרי לא מת הא אתינן עלה בגמ' ההוא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתייליד לסוף אפיקו בה נהרא ואמר רבא אונסא דלא שכיח הוא ומדמינן לה התם להא דנפל עליו הבית או נשכו נחש, יש לומר שאני התם דאונסא דלא מסיק אדעתיה הוא אבל הכא דמיירי רבא בחלה נהי דאונסא דלא שכיח הוא אבל אונסא דמסיק אדעתיה הוא, תדע דאפילו למ"ד טוענין טענת אונס במת לא טענינן דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם והתם בנשכו נחש ונפל עליו הבית טענינן אלא ודאי משום אונסא דלא מסיק אדעתיה הוא ולא חל הגט כלל ולא נכתב על אותו אונס ותדע לך דאפילו למ"ד טוענין במקח וממכר שהוא תלוי בדעת אחרים לא טענינן כדכתיבנא לעיל וההוא עובדא דבפ' מי שאחזו מקח וממכר הוה וכתב דנפל עליו הבית נמי אף על גב דמדינא טענינן נתקון שיהא גט כדמתקנינן הכא יש לומר התם לא שייך משום צנועות ומשום פרוצות שהרי מת לפנינו אי נמי דמילתא דלא שכיח לא תקון רבנן. שיטה ישנה לא נודע למי:

אלא רבא סברא דנפשיה קאמר. כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש לה למתניתא בהכי מת הוא דוקא אבל חלה לא ובסיפא מת וה"ה חלה משום דאין טענת אונס בגיטין דסברא הוא דרבנן בכי הא מלתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות והני מתני' למידק מיניה ודוקיא תני להו דלא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה. כנ"ל הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא דמאי שנא דבגיטין הוא דאמר האי סברא ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא דנפשיה. ע"כ:

משום צנועות ומשום פרוצות. וא"ת היאך איתתא כי אתיא לקמן שרינן לה לאנסובי או לא אי אמרת שרינן לה צנועות אמאי מעגיני לבתר י"ב חדש ואי מגרמייהו מעגיני ולא שרינן למה ליה לתקוני להו ואי אמרת אסרינן לה לאנסובי ומש"ה מתקנין לצנועות אטו כל מאן דמיעגנא בדינא מתקנין לה רבנן והלא באשה שטבעה בעלה במשל"ס דמיעגנא ולא תקון לה רבנן ולא עקרו הקדושין וכ"ת רבנן לא מפקעי קדושי בלא גיטא כלל והא גרסינן ביבמות פרק בית שמאי גבי ההיא דהוה בנרש דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבה אבי כורסיה ואתא איניש אחרינא ואותבה וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא מבתרא ואמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן אף הם עשו לו שלא כהוגן ואפקעי לקדושיה. י"ל כשהקדושין עצמן שלא ברצון חכמים עוקרין אותם בלא גט אבל כשהקדושין כהוגן וברצון חכמים ובאין לעקור אותן מפני מאורע שבא אחר כן אינן עוקרין אותן בלא גט כלל ונכון הוא זה אלא הא קמ"ל אי אסרינן לה לאנסובי מאי האי דאמרינן בצנועות וסברא דאניס אף ב"ד נמי סברי הכי ואסרי לה ותו פרוצות היכי שבקינן להו לאנסובי אלא ודאי שרינן להו לאנסובי משום דסמכינן ארובא שאינן אנוסין וצנועות מחמירות על עצמן מפני שהן חוששות שמא יהיו בניהם ממזרים והא דקרינן אינך פרוצות אף על גב דב"ד עבדי דלא חיישו לממזרות בניהם קרינן להו פרוצות ולא גרסינן בפרוצות וסברה לא אניס דב"ד נמי סברי הכי דהא שרו לה לאנסובי. ובעלי התוס' מפרשים משום פרוצות שיודעות דאניס ואמרי לא אניס וגרסי ואמרה לא אניס ואף על גב דאמרינן בעלמא מידק דייקא ומנסבא ה"מ במקום שהחמרת עליה בסופה דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה צריך אתה להקל בתחילתה כדאיתא בהאשה רבה אבל הכא שמן הדין מותרת לא דייקא שהרי אפילו יביא בעלה עדים שהיה אנוס מותרת לחזור לו. שיטה ישנה לא נודע למי:

והרשב"א כתב וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות ה"ג משום צנועות דאי אמרת לא להוי גיטא זימנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנה ויתבה ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זימנין דאניס וסברה לא אניס וקיימא ומנסבא ונמצא גט בטל כך היא הגירסא ברוב הספרים ויש לפרש כך משום צנועות דאי אמרת לא להוי וכו'. זימנין דלא אניס ואף על גב דשרינן לה לאנסובי ולא מחזקינן ליה באונס דזיל בתר רובא ורובא דאינשי לאו מינס אנסי ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא ואפילו בחולה תנן נותנו בחזקת שהוא קיים אפ"ה תדאג מלינשא והיינו דקרי להו צנועות ומשום פרוצות דכי שרינן לה לאנסובי קיימא ומנסבא ולא דייקא שפיר דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא ליה קים לי בגויה דלא חייש לתנאי והיינו דקרינן להו פרוצות משום דלא דייקי שפיר ויש ספרים דגרסי בפרוצות ואמרין לא אניס והכל עולה לטעם א' דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס דמימר אמרה אם איתא דאניס קלא אית לה וקיימא ומינסבא. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דעביד רבנן תקנתא דלא ליעגנו צנועות שלא כדין ולא ליקלקלן פרוצות כשיעמדו על קו הדין ולא נוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל ומשום צנועות דאי אמרת דלא להוי גיטא זמנין דלא אניס וסברה אניס וליעגנה ויתבא כן הגירסא בספרים שלנו. וי"ג ואמרה אניס כלומר שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי דסברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס, ואין צריך למחוק הגירסא שלנו דאילו מדינא כל היכא דליכא ראיה לית לה לחוש לאונס הילכך כשלבה נוקפה וחוששת שהוא אנוס צניעות גדולה היה לה ומיעגנה לפנים משורת הדין ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זימנין דאניס ואמרה לא אניס ומיקרי ונסבא פי' זימנין דאניס ויהא קול בעיר מזה ואיהי אמרה דלא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות בידה דאפילו תימא יש אונס צריך לברר האונס. ע"כ: ומלשון רש"י משמע דהצנועות מחמירין על עצמן דמדינא הויא גט אלא שהם דואגות לינשא ומיעגני נפשייהו ולכך יש לתקן בעבורם ופרוצות עבדי כדינא ומ"מ מתקני רבנן בעבורם כדי שלא ירבו ממזרים בישראל וזהו שכתב ז"ל זמנין דלא אניס. והוי גיטא. וסברה. דילמא אניס ואינו גט ותדאג לינשא. ומינסבא. ונסיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט. ע"כ: והתוספות ז"ל מפרשים דאיברא ודאי דהצנועות מחמירות על עצמן דמדינא לית להו למיחש ולהכי יש לתקן בעבורם מיהו הפרוצות אף על גב דיודעות בודאי דאניס או שיצא קול דאניס אמרה דלא אניס ואזלא ומינסבא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו דמקרו פרוצות דידעי שפיר דשלא כדין עבדי, ואפשר דלשיטת רש"י ז"ל דצנועות אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה ויתבה דסברה דילמא כל העולם טועים בו ודילמא אניס, מיהו אינו בהכרח לפרש כן וקשה דכיון דצנועות מחמירי על עצמן הא ודאי שמחמתם לבדם ראוי לתקן ואם כן מת בתוך י"ב נמי יהא גט מהאי טעמא דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנה ויתבה, ואין לומר דלא מצינן למימר מת בתוך שנים עשר חדש דהא אין גט לאחר מיתה ואין כאן גט כלל דהא אין מתים מגרשים והיכי מצי לתקן שיהא כאן גט ורבנן לא מפקעי קדושין בלא גיטא כלל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה. וכן כתב הרשב"א וכדבעי למכתב קמן בס"ד. דהא רבנן התירוה לינשא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו הילכך מצי לתקוני משום צנועות ומשום פרוצות כדעת רבותינו והדרא קושיא לדוכתיה ואם היינו מפרשים דצנועות אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה דסברה כל העולם טועים ניחא דגבי אונס איכא למטעי דסברי דלא אניס ואיהו יש לו אונס נסתר שאין העולם בקיאים בו ולהכי חיישי הצנועות ומש"ה ראוי לתקן בעבורם אבל אם כל העולם אומרים לא מת למה לה למיחש דילמא מת והא ליכא למטעי בהכי מיהו התוספות לא פירשו כן. ואם היינו מפרשים נמי דצנועות מדינא מעגני נפשייהו הילכך ודאי משום צנועות בלחודייהו לא עבדי רבנן תקנתא דאטו כל מאן דמעגנה מדינא מתקני לה רבנן אלא עיקר תקנה משום פרוצות והיינו דהאריך תלמודא וקאמר אלא רבא סברא כו' משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות כו' כלומר דמשום תרווייהו תקינו רבנן ולא משום צנועות לבדן ומעתה לא תקשי מההיא דמת בתוך י"ב חדש דבההיא לא שייך למגזר משום פרוצות דאי מת בתוך י"ב חדש ואמרה לא מת ומת הכא הויא יבמה לשוק ואין בניה ממזרים ומשום צנועות לחוד לא עבדי תקנתא וכדכתיבנא כנ"ל. מיהו התוספות לא פירשו כן ותירצו קושיא זו דמיתה קלא אית לה. אי נמי מיתה לא שכיח וכן תירץ הרא"ש וז"ל זימנין דלא אניס כו' ומן הדין הויא מציא לאנסובי דלית לן למימר דאניס דרובא לא אניסי להכי קרי להו צנועות ופרוצות אפילו יצא הקול דאניס אמרי לא אניס ואין הקול אמת וגרסינן גבי צנועות וסברה וגבי פרוצות ואמרה ואין לפרש דמן הדין לית לה לאנסובי עד שנדע בודאי דאניס והא דקרי להו צנועות משום דכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע דהא לא קיימא הכי בפ"ק דנדה דפריך התם אטו שאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא הוי רשע לא הוי. ע"כ: וכן כתבו הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל וז"ל משום צנועות ומשום פרוצות כלומר דאלו מוקמינן להא אדינא ואמרינן דיש אונס ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס והיינו דאיכא משום צנועות ומשום פרוצות דזימנין דלא אניס ומדינא שריא אפי' מסתמא וזימנין דהוי הכי קושטא וסברה דאניס דחיישא להכי לפנים משורת הדין שלא תבא לידי תקלה כיון דאי איתא לאונס טענינן ליה ולהכי מיעגנה ויתבא ומשום פרוצות נמי דכיון דמדינא לית לן למיחש לאונס בעי למיקם אדינא וזימנין דאניס ודינא דלא להוי גיטא ואזלה ומנסבא ונפיק מיניה חורבה דנמצא גט בטל ובניה ממזרים ואף על גב דכדין מנסבין קרי להו פרוצות לאפוקי צנועות אבל פרוצות לאו דוקא. ע"כ: וכתוב בשיטה מיבעיא ליה לרבה ז"ל אם נתן קדושין ואמר לה אם באתי מכאן ועד שלשים יום ונאנס ולא בא דאיכא נמי טעמא דצנועות ופרוצות זימנין דלא אניס ולא נתקיים התנאי ואינה מקודשת וסברה אניס והרי הוא כאילו בא וקדושיו קדושין ומיעגנא ויתבא אי נמי זימנין דאניס וקדושיו קדושין ואמרה לא אניס ולא נתקיים התנאי ואזלא ומינסבא אי אפקעינהו רבנן לקידושיה בכי האי גוונא או דילמא מילתא דלא שכיח הוא בקדושין ולא תקינו ע"כ. אבל הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל כתבו דאע"ג דלגבי שאר דברים גיטין וקדושין שוין הן לגבי הא מילתא אינן שוין ובגיטין שייכא האי תקנתא אבל לא בקדושין דבקידושין כה"ג מן הדין היא מקודשת כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני דלית לן למיחש לאונס דאילו אניס ודאי לא היו קידושין כיון דאמרת יש אונס אלא דלא חיישינן להכי ומקדשה מדינא וכיון דמדינא מקודשת תו ליכא משום צנועות ופרוצות דלא צנועות איכא דהא מדינא מעגנה ואנן לא עבדינן תקנתא אלא להיכא דמעגנה שלא כדין והילכך אם נתברר שנאנס אינה מקודשת דטוענין טענת אונס ומשום פרוצות נמי ליכא דהא מדינא מקודשת היא ואסורה לעלמא הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חששא ואילו קאמר נמי אם באתי תהא מקודשת ונאנס ולא בא בזו דברי הכל אין אונס ואפילו בגיטין לכ"ע בין לקיים הגט בין לבטל הגט ואף על גב דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות אפילו הכי בהא דאמר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אף ע"פ שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבינן ליה כאילו לא נתבטל דמכל מקום הרי לא נתקיים. וראיה לדבר איצטלית דפרק מי שאחזו מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה איצטליתו ואמרו חכמים דאינה נותנת לו את דמיה דאיצטלית דוקא קאמר ואמאי תיפוק ליה דאנוסה היא ולמ"ד דטוענין טענת אונס בגיטין הוה לן למימר התם דהרי הוא כאילו נתקיים התנאי וראיה לזה גם כן מנתינה בעל כרחו למ"ד לא שמה נתינה ובטלה גיטא דמכל מקום הרי לא נתקיים התנאי ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדעת עצמו כגון אם לא באתי אם לא עשיתי כך וכך או אם באתי או אם עשיתי כך וכך וכן בתולה בדעתה דלגבי הא מילתא כחד נינהו אבל בתולה בדעת אחרים כגון אם יבא פלוני אם לא יבא לא אלא כל היכא דנתקיים התנאי אף על פי דנתקיים מתוך אונס המעשה קיים שאין כוונתם בזה אלא שתעשה המעשה והרי נעשה אבל בתולה בדעת עצמו סבור הוא לקיים תנאו וכשנאנס ולא קיימו הרי הוא כאילו נאנס על עיקר המעשה למפרע והיינו דאמרינן יש אונס וזה ראוי לומר בתולה בדעת עצמו אי נמי בתולה בדעתה אם תבא אם לא תבא מיהו בתולה בה ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם מה שאין כן בתולה בדעת אחרים וכן הדין במתנה וכן במכר והוי יודע דאף על גב דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות טעמא דעיקר תקנתא אמרינן אבל לא פלוג רבנן והוא הדין אפילו היכא דליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות וכגון דאמר לה זה גיטך אם באתי ונאנס ובא דבהא ליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות דהא אתא אפילו הכי לעולם אין אונס. וראיה לזה מחלתה היא ופירסה נדה דאמרינן לעיל דבממון טוענין טענת אונס ועלה אמרי' דלענין גיטין אינו כן אלמא דאפילו באונס דבביתה דאיהי ידעה ליה מתחלה ועד סוף דליכא משום אמרינן דאין טוענין אותו וכן יש להביא ראיה מההוא עובדא דפרק כל הגט בההוא דאמר אי לא מפייסנא עד תלתא יומין להוי גיטא ופייסה ולא אפייסה ואיתמר בה תרי לישני משמיה דרב יוסף חד אמר דהוה גיטא וחד אמר דלא הוי גיטא ואיתמר עלה הא כמ"ד יש אונס והא כמ"ד אין אונס בגיטין והא התם דליתא לטעמא דצנועות ופרוצות ואפילו הכי למ"ד אין אונס אמרינן דהוי גיטא אלמא דלא שנא וכדפרישית מפי מורי נר"ו הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל: וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ודוקא בגיטין דאיתיה להאי טעמא אמרינן דאין אונס והגט קיים אבל במתנה או במקח וממכר דלא שייך האי טעמא לא הילכך האומר לחבירו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא זה שלך ונאנס ולא בא המתנה בטלה וכן דעת הרמ"ה ז"ל ודייק נמי מדקאמר ולענין גיטין דמשמע דלא אמרינן אין אונס אלא בגיטין אבל לא בדבר ממון. ע"כ: