שיטה מקובצת על כתובות ב.

בתולה נשאת. לא קתני הבתולה כדקתני האשה נקנית י"ל דגבי אשה דרך לשנות בה"א בכל מקום האשה שנתאלמנה האשה שהלך בעלה למדינת הים. אי נמי היכא דקאי אקרא קתני ה"א דמשמע דבר המבורר אבל נשואין לא כתיב בקרא. עד כאן. כ"כ הרא"ש ז"ל: והתוספות ז"ל בריש קדושין תירצו בלשון אחר וז"ל ושמא בהני עבד ואמה אין נופל בהן לשון ה"א שאין מבוררין כל כך לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני או בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה: והתוספות הקשו וז"ל הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש ע"כ. וצ"ע אמאי לא תלו קושייתם במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין כמו שהקשה הרא"ש ז"ל דהכי אלימא טפי דאי משום דתנן האיש מקדש הכי נמי תני סיפא האשה מתקדשת וי"ל דלהכי לא תלו קושייתם ז"ל במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין משום דבקל יש לתרץ דהתם פריך משום שנוי הלשון וכדתירץ הרא"ש ז"ל ועיקר קושייתם ז"ל דכיון דטעמא דמתניתין משום שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אלמא דמשום דידיה שלא יהיה באיסור עמה כל הימים עבדי רבנן תקנתא הילכך ה"ל למתני נושאין את הבתולה לתלות את הענין בדידיה דהכי נמי קתני האיש מקדש משום דאיירי בדידיה וכדמסיים ואזיל בו ובשלוחו וכי קתני בה ובשלוחה קתני האשה מתקדשת. ותירצו בתוספות דלכך לא קתני נושאין את הבתולה לפי שעתה מקצר יותר וכדי לקצר נקיט בדידה אף על גב דטעמא דמתניתין מיירי בדידיה וכדכתיבנא ומכל מקום אקשינן לעיל ליתני הבתולה דהיינו אריכות משום דהכי איתא בכמה דוכתי אבל דהכא לא קתני אלא בחד דוכתא האיש מקדש ומכל מקום אכתי קשיא דאם כדי לקצר יש לעקם הלשון אם כן במתניתין דהאיש מקדש בו ובשלוחו לאשמועינן דגבי איש איסורא איכא אם יכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח כדרב יהודה אמר רב אסור לקדש את האשה עד שיראנה וכו' וכדאיתא התם בריש האיש מקדש ומכל מקום אכתי מייתורא דבו ובשלוחו הוה ידעינן לה שפיר דוק ותשכח שם בריש האיש מקדש. עוד תירצו התוספות דאי תנא נושאין את הבתולה הוה אמינא אפילו בע"כ כדמשני גבי הא דפריך ולתני האיש קונה. ע"כ:

ודע דבפ"ק דקדושין גבי הא דמשני אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ כו'. כתבו התוספות ז"ל ואף על גב דתני האיש מקדש דמשמע בע"כ היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא ומעתה קשה קצת דהכא נמי ליכא למיטעי דכבר אשמועינן האשה נקנית ויש לומר דהכא לא בעי למימר דה"א דבע"כ תתקדש כדמשני התם דזה כבר שמעינן לה ממתניתין דקתני האשה נקנית אלא ה"ק דה"א דאם נתקדשה ברצונה דתנשא בע"כ כיון דכבר נתקדשה ברצונה ואיכא למיטעי בהכי כיון דהאריך וקתני נושאין את הבתולה תדע דגבי הא דפריך ולתני האיש קונה משני הכי אף על גב דלא הוה מאריך כלל. (חסר) והכא לא קתני נושאין את הבתולה משום דעיקר התקנה לתועלתה וכדמפרש בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו' וכתב ה"ר יהונתן דהיינו כדי שתהא יותר חביבה עליו ושלא יוציא עליה שם רע כדי שלא יהא טורח בסעודה ומפסידה וכן כתב הריב"ש ז"ל וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא ודע דבפירושי רש"י כתיבת יד ישן כתב כדמפרש טעמא בגמרא ודייק שפיר למאי דכתבינן:

ליום הרביעי. כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בתולה נשאת ליום הרביעי כך היא הגירסא ברוב ספרים והא דלא קתני ביום הרביעי רמז לן תנא דאפילו שהיה זמנה באחד בשבת ממתינין ליום ד' שלאחריו כדמפרש בגמרא טעמא ע"כ. ואפשר דרמז לן תנא נמי טעמא דשקדו בגמרא שהוא טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת וב' בשבת וג' בשבת וד' כונסה וה"ק בתולה נשאת ליום הרביעי כדי שיהא טורח בסעודה כו' וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא וכו' וקל להבין:

ליום הרביעי. ואם תאמר ותנשא ליל חמישי י"ל שמא לא יהיה פנאי לבעול בלילה משום שמחת החופה ומשום כתיבת הכתובה דמגבי בה טפי כדמשמע בפרק תנוקת שהיו שוהין בכתיבת הכתובה חצי לילה והכא עם סעודת הנישואין ישהו כל הלילה ולמחר אין ב"ד יושבין אלא עד חצות ועי"ל דאין רגילות לעשות נשואין בלילה. תוס'. עד כאן הריב"ש בחדושיו: וז"ל הרא"ש בחדושיו ליום הרביעי אבל ה' לא משום דליכא כתובה דלא רמי בה תגרא כדאמר במסכת שבת [קל א'] ואתי למיטרד ולא בעיל דאפילו עכשיו שנשאת ברביעי רגילין לשהות עד חצי הלילה כדאי' בנדה בריש תנוקת שאני כתובה דמגבי טפי עד דכתבי לה. עד כאן. והיה נראה לתרץ דאה"נ דתנשא בליל חמישי ועדיפא נמי מיום ד' דליכא למיחש לאקרורי דעתא כלל אבל ביום ד' איכא למיחש לאקרורי דעתא אלא דחכמים לא חששו לזמן פורתא כהאי לאקרורי דעתא כדאי' בגמרא לקמן וסגי להו למתקן דתנשא ברביעי ובליל ה' ולא בשאר הימים ותנא תחילת התקנה דהיינו יום ד' קא נקיט לרבותא וכ"ש ליל ה': (חסר לשון) ואף על גב דאמרינן בגמרא בתולה נשאת ליום ד' ונבעלת בה' אין עיקר תקנתם אלא שתנשא ברביעי ולא בעילה בה' דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ולאקרורי דעתא לא חיישינן אף על גב דנבעלת בד' כדאיתא בגמרא לקמן ולא תקנו חכמים בענין הבתולה מידי אף על גב דעיקר טעמא משום טענת בתולים וה"ל למיחש דלמא ישא ברביעי ויבעול בששי ואחר כך תתקרר דעתו דמסתמא תקיף יצריה ולכשישא יבעול ולא ימתין ומיהו משום ברכה דליל ה' לא חשו רבנן ואף על גב דיבעול בד' עצמו לית לן בה וכדכתבינן דברכה לאו מעיקר תקנה הוא הילכך הא דתנן נמי ואלמנה ליום ה' לאו תקנת חכמים מיקרי דאי משום ברכה לא מיקרי עבריינא וכדכתבינן ואי משום שקדו חכמים שיהא שמח עמה נמי לא מיקרי תקנת חכמים דכיון דלא קביע דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לכך לא הוי מכלל תקנת חכמים דהוו תקנות קבועות וכתב הריטב"א ז"ל ביבמות כל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק גזרותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימא ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה ע"כ. הילכך תקנת אלמנה לא הויא מכלל תקנת חכמים אבל שתנשא הבתולה בד' ולא בא' הויא לה תקנה קבועה ואם תאמר והא דאמרינן לקמן אי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ופריך תלמודא והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה אלמא דתקנתא דנשאת בד' נמי לאו תקנתא קבועה הוי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת וכן כתבו רוב המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד ויש לומר דה"מ היכא דליכא תקנת עזרא דבתי דינין קבועין בכל יום ולכך היכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת או בשני בשבת ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לקמן דטריח ליה. אם טרח לפני השבת וכו' כונסה בא' בשבת או שני בשבת. ע"כ. פי' להכי סיים הרב ז"ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת משום איקרורי דעתא לא ישא בא' בשבת אף על גב דטריח ליה דמאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת ורביעי בשבת ושאר הימים לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין א' בשבת לד' בשבת ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ואתו לפנואי (חסר לשון). שאם היה טענת בתולים כו' והא ודאי ליתא דהא מה שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות מעשרה תקנות שתקן עזרא ולא היתה תקנת עזרא משום הכי דבמרובה מפרש טעם תקנותיו ולא משום הכי הוה כדאיתא וזהו שכתב רש"י בב' ובה'. אחד מעשרה תקנות כו' ולכך תקנו שנשאת בד' שאם היה לו טענת בתולים כו' וכיון דאיכא למיטעי בהאי לישנא דנקיט מתניתין עד שהוצרך רש"י ז"ל לתקן וכדכתבי' אמאי לא תני איפכא שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום שפעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' דהיינו לבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' הילכך מאי דתניא נמי שפעמים בשבת קאי למיהב טעמא אדינא דבתולה אמאי תנשא בד' ולא ביום א' אפילו היכא דטריח ליה וכדכתבינן וכיון שכן להכי קדים נמי שפעמים בשבת כו' דאילו הוה תני שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת כו' הוה משמע דלא בעי למיהב טעמא אלא אמאי ביום ד' ולא ביום ב' או ג' או ה' או ו' ומאי דתני פעמים כו' היינו לתרוצי דאטו מי ליכא בית דין בכל יום אמאי קבעינן יומא לבתולה אבל אמאי דתני בתולה ליום ד' או לשלול יום א' או יום אחר אין במתני' רמז טעם כלל אבל השתא דתני הכי שפעמים בשבת וכו' שאם היה לו וכו' אתא לרמוזי טעמא דבתולה אמאי ביום ד' ולא ביום ה' וכדכתיבנא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי ודו"ק:

והר"ן כתב בפירושיו על ההלכות וז"ל ומקשו הכא כי היכי דתני תנא טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי א' בשבת כו'. וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה' כו' תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים משום הכי לא קתני להו. ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר דמי משום דלא קביעי לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אף על גב דלא קביעי אמאי לא תני בהו טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתו לזלזולי בתקנתא (חסר). ומיהו דוחק לומר שהוצרכו חכמים ליחד יום לאלמנה וכו'. ועיקר יחוד יום ד' לבתולה משום שהוצרכו ליחד ימים לבתולה משום טענת בתולים דהוא מילתא דאיסורא דסגי לן דנייחד יום ד' לבתולה משום שאר ימים דהויא מלתא דאיסורא והבו דלא נוסיף עלה דנייחד יום לאלמנה נמי מחמת כן והנכון מאי דכתבינן לעיל וזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי. פירוש ולא אאלמנה לאפוקי מלישנא בתרא דכתב הר"ן ז"ל וכדכתבי' כנ"ל הילכך נקטינן לפי שיטה זו של רש"י דכי ליכא תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ואין כאן שום תקנתא קבועה דכי טרח אשה נשאת אפילו בא' בשבת ומשום ברכה לא מיקרי עבריינא ואינה אלא עצה טובה וכי איכא תקנת עזרא הויא ליה תקנה קבועה דאפילו טרח אינה נשאת באחד בשבת ותקנת שקדו הויא ליה תקנה גמורה וכדכתבינן. ומיהו לעולם טעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ותקנת האלמנה לא קביעא ולא הויא תקנה גמורה אפילו לבתר תקנת עזרא וכדכתבינן. ומיהו הרמב"ן כתב בחידושיו וז"ל והא דלא קא מפרש במתניתין טעמא לאלמנה אמאי בה' משום דהתם לאו תקנתא דרבנן היא דנימא דוקא תנשא ליום ה' אלא משום שקדו הוא ואי אדם בטל הוא אף בשאר ימות השבוע תנשא כדאיתא בגמרא לקמן ולמאן דאמר משום ברכה היכא דאמר לא איכפת לי שמעינן ליה והכי מוכח בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל הילכך לאו עכובא הוא אבל בתולה ודאי עכובא הוא משום איסורא דחיישינן לאקרורי דעתא ותקנתא הוא דתקון רבנן ואפילו משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה והיינו טעמא נמי דלא קתני במתניתין מפורש שקדו לבתולה דאי טרח ליה נשאת נמי באחד בשבת אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחלפא ע"כ. וכן כתבו הרשב"א והרא"ה ז"ל והא דכתיבנא לעיל דהר"ן ז"ל דחה דבריהם ז"ל מה שנ"ל כתבתי: ועוד כתבתי באלו שתי הלשונות של רש"י ז"ל לקמן בגמרא גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר כו' וגבי הא דאמרינן ותנשא בא' בשבת:

שפעמים בשבת כו'. ואם תאמר אמאי מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין תנשא אשה בכל יום וליתקנו דישבו בתי דינין בכל יום דהא אמרינן לקמן אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל אחד מעשר תקנות שתקן עזרא וכו' פי' כיון דזו היא אחד מעשר תקנות אי מתקנינן לעקור חדא מינייהו הרי עקרת כולהו תקנותיו ובב"ק פרק מרובה מפרש טעם תקנותיו:

שאם היה לו טענת בתולים כו'. פי' ונאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו או לטעון טענת דמים ולא בשאר יומי דחיישינן לאקרורי דעתא כלומר יערב עליו המקח כדאיתא בגמ'. ורש"י ז"ל כתב שמתוך כך יבואו עדים ויתברר הדבר והצריכו לומר כן מפני שאין האשה נאסרת אפילו שאמר פתח פתוח מצאתי אלא באשת כהן או באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ואם כן כל הנשים ינשאו בשאר הימים. ואיכא למידק עליה הא דאמרינן בגמ' אף אנן נמי תנינא דנאמן לאוסרה עליו כו' מאי לאו דקא טעין פ"פ אלמא לאו משום עדים קאמרינן אלא משום המנותא דידיה קאמרינן ולאו משום שמא יבאו עדים אלא מפני אשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' שנים תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי. הרמב"ן ז"ל וכ"כ התוס' בשם ר"ת ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל שאם היה לו טענת בתולים כו'. פרש"י ז"ל ומשכים לבית דין בעוד כעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנה באיסור ומתוך שישכים לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ע"כ. ולפי פירוש זו יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותה שהיא צריכה עדים לאוסרה עליו כגון דאיכא תרי ספיקי אבל באותה שהוא נאמן לאוסרה עליו דלית בה אלא חד ספיקא כגון אשת כהן א"נ ישראל שקידשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא תקנו חכמים כלל שהרי הוא אוסרה על עצמו ואינו צריך ב"ד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בגמרא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא בחד ספיקא ואמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' דאלמא משנתינו באותן שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותן שהוא צריך עדים ואם איתא דעבוד רבנן תקנתא לשאר נשים מנלן דמתניתין ס"ל שהוא נאמן. והם מתרצים לפרש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דוקא ומיהו הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הא קמ"ל דקים ליה דאי לא דקים ליה בפתח פתוח לא היו חוששין חכמים לעשות תקנתא משום שמא יבאו עדים שזנתה. ור"ת ז"ל פירש משנתנו באותן שהן בני חד ספיקא ובאשת כהן א"נ באשת ישראל פחותה מבת שלש כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו אבל באותן שהם בני תרי ספיקי לא תקון רבנן דאי משום שמא יבאו עדים מילתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בגיטין. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל מתוך שיבא הדבר לב"ד יתברר הדבר בעדים והקשה ר"ת מהא דקאמר בגמרא על הא דר' אלעזר אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו'. ליום ג' לא מ"ט משום אקרורי דעתא ולמאי כו' אלא לאו לאוסרה עליו ומאי סייעתא היא הא מתניתין מיירי על פי עדים ואם לא יתברר הדבר לא תהא אסורה על פי דיבורו ופר"ת דמתניתין נמי מיירי כו' ולא פלוג רבנן בבתולות מיהו יש ליישב פירוש רש"י ז"ל דקאמר לקמן אף אנן נמי תנינא לאו לאתויי סייעתא לר' אלעזר דנאמן לאוסרה אלא דאמרינן לקמן אמילתא דר' אלעזר מאי קמ"ל תנינא כו' מקים הוא דודאי קים ליה אבל הכא מקים הוא דלא קים ליה קמ"ל וקא מייתי ראיה ממתניתין דודאי קים ליה וה"פ אלא לאו לאוסרה עליו אם יתברר הדבר בעדים אלמא ודאי קיימא לן דאי לא קים ליה משתקין אותו מיד ואומרים לו שהוא טועה ולא יצא הקול ולא יתברר הדבר בעדים. ואם תאמר היכי עבדינן תקנתא משום חשש זנות הא אמרינן בגיטין פרק המביא תניין [גיטין יז א'] מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו וריש לקיש אמר משום פירות ור"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח כלומר אי משום הא לא עבדינן תקנתא אם כן לדידיה אמאי עבדינן הכא תקנתא משום זנות יש לומר דודאי זנות דבת אחותו לחוד לא שכיח אבל זנות דכל הנשים שכיח ועבדינן שפיר תקנתא ואף על פי שאינו אלא באשת כהן ובאשת ישראל פחותה מג' מ"מ שכיחא טפי מבת אחותו ועי"ל דהא דר"ל ביושבת תחת בעלה דההיא זנות לא שכיח דבעלה משמרה אבל זנות דארוסה שכיח ועבדינן תקנתא. עכ"ל הרא"ש ז"ל: והוה מצינן לפרושי דאה"נ דמשום טעמא דזנות לא הוה מתקנינן מידי דזנות לא שכיח אלא כיון דבעו רבנן לתקוני יומי לבתולה ולאלמנה משום ברכה ומשום שקדו חשו נמי לטעמא דזנות ועיקר התקנה משום ברכה ושקדו הויא והא דלא קא מפרש תנא דמתניתין להני טעמי דאלמנה ושקדו יש לומר כדתריץ הר"ן ז"ל לעיל דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא ואדרבא פריש טעמא דשאם היה לו טענת בתולים דהיינו טעמא דאיסורא שיהא נראה חמור בעיני העולם ולא יזלזלו בתקנתא. כך היה נראה לפרש איפכא מכל המפרשים ז"ל כדכתיבנא לעיל והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש שנים דוק ותשכח ותימא דאם כן מאי פריך בגמרא ותנשא באחד בשבת לימא דמשום הכי נשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה אלא ודאי דעיקר התקנה היתה משום שאם היה לו טענת בתולים וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ולכך תקנו שתנשא בד' שאם היה לו טענת וכו' ובגמ' פריך ותנשא באחד בשבת. ע"כ כנ"ל: שאם היה לו טענת בתולים. כתב הריטב"א ז"ל דמדקתני שאם היה לו רמיז לן תנא קצת דמשום שקדו תקנו לו יום ד' ולא משום ברכה דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים ע"כ: היה משכים לב"ד. לכך נקט תנא כי האי לישנא ולא קתני ישכים לבית דין לרמוז לנו מאי דאמרינן דאי איכא בתי דיני דקביעי השתא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום לכך קתני היה משכים כלומר בזמן תקנת עזרא היה משכים ואילו האידנא דקבעו ב"ד בכל יום אשה נשאת בכל יום כנ"ל:

גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו'. אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא וכו'. צריך לבאר איך היה מבין רב יוסף הלשון הראשון שהקשה זאת הקושיא ואין לתרץ שהיה שואל מפני מה ביום ד' ולא בשאר ימים דהא קתני טעמא בהדיא במתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכן לא היתה שאלת הלשון הראשון ותנשא באחד בשבת שאם כן היה לו להזכיר כן בפירוש ותנשא באחד בשבת בלשון הראשון כדמפרש בלשון השני או שלא יזכירנו בשניהם כיון שאין שינוי בזה בין שתי הלשונות ועוד כי מה שהשיב לפי ששנינו לא היה טעם כלל לשאלתו ולא היה לרב יוסף להקשות תלי תניא דמפרש טעמא אלא ה"ל למימר מאי קאמר שהרי אין הלשון נקשר קצתו בקצתו וכן אין לפרש מפני מה אמרו מאי נפקא מינה לענין דינא דממונא והיתה התשובה דנ"מ בדין המזונות דא"כ שפיר קאמר ומאי מקשה רב יוסף והא דלא מפרש ליה הכי רב יוסף ולא תני ליה משום דלישנא דמפני מה אמרו לא משמע מאי נפקא מינה אלא שאלת טעם הדבר אבל נראה לפרש שלפי הלשון הראשון השאלה היא שהוא הבין מטעם המשנה שאומר שפעמים בשבת כו' שגם באחד בשבת יכולה להנשא והקשה מפני מה אמרו ליום ד' והשיב אף על פי שגם באחד בשבת יכולה להנשא כמו בד' הנה יש יתרון לד' על אחד בשבת שבד' אם הגיע זמן ולא נשאו מעלה לה מזונות ובאחד בשבת אינו מעלה לה אע"פ שהגיע זמן נשואין ואם רצה כונס ולכן כתב ליום רביעי כלומר דהיום שאם לא נשאו אז מעלה מזונות אבל באחד בשבת אינו זמן נשואין בחיוב אבל אם רצה כונס דליכא למיחש לאקרורי דעתא ועתה אם היה לנו טעם מצד אחר מפני מה אם לא נשאה באחד בשבת אין מעלין לה מזונות אע"פ שהוא זמן נשואין והיה יכול לכונסה הנה היה זה הלשון דבור על אופניו ומשנתנו מפורשת כתקנה אבל כיון שאין לנו טעם בפטור המזונות תמה רב יוסף איך הודיע רב יהודה הנעלם בנעלם ממנו שזה דבר תמיה שיהיה אחד בשבת זמן נשואין ולא לענין חיוב המזונות אם לא נשאה והנה המזונות תלוין בנשואין ועל זה הקשה תלי תניא דמפרש וכו' כלומר איך תולה משנתנו הנותנת טעם לדבריה ומפרש בה טעם לשאר הימים אם כן נראה שכל דברי המשנה בדבר הנשואין בטעם והוא תולה אותם בדין המזונות דתניא דלא מפרש טעמא כי עדיין יש לשאול מפני מה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא זמן נשואין ואע"ג דהא דאינו מעלה לה מזונות לא תניא מיהו דין הגיע זמן תניא ומשום הכי קרי לה תניא.ועוד נראה לי לפרש תלי תניא דמפרש טעמא וכו' איך תולה מענין טעמא שמפורש בברייתא דשקדו אמאי נקט בד' [ב]דין המזונות שאין לו טעמא ולא מפרש טעמא בשום מקום והיינו דלא קאמר דמפרש [בה] טעמא ולא מפרש [בה] טעמא אלא דמפרש טעמא ומשום ברייתא דשקדו קאמר והשתא הא ידע לה רב יוסף. אלא אי אתמר כו' מפני מה אמרו וכו' ותנשא באחד בשבת עתה בלשון הזה הוא משנה השאלה שבלשון הראשון ס"ל דאף באחד בשבת תנשא כדקתני טעמא שפעמים בשבת וכו' אלא דבעי כיון דאף באחד בשבת תנשא אמאי נקט ליום ד' אבל בלשון זה ס"ל דמדקתני יום ד' לא תנשא באחד בשבת ומשום הכי מקשה ותנשא באחד בשבת דהא ליכא משום אקרורי דעתא והשיב דמשום שקדו לא תקנו ועכשיו ששנינו שקדו כלומר כיון דאית לן שקדו ואחד בשבת לאו זמן נשואין אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דאי לאו שקדו הוה מצי למימר דבאחד בשבת תנשא (כי ס"ל) [כדס"ל] (כ)[ב]לישנא קמא ולא הוה מצי למימר דאינו מעלה לה מזונות דהוה ק"ל מ"ט כדהקשה רב יוסף. והגיע זמן באחד בשבת לרבותא נקטה ואין לפרש עכשיו ששנינו שקדו כלומר ומשום תקנתה ותועלתה אינו יכול לכונסה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל הגיע זמן בשאר הימים מעלה לה שלא רצו להפסידה מזונותיה כיון דתקנת איסור נישואין בשאר הימים אינו בשבילה אבל היא בעדה ולנזקה דלא משמע הכי בלשון מתוך שאינו יכול לכונסה (לפי') [וכן] מבעיא דחלה הוא. כנ"ל פירוש שמועה זו ומיסודו של הרמב"ן ז"ל [למדתיה] ולא כדבריו. הריב"ש ז"ל בחידושיו וכן כתב בתשובותיו סי' שע"ב: וז"ל הרמב"ן ז"ל בחידושיו הא דבעי רב יוסף מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' הכי קא קשיא לי' תנינא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים לבית דין וה"ק היאך אמרת שתנשא בד' דוקא והדר אמר טעמא משום משכים לב"ד דחששו לאקרורי דעת ולההיא טעמא תנשא נמי באחד בשבת וניחא ליה יום רביעי ראוי לנשואין יותר מאחד בשבת שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי מעלה לה ולפיכך תנן ליום רביעי אבל אם רצה כונס אף באחד בשבת כדקתני סיפא טעמא וקשיא ליה מ"ט אינו מעלה לה תנשא באחד בשבת ויעלה לה מזונות שלפי משנתנו לא תקנו כלל אלא משום שישכים לב"ד וזה הטעם אפילו לאחד בשבת הוא ולמה אמרו ברביעי והא דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא לאו למימרא דבמתניתין מפרש טעמא לשלא תנשא באחד בשבת אלא ה"ק היכי תליא מתניתין דקתני בה טעמא מפני מה נשאת ברביעי בדבר שאין בו טעם דהיא גופא מנא לך טעם לשלא תנשא באחד בשבת ולא תעלה לה מזונות ואף על פי שטעם משנתנו אינו מספיק לאחד בשבת מכל מקום טעמא קתני כיון שהוא טעם לשאר הימים וכלל נמי אחד בשבת בהדייהו היאך אתה תולה אותה במשנה שאין בה טעם מתניא דלא מפרש טעמא לאו דוקא דלא קתני שלא תנשא ולא הטעם אלא במשנתנו קתני שאינה נשאת וי"א מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן אם לא נשאת מעלה לה מזונות אלא יש זמן אחר ולמעוטי אחד בשבת דאי לשאר הימים למה לי למבעי כלל ואינו מחוור ובלישנא בתרא ארווח בה טפי משום דלישנא דברייתא נקט ואזיל עד דאמר ועכשיו ששנינו שקדו וזה הפירוש הוא על דרך דברי רש"י ז"ל תדע דלישנא קמא דומיא דלישנא בתרא הוא מדקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אלמא הגיע זמן בשאר הימים לא צריכא ליה. ויש דברים אחרים הרבה בשמועה זו מרבים הבל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל שמועה זו רבים פירושיה ומסתברא דה"פ מפני מה אמרו ברביעי ולא באחד בשבת דטעמא איתא באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול אם הגיע זמן באחד בשבת אף על פי שאין כאן אקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו ביום ד' ולא באחד בשבת לפי שהוא מעכב בתקנת חכמים ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זו טעם ליום אחד בשבת ודין שמענו טעם לא שמענו ואמר תלי תניא דמפרש טעמא כלומר משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתם אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אפילו ביום אחד בשבת שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא שאין טעמה מפורש דאפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא באחד בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינו מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת לא ידענו עדיין טעם תקנה זו שאין זה טעם אלא גזרת דין ואינו מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם אלא הכי אמרוה ניהליה מפני מה אמרו כו'. עד כאן: ולכאורה משמע דרש"י ז"ל מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן קא דייק דמתניתין אף על פי דמפורש בה ולא באחד בשבת כי"א שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל שכתב רש"י ז"ל אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתנו טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן וכו' ע"כ. אלמא דמדקתני הגיע זמן קא ממעט אחד בשבת ולא קא מתמה רב יוסף דלא קא מפרש טעמא ותלי בה מתניתין דקא מפרש בה טעמא ונ"ל דמדקתני ולא נשאו קא דייק דהא ברישא תנן בפרק אף על פי נותנין לבתולה י"ב חדש כו' ולאלמנה שלשים יום הילכך לא הוה ליה לסיומי אלא לאחר זמן זה אוכלות משלו וכו' אם כן הגיע זמן זה אוכלות משלו וכו' דבין נשאו בין לא נשאו הבעל חייב במזונות אשתו הילכך מדקתני ולא נשאו דייקינן דוקא משום דהבעל מעכב הוא דאוכלות משלו ואין לך לומר דאתא למעוטי היכא דהיא מעכבת מלכנוס דאינו מעלה לה מזונות הילכך אכתי מיותר לשון ולא נשאו דכדי למעוטי היכא דאיהי מעכבא לא איצטריך אלא ודאי לא אתא למעוטי אלא היכא שתקנת חכמים מעכב והיינו הגיע זמן באחד בשבת וכדבעינן למכתב בס"ד וכ"ת היכי מצינן למימר דמדקתני ולא נשאו קא דייק והא ולא נשאו לכאורה משמע דקאי אדידיה דקא מעכבן איהו ויש לומר דכי קתני ולא נשאו פי' שלא נכנסו לחופה וכך יש לו לומר שהבעל עכב מהכנסת החופה (במין) כמו האשה ובגמרא מפרש בדרך פי' בעלמא ולא בדרך קושיא שהבעל עכב הילכך שפיר מצינן לדיוקי מדקתני ולא נשאו דדוקא היכא שעכב הבעל ולא היכא שתקנת חכמים מעכב כגון שהגיע זמן באחד בשבת וכדכתיבנא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י הגיע זמן. זה ולא נשאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל. אוכלת משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו כו' דו"ק:

והרא"ש ז"ל פי' עיקר שמעתין בענין אחר וז"ל אמר רב יוסף וכי תימא מאי דקאמר מפני מה אמרו והלא הטעם מפורש במשנה ואין לתלות תמיהת הלשון משום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו דאם כן כשנתיישב התלמוד לא ה"ל לאקשויי אלא הא דבמתניתין דמפרש בה טעמא מאי הא דקאמר מפני מה אמרו כו'. ולמה סייע את קושייתו מהא דבההיא דמתניתין לא מפרש טעמא. לכ"נ שכך הבין רב יוסף את דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' כיון דטעמא דמתני' משום טענת בתולים אמאי קאמר נשאת ובהא איכא לאסתפוקי מתי תהיה זמן הבעילה אי בד' או בליל ה' כדבעי בגמרא לימא נבעלת כיון דמשום טענת בתולים הוא ויברר התנא דבריו ביום ד' או בליל ה' ואמאי הזכיר נשואין כלל וקאמר דלהכי תנא נשאת להשמיענו שקבעו זמן נשואין שלא יאמר אדם אשא באחד מן הימים רק שאמתין עד ליל ה' כי חשו חכמים דילמא תקיף ליה יצריה. ואחר שדקדקנו בלשון משנתינו שקבעו חכמים זמן לנשואין לפיכך אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים וקא מתמה תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' ממשנתינו שמפורש בה טעם למה נשאת ביום ד' ומשינוי הלשון דקתני נשאת ולא קאמר נבעלת רוצה לדקדק דין חדש וטעם שאינו מפורש באותה משנה ולפוטרו ממזונות ודאי אם לא פי' מתני' טעמא משום טענת בתולים הוה מפרשינן טעמא דמתניתין משום שקדו כי הוא טעם המספיק למעט אחד בשבת וכיון דהוי טעמא משום שקדו ממילא ידענא דקביעות הזמן הוא לנישואין ואם הגיע באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות [וגם אילו פי' באותה המשנה הדין דאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות הוה מייתינן סעד וטעם ממתני' מדקתני נשאת ולא נבעלת למימר דקבעו חכמים זמן לנישואין כי היכא דלא תתמה אטעמא דההיא מילתא אמאי אינו מעלה לה מזונות] תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה ותמתין מלבעול עד יום ד' כי לא קבעו חכמים אותו זמן כי אם לביאה אבל השתא דמפרש מתניתין טעמא משום טענת בתולים וגם באותה משנה אין מפרש בה הדין דאין מעלה לה מזונות מדקדוק המשנה דקתני נשאת ולא קתני נבעלת אין לנו לבדות דין חדש מלבנו לפוטרו ממזונות דאיכא למימר תנא לישנא מעליא נקט דאורחא דמילתא הוא דשלא להקדים הנישואין לזמן הבעילה משום תוחלת ממושכה ולא בשביל לקבוע זמן לנישואין ולעולם אימא לך אם הגיע זמן באחד מן הימים תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה כדמתרץ רב יוסף דבריו מפני מה אמרו בתולה נשאת ברביעי ולא באחד בשבת משום טעמא דשקדו וכיון דטעמא משום שקדו הוי קביעות הזמן לנישואין וממילא ידענא שאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כנ"ל. עכ"ל הרא"ש:

וע"פ שיטה זו יש לי לפרש שמעתין בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירוש מאחר דבעינן שתבעל בליל ה' כדאיתא בגמרא לקמן תינשא נמי בליל ה' ולמה אמרו בתולה ליום הרביעי וכמו שהקשו התוס' לעיל במתני' ולא אסיק אדעתיה תירוץ התוס' דלעיל ומשני לפי ששנינו וכו'. פי' אי הוה תני בתולה נשאת בליל ה' הוה משמע דהיינו משום ברכה כמו ולאלמנה ליום ה' דתני גביה וכיון דמשום הכי הוא לא סגי לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דעיקר טעמא דקא פריש במתני' דהיינו טענת בתולים ליתא ומשום ברכה לא מקרי עבריינא אבל השתא דתני בתולה נשאת ליום הד' אלמא דמלבד טעמא דברכה דהיינו שתבעל בה' איכא תקנתא אחריתא שתנשא בד' דהויא תקנתא אלימתא ומספקת לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' היכי אמרינן דמתני' דהכא מתפרשא ממתני' דהתם דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו' והא במתני' דהתם אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כדי שנאמר דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' ובמתני' דהכא טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד ומשום האי טעמא כך לי יום ראשון כמו יום חמישי ואילו הוה תני טעמא במתני' דהתם הוה ניחא דהוה אמרינן מה שחסר כאן תני התם וכן נמי אילו לא הוה תני הכא טעמא כלל הוה אמינא דטעמא רבא איכא דמש"ה בתולה נשאת ליום הד' ותנא מסתים לה סתומי כי היכי דלא ליתי לזלזולי והכין אורחייהו דרבנן לסתום טעם תקנתייהו כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש הר"ן ז"ל כדכתיבנא לעיל במתניתין אבל השתא דבמתניתין מפרש טעמא דמהאי טעמא שוין יום אחד ויום ד' ובמתניתין דהתם לא מפרש טעמא כלל איכא לאתמוהי טובא היכי אמרינן דמתניתין דהכא מתפרשא ממתניתין דהתם ובלא זה ליכא לאתמוהי בקיצור אמאי אינו מעלה לה מזונות כשהגיע הזמן באחד בשבת דאיכא למימר דטעמא דברכה מספיק לפוטרו ממזונות אבל השתא אינו מספיק לכך פריך תלי תניא דמפרש טעמא כו' וכדכתיבנא. אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' פירוש ולא ביום א' דאילו תנשא בליל ה' ליכא לאקשויי כמו שתירצו התוס' כדכתיבנא במתניתין אלא מפני מה אמרו ליום הד' ולא ביום ראשון שאם היה לו טענת בתולים וכו' ותנשא באחד בשבת וכו' ועכשיו ששנינו כו' ולהאי לישנא הוי איפכא דמתני' דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתני' דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל. ואפילו תימא דמעיקרא אסיק אדעתיה שפיר טעמא דשקדו מצינן לפרושי שפיר מאי קא מתמה רב יוסף ומאי קא משני אלא אי אתמר וכו' כדבעינן למכתב לקמן באורך בס"ד:

ויש לי לפרש שמעתין עוד בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל דהא מקשו המפרשים ז"ל לעיל אמאי לא קתני טעמא דשקדו במתניתין ותירצו דמשום דלא קביע דהיכא דטריחי ליה נשאת באחד בשבת וא"נ אי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו שומעין לה לכך לא קתני טעמא דשקדו והקשה הר"ן ז"ל עליהם דבשלמא אי לא תני דינא שפיר וכו'. וכדכתיבנא לעיל במתניתין ובזה יש לפרש דהיינו דבעי מפני מה אמרו עיקר תקנה זו דבתולה נשאת ליום הד' כיון דלא קביע דאי משום ברכה אי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו ואי משום שקדו אי אמרה איהי אי אפשי או היכא דטריח ליה נשאת באחד בשבת א"כ מה זו תקנה ולמה ליה למימר כלל בתולה נשאת ליום הד' ואין לך לומר דתנא עצה טובה קאמר חדא דא"כ הו"ל למתני נושאין את הבתולה ועוד דכיון דקא יהיב טעמא שפעמים בשבת כו' אלמא דעיקר תקנה שנו כאן ולא עצה טובה וכיון שכן מה זו תקנה ומפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' הרי לא קביע ובידה להנשא ביום ראשון כגון שתאמר אי אפשי בתקנה זו דחכמים ואי משום היכא דלא טריח נושא הוא את הבתולה בע"כ ביום ד' א"כ ליתני נושאין את הבתולה ואי לא אסיק אדעתיה השתא טעמא דשקדו כלל אלא טעמא דברכה ניחא טפי ולא נצטרך לדיוקא דנושאין את הבתולה ומ"מ הכי בעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' כיון דלאו עיקר תקנה היא ובידם שלא להנשא בד' אלא בא' ומשני לפי ששנינו וכו' פי' אע"ג דאי אמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה ואי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו מ"מ הגיע זמן באחד בשבת והיא אמרה א"א בתקנה ואיהו מתלי תלי נפשיה בתקנה זו מעוכב מתקנת חכמים מקרי ואין עכבה זו שלו אע"ג דאי בעי הוה נסיב ביום א' מ"מ להכי אהני תקנה זו למקרייה מעוכב מתקנת חכמים לפוטרו ממזונות דלא קא מחייב במזונות אלא היכא שכל העכבה מבעל וכדדייק לעיל מדקתני ולא נשאו ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לכך שנינו בתולה נשאת וכו'. להודיעך שתקנת חכמים מעכבו מלכנוס ואין עכבה זו שלו ע"כ. ולפום שיטתם זו דקאי שאלה זו אבתולה ואלמנה ומשני לתרווייהו ואפשר לדיוקי הכי מלשון רש"י ז"ל דוק ותשכח ודוק שכתב רש"י לכך שנינו בתולה נשאת וכו' ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' פירוש דבמשנתינו טעמא מפורש בתוכה ומהאי טעמא לא שני לן בין יום ראשון ליום רביעי והיכי נימא בו דמשום הכי תני בתולה נשאת ליום רביעי משום אידך מתניתין דמחלק בין יום א' ליום רביעי ולא מפרש בה טעמא כנ"ל ולשון ראשון נראה לי עיקר:

והתוספות ז"ל כתבו וז"ל מפני מה אמרו בתולה כו'. לפי ששנינו וכו' אין שואל הטעם למה נשאת בד' דא"כ לא הוה משני מידי אלא ה"ק מפני מה אמרו וכו' כלומר למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת בד' ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מארי' דאברהם דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא מפורשת כו' ע"כ. ודבריהם צריכין ביאור דלכאורה קשיא טובא מאי קא בעי למאי נפקא מינה מה נפשך אי ידע טעמא אמאי תנשא בד' א"כ מאי בעי נפקותא שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואי לא ידע טעמא הוה ליה למבעי מעיקרא טעמא מאי לידע עיקר טעמא דמתניתין ומאי (לא) הוה מתרצא למאי נפקא מינה דהיינו לדיניה גופיה שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואין לפרש דהכי קאמר למאי נפקא מינה לענין ממונא וכמו שכתב הריב"ש ז"ל כדכתיבנא לעיל חדא דמה זו שאלה כיון דנפקא מינה לדינא גופיה דקא עסיק ביה מה לנו לידע אי נפקא מינה לענין ממונא או לא ואם היה שאלה מאי קא מתמה רב יוסף דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים וכו' דהיינו לענין לאוסרה עליו כדאיתא בגמרא בשמעתא דפתח פתוח והא אנן נפקותא לענין ממון בעינן ונפקותא לענין ממון ליתא במתניתין כלל ונראה לי פירוש לפירושם ז"ל אין שואל הטעם למה נשאת ביום ד' דא"כ לא הוה משני מידי וכיון שכן לא הוה ליה לאתמוהי רב יוסף אלא מאי קאמר וכמו שהקשה הריב"ש וכדכתיבנא לעיל אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר למאי נפקא מינה וכו' פי' השתא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אלא דס"ל דכיון דלא פי' במתניתין טעמא דברכה אלא משום דלא קביע דאי בעי אמר אי אפשי בברכה וכדכתיבנא לעיל במתניתין בשם המפרשים ז"ל וכיון שכן למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת ביום ד' והא כיון דלא פריש במתניתין האי טעמא בידם לעקור אותה ולומר אי אפשי בברכה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה פי' אף על גב דאי בעי נסיב ביום ראשון ולא יחפוץ בברכה מ"מ הגיע זמן באחד בשבת ואומר שחפץ הוא בברכה אינה אוכלת משלו ולא בתרומה ולכך הועילו חכמים בתקנתם. וקשה קצת לשיטת התוספות ז"ל דבקיצור ה"ל לשנויי דנפקא מינה שאם הגיע זמן באחד בשבת אינה אוכלת משלו ולא אוכלת בתרומה ולמה ליה לאורוכי ולמימר לפי ששנינו הגיע זמן כו' יכול הגיע זמן כו' לכך כו'. והתוספות תירצו זה לומר דהיינו הך שהאריך כל זה לתרץ דנפקא מינה לענין מזונות ותרומה ולכך הוצרך להקדים ולומר לפי ששנינו כו' ודוחק דאכתי האריך יותר מדאי. וא"ת לפי שיטה זו מה קא מתמה רב יוסף הא שפיר בעי ומשני ויש לומר דרב יוסף ס"ל דאדרבא איכא למימר דלהכי סתים תנא טעמא דברכה ונקט טעמא שאם היה לו טענת בתולים כו' לאורויי דתקנה קבועה שנו כאן ולא מצי למימר אי אפשי בברכה ומנסיב ביום אחד בשבת דמאן דחזי סבר דאחד בשבת לענין נישואין כי הדדי נינהו ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ולהכי סתים תנא טעמא דברכה כי היכי דלא ליתי לזלזולי וכמו שכתב הר"ן לעיל וכדכתיבנא במתניתין הילכך קא מתמה שפיר דהאי נפקותא מפרש בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ומשום האי טעמא תקנתא דברכה נמי קביע כדי שלא תיעקר תקנתא לגמרי וכדכתיבנא הילכך כיון דבע"כ נשאת ביום ד' ולא ביום ה' אמאי מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא דלא מפרשא שאם אתה אומר אי בעי נסיב ביום א' מנא לך למימר שאחר הגיע זמן באחד בשבת שאינו מעלה לה מזונות ורב יוסף לא בריר ליה כולי האי אמר טעמא דברכה קביע דאי הוה בריר ליה הוה ליה לאקשויי להדיא מאי בעי למאי נפקא מינה והא היינו נפקותיה שתנשא בד' ולא ביום א' ולמה ליה למימר תלי תניא דמפרש וכו' אלא ה"ק כיון דאיכא למימר דהיינו נפקותיה שתנשא ביום ד' כיון דמפרש בה טעמא שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא למימר דטעמא דברכה לא קבע והיינו נפקותא לענין מזונות ותרומה דמאי טעמא אינו מעלה לה מזונות כיון דאי בעי נסיב כנ"ל פי' לפירושם ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא לשיטתם ז"ל לישנא דרב יוסף דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא דלכאורה אי אפשר להולמו לשטת התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא דו"ק. ובקונטרסין מצאתי וז"ל תלי תניא דמפרש טעמא כו' תימא והלא במתניתין דידן אינו מפורש בה אלא נפקותא דאיסורא שיכול לאוסרה והוא לא שאל אלא שרוצה נפקותא דממונא דהיינו אם הגיע זמן באחד בשבת ויש לומר דגם במתניתין איכא נפקותא דממונא דאם זינתה הפסידה כתובתה ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא התוספות:

וז"ל הרא"ה פירושא דשמעתא הכי מסתבר דבעיא דרב יוסף לאו אשאר ימים הוא כלומר למה אמרו ברביעי יותר משאר הימים דהא כדקתני טעמא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא בעיא דרב יוסף למה הזכירו יום רביעי יותר מאחד בשבת דאי לנישואין הא לא אפשר דהא טעמא דקתני לאחד בשבת נמי איתיה שאם היה לו טענת בתולים יכול להשכים לב"ד וכיון דכן לאיזה ענין הזכירו יום ד' יותר מאחד בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול הגיע זמן באחד בשבת כו' לכן שנינו כו' כלומר לאו לענין נישואין איתמרא דלענין נשואין ודאי אחד בשבת ראוי כד' בשבת אלא לענין מזונות דרביעי בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנו באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכונסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי. אמר רב יוסף מארי' דאברהם וכו' אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' כלומר היאך הוא יכול לתלות משנתינו שדבריו מפורשין בתוכה דיום ד' ראוי לנישואין ולא ליום ראשון ויאמר שלא יהא יום ד' שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין הנישואין ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בו יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנישואין ובכלל קושיא זו נמי היא גופיה מאי טעמא כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנישואין אם הגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום רביעי לענין נישואין ולעכב תניא ומהדרינן שקדו חכמים על תקנת בנות כו' כלומר משום הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו'. ע"כ:

עוד כתב הריב"ש ז"ל בחידושיו ובתשובותיו דיש לפרש שמעתין בדרך אחרת שמתחילה היה שואל מפני מה ברביעי ולא בשאר הימים דאף על גב דבמתני' קתני טעמא שאם היה לו כו'. לא משמע ליה דהא הוי עיקר טעמא דהא לא סגי לאחד בשבת ולא ס"ד שיהא טעם מיוחד לאחד בשבת ומש"ה משמע ליה שיש טעם אחר למשנתינו מבחוץ מפני מה בד' ולא באחד בשבת ושאר הימים ומה שאמר במשנתינו שאם היה לו טענת בתולים הוא קצת יפוי כח שיש לד' על שאר הימים ומיהו עיקר טעמא דמילתא לאחד בשבת ושאר הימים ליתא במתניתין והשיב לפי ששנינו הגיע זמן כו' כלומר מש"ה נשאת ברביעי ולא בשאר הימים משום דבשאר הימים אינו מעלה לה מזונות וברביעי חייב מיד במזונות כדקתני הגיע זמן ולא נשאו והיה להם בקבלה דהגיע זמן אוכלת משלו דמשמע מיד היינו ברביעי וכן הוא לפי המסקנא אבל בשאר הימים לא לפי שאינו זמן לנישואין אמנם לא עלה בדעתו שטעם המזונות מפני הנישואין אבל היה סבור שהנישואין מפני המזונות ולכך שנינו ליום רביעי ולא בכל שאר הימים כי טעם המזונות מספיק לכל שאר הימים ומ"ש יכול הגיע זמן באחד בשבת אף על פי ששאלתו לכל הימים לרבותא נקטיה אף על גב דלית ביה משום אקרורי דעתא. ועתה קשה על זה הלשון שני דברים האחד שבמשנתינו מפרש הטעם לשאר הימים והוא אומר שאין זה עיקר הטעם אפילו לשאר הימים. והב' שהוא אומר שטעם משנתינו מפני דין המזונות ודין המזונות הוא תניא דלא מפרש טעמא שלפי דבריו שטעם הנישואין מפני המזונות אין לדין המזונות טעם והא דקרי ליה תניא הודה לדבריו שיהיה פי' הגיע זמן דוקא ברביעי כמו שהוא האמת וזהו מה שהקשה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו וכו' כלומר אין השאלה על שאר הימים שזה מפורש במשנה אבל מפני מה ברביעי ולא באחד בשבת והשיב כי יש לאחד בשבת טעם מיוחד שאינו בשאר הימים וזה שקדו שזה הטעם אינו מספיק לשאר הימים כי למה יתקנו שיהא טורח שלשה ימים ולא אחד ולא שנים או למה אינה נשאת ביום ה' או בו' ויהיה לו יותר פנאי גדול לטרוח אבל לפי שמפני טענת בתולים לא היה זמן ראוי לנישואין כי אם ד' או אחד בשבת ובחרו ברביעי שיש לו ג' ימים לטרוח ולא באחד בשבת שאין לו שהות כלל כי השבת וערבו מפסיקין ולפ"ז ק"ק לשון יכול הגיע זמן כו' אבל הפי' הראשון הוא מדוקדק וישר ע"כ. ורש"י ז"ל נשמר מזה הפי' והיינו שכתב לפי ששנינו כו' לקמן מקשי עלה ע"כ. פי' אמאי דקאמר לפי ששנינו קא מקשי עלה דאילו במאי דקאמר מפני מה אמרו ליכא קושיא כלל ואילו להאי פירושא בתרא דהריב"ש ז"ל אמאי דקאמר מפני מה אמרו כו' קשיא טובא ודברי רש"י ז"ל הסתומין מתפרשין כפי' הרמב"ן וכמ"ש ז"ל או באחד מהפירושים דפרישנא לעיל לעניית דעתינו ואין לך לומר דרש"י ז"ל אפשר דס"ל דכיון דרב יוסף שכח תלמודו לא היה לו שום פי' בדבריו הראשונים ולא היה יודע מאי קאמר דהא כיון דלא בעי לקמן הכין מאי קאמר אלא דמקשה תלי תניא כו' אלמא דהיה לו איזה פי' בדבריו הראשונים אלא דהוה מקשה עליו ולהכי כתב רש"י ז"ל לפי ששנינו כו' לקמן מקשה עלה. כן נראה לי:

אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו'. כתב רש"י ז"ל מתמה על דברי רבו ואמר מריה כו'. ועוד שחלה רב יוסף כו' פי' לפי' הוקשה לו דאיהו גופיה קאמר האי מימרא ומעיקרא מאי סבר ותירץ דמשמיה דרבו קאמר לה מעיקרא ושוב קא מתמה עלה דשמואל דמה זה היה לו לומר כן. ואכתי קשיא דא"כ הול"ל הכי אמר רב יוסף רב יהודה אמר שמואל אמר הכי ומריה דאברהם וכו' דהו"ל לאתויי מימרא דרביה מעיקרא כדי לאקשויי עלה ולא לומר דברי רבו כמו שאין לו בהם שום קושיא ושוב קאמר מריה דאברהם כו' תמיה גדולה שאין בדברי רבו שום טעם דקאמר אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' ושוב קאמר אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו' ותירץ ז"ל דרב יוסף חלה ושכח תלמודו והיינו מימריה דמעיקרא ושוב כשנתיישב תהא על דבריו הראשונים והשתא ניחא דהיכי טעה כולי האי רב יוסף בדברי רבו כן נראה לי ועוד יש לפרש לשונו ז"ל בדרך אחר וזה יותר מדוקדק וישר:

תלי תניא בדלא תניא. ראיתי מי שפירש דה"ק תולה שנויה במשנה שעדיין אינה שנויה כלומר שהיא אחרונה שדרך לתלות האחרונה בראשונה ולא הראשונה באחרונה וליתא דא"כ מאי מקשה הי תניא כו' לכך פרש"י ז"ל תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ומקשה לרב יוסף וכו'. כך מצאתי בקונטרסין וזה הפי' אין לו רגלים כלל ואינו כדאי שישמור ממנו רש"י ז"ל ונ"ל דקשיא ליה לרש"י ז"ל דאיכא לפרושי דברי רב יוסף דה"ק רב יוסף תלי משנתינו בדין שאינו שנוי בשום משנה דמאי דקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אינו מהמשנה כי אם דברי שמואל והיינו דקאמר בדלא תניא ואם כן מאי מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא כו' ותירץ ז"ל דפי' תניא היינו שנויה וכיון שכן אי כוונת רב יוסף היתה כדכתיבנא לא הול"ל אלא תלי בדלא תניא פי' תולה משנתינו דקא אתינן עלה בדין חדש שאינו שנוי במשנה אבל השתא דקאמר תלי תניא בדלא וכו' משמע דהיינו עדיפותא דמשנתינו שהיא שנויה וכיון שכן ע"כ גריעותא דאידך מתני' שאינה שנויה וה"ק תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ולכך מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא וכו' פי' מדקאמר דחדא תניא פי' שנויה ממילא משמע דאידך אינה שנויה והא ליתא דהא תניא והא תניא והשתא ניחא שהאריך וקאמר הי תניא והי לא תניא וכו' ובלא דברי רב יוסף ליכא לאקשויי מידי דהא ודאי קושיא אלימתא איכא עלה דשמואל כי היכי תלי משנתינו בדין חדש שלא הוזכר במשנה אבל עלה דרב יוסף דקאמר תלי תניא וכו' הוא דמקשינן. וראיתי בקונטריסין שלכך כתב רש"י ז"ל ומקשינן לרב יוסף לפי שדרך התלמוד כשאמורא אומר מימרא ובא אחד להקשות עליו ובא אחר ומקשה למקשה מסייע לראשון לכך כתב רש"י ז"ל שכוונתינו אינו לסייע לשמואל כי אם להקשות לרב יוסף, ע"כ. וגם זה הבל ומה שכתבתי הוא הנכון. ואם תקשה סוף סוף היכי קאמר בדתניא דלא מפרש טעמא והא אפילו הדין עצמו אינו מפורש. תשובתך הא פרישנא לעיל דשפיר מתנייא הך דינא מדקתני הגיע זמן וכמו שכתב בחידושי הרמב"ן א"נ מדקתני ולא נשאו כדפרישית לעיל. ודע דכי קאמר אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' היינו פי' למאי דקאמר מעיקרא תלי תניא בדלא תניא דכל משנה שיש בה טעם שגורה בפי הכל מקרי שנויה שאינה נשכחת כדאיתא:

אלא אי אתמר וכו'. ל"ג אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה דרמי אנפשיה הוא ומדכר, הרשב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וכן כתב הריב"ש ז"ל דאה"נ אלא כי אתמר הכי אתמר אמר שמואל כלומר כך אמרה רב יהודה כשאמרה אמר שמואל כו'. ע"כ: וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל ה"ג אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו ב"נ אלא הכי אמרו ניהלאי ול"ג א"ר יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל דרב יוסף הוא דאמר ליה דרמיא אנפשיה ומדכר. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא אי אתמר הכי אתמר. פירוש דע"כ איפכא דמתניתין דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמרינן מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל ומשום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה דע"כ אפכא אתמר והא דאמרינן אמר רב יוסף כו' דמשמע דלאו רב יוסף גופיה מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב יוסף הוא. ע"כ:

אמר רב יהודה כו'. מפני מה אמרו. כתב ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל שאמר מפני מה אמרו לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת כלומר הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הד' שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לב"ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו'. ע"כ: וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל היה צריך עכשיו לחזור ולפרש הטעם שזה כבר שנוהו במשנה בפירוש אלא מפני הקושיא שהיה רוצה לעשות חזר אותו, ע"כ. וכן כתב בתוס' וז"ל מפני מה אמרו בניחותא גרסינן לה ולא בא אלא להקשות ותנשא באחד בשבת, ע"כ. ומ"מ צריך ליישב דלמה לי לאקדומי הקדמה זו כדי לאקשויי ותנשא באחד בשבת. ע"כ:

ולשיטת התוספות ז"ל דמפרשינן דכי קאמר מעיקרא מפני מה אמרו היינו פירושא למאי נפקא מינה והשתא הדר ביה ופריש דהיינו שאלה טעם מפני מה אמרו בתולה וכו'. ובמאי דקאמר שאם היה לו טענת בתולים וכו' הוא דידעינן כוונתו זאת דמעיקרא היה שואל למאי נפקא מינה והשתא שואל הטעם למה. כך היה נראה לפרש ודוחק ועוד בשלמא למאי דפריש הריטב"א ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ניחא אבל למאי דפריש הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר מימרא דרביה היכי אמרה וכי אמרה שמואל מעיקרא היכי אמרה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה למה ליה למימר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו'. והרא"ה ז"ל פירשה בתמיה וז"ל אלא אי אתמר וכו' מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום ד' לענין נישואין ולעכב תניא ע"כ. ומ"מ לכולהו פירושים קשיא דאריכות לשון זה למה. והיה נראה לפרש דבריו לשלול טעמא דברכה והאריך וקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת בתולים כו' כלומר אין לך לומר טעמא דברכה דהא לא הוזכר כי אם טעמא דשאם היה לו טענת בתולים ומהאי טעמא תנשא באחד בשבת וליתא דא"כ מאי משני דהא הכי נמי לא הוזכר טעמא דשקדו במתני'. ונ"ל דבמאי דכתיבנא במתני' ניחא דטעמא דשקדו מתלא תלי בטעמא דטענת בתולים דאי לאו מטעמא דשקדו זימנין דנפיק חורבה ותקלה מתקנתייהו דתקנו שתנשא ביום הסמוך לב"ד בעודו כעסו עליו ולא תתקרר דעתו דזימנין יעליל עליה מחמת שנאה וישכים לב"ד ותאסר עליו בהא באשת כהן א"נ באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים נאמן לאוסרה עליו הילכך הויא ליה קלקלה ולא תקנתא דעדיפא טפי שיהיה שהות זמן רב עד יום הד' כדי שישוב אל לבו ויתפייס אבל השתא דתקינו רבנן שקדו תקנתא דטענת בתולים הוי לה תקנה יפה דליכא למיחש שמא יעליל עלילה עליה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. והיינו דנקט לשון שקדו פי' כשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להם תקלה מחמת תקנתייהו וכדכתיבנא. נמצא כי תקנו מעיקרא ימים לבתולה משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד' כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה וחדא תקנתא הואי שתנשא בד' ולא בשאר הימים ולא ביום ראשון ושני הטעמים מתלא תלו בהדדי ואי לא משום שקדו לא הוו מתקני מידי משום טענת בתולים כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה ואי לא משום טענת בתולים לא הוו מתקני מידי משום שקדו דהא היכא דטריח ליה תנשא ביום א' והא כתבינא לעיל דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' מהאי טעמא דטענת בתולים וכ"ש במאי דכתיבנא השתא דחדא תקנתא הואי הילכך שפיר איכא למימר שמשום הכי תנשא בד' דוקא משום דהיה לו טענת בתולים כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת המסכתא תקנת חכמים היא שתנשא בד' בשבת כדמפרש טעמא פי' כדמפרש טעמא במתני' דשאם היה לו טענת בתולים וכו' ופרושי קא מפרש מילתיה בדרך משא ומתן ופריך ותנשא באחד כו' ומשני שקדו וכו' וכל זה רמיז לה שמואל מעיקרא במאי דקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו' ולהכי רמיז לן מעיקרא בקיצור ושוב פירושי קא מפרש ללמדנו דחדא תקנתא הואי ומתלא תליין אהדדי ולבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' ואי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו אין שומעין לה אף על גב דהואי לתועלתה כיון דחדא תקנתא הוה וכן כתב הרשב"א ז"ל וכדבעי למכתב קמן בס"ד ולשיטה זו ניחא נמי מאי דקאמר בסמוך ועכשיו ששנינו שקדו כו' דקשיא להו לכולהו רבוותא היכן שנינו והא שמואל קאמר לה ואין טעם שקדו במשנה כלל ובמאי דכתיבנא ניחא דטעמא דטענת בתולים תליא בטעמא דשקדו וה"ל כאלו שנוי במשנה דשקדו והיינו דקאמר שמואל מעיקרא מפני מה אמרו וכו' שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא ובניחותא גרסינן לה כמו שכתבו התוס' ז"ל כנ"ל:

ותנשא באחד בשבת. כתב הריב"ש ז"ל עיקר חידושיה דשמואל משום דינא דהגיע זמן אבל טעמא דשקדו ברייתא היא לקמן. ע"כ: וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל הא דאמר רב יהודה במילתיה שקדו לאו מסברא קאמר דהא ברייתא היא כדלקמן ושמואל לישנא דברייתא נקט וממנה הוא שלימד שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו' לאו סברא דשמואל דהא מתני' היא בהדיא אלא דמפרש לה במתניתין ממתניתא והכי מוכחא דאמרינן לקמן והא בעינן שקדו דטריח ליה ואמרינן מאי שקדו דתניא אלמא לאו לשמואל היא. ע"כ. משמע דבעי פרושי דכי קאמרו מפני מה אמרו כו' ותנשא באחד בשבת וכו' היינו מדברי עצמו ומשני לה מדתניא שקדו וקשיא דאי ידע הברייתא הרי כל זה הלשון כלשון הברייתא עצמו כדתניא לקמן מפני מה אמרו כו' ותנשא וכו' והיינו כלשון זאת המימרא עצמו ואם כן היכי מצינן למימר דידע חציה ושכח חציה ולא מצינן למימר שכל זה מדברי הברייתא ולא חדש שמואל כלא דינא דהגיע זמן וכמו שכתב הריב"ש ז"ל דאם כן הכי הוה ליה למימר אלא אי אתמר הכי אתמר אמר שמואל תניא מפני מה אמרו כו' ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלא ודאי הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה. ע"כ:

וכן כתב רש"י לקמן גבי הא דאמרינן מאי שקדו דתניא מפני מה וכו'. וז"ל מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מינה כו'. ע"כ: ולמאי דכתב הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר איכא למימר דאדכר עיקר המימרא ולא אדכר דהיינו ברייתא ואפשר דכי אמר שמואל משמיה דברייתא אמרה ומאי דקאמר רש"י ז"ל לקמן אי משום דאמרה שמואל היינו רב יוסף אליבא דשמואל תדע דבמסכת ב"ק (דף ל"ג) כתב רש"י מאדם חשוב כרב או רבא פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה. ע"כ: וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דב"ב דמקשינן משמואל משום דקשיש וסמוך לתנאים כמאן דמקשו מן חד מתנאי וכן כתב הרמב"ן בחדושיו ריש בתרא דאקשינן משמואל משום דרב גובריה וכיון שכן היכי כתב רש"י ז"ל אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותוביה מיניה לאמורא אחרינא אלא ודאי רב יוסף אליבא דשמואל קאמר דרמי אנפשיה ואדכר הלשון דקאמר שמואל רבו ולא אדכר אי אמרה משמיה דברייתא וכדכתיב' וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה ולשיטת הריטב"א ז"ל ניחא טפי האי לישנא שכתב ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ע"כ. הילכך אתי כפשטו מאי דכתב רש"י ז"ל כולה רב יוסף קאמר לה כנ"ל:

ותנשא באחד בשבת כו'. כתבו התוס' ז"ל ולא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמר בו לדגים כדאמרינן לקמן ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר"י דטעם ברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא. ע"כ: ובתוס' ז"ל כתיבת יד מסיים בה וטעמא דברכה איצטריך להיכא דליכא שקדו כגון היכא דטריח ליה אי נמי איצטריך דמשום ברכה תבעל בה' ולא בד' ע"כ. ולכאורה משמע דמש"ה קאמרי התוס' ז"ל מעיקרא דלא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום דבעי לאשכוחי נפקותא ותקנה לנשואי יום ד' גופיה דהיינו מטעם שקדו דאילו משום ברכה אין טעם לנישואין גופייהו דליהוו בד' אלא משום בעילה דליל ה' ואכתי קשיא דתנשא בליל ה' והיה צריך לדחוק ולתרץ הך קושיא כדתריצו לה התוס' ז"ל לעיל להכי עדיף ליה לשנויי שנויא דשקדו אי נמי להכי לא בעי לשנויי הכין כמו שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל טעם דברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום הד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום ראשון עד יום הרביעי ע"כ. ומ"מ אכתי צריך פי' לפי' ז"ל דאיכא לדיוקי שתופסים התוס' בקושיא ואומרים לא בעי לשנויי וכו' שמרגישים אדשני מטעם שקדו לישני משום ברכה ומתרצים דלא בעי לשנויי הכין וכדכתיב' וכיון שכן הוו להו לתפוס בתירוץ דתריץ שקדו וכו' ועוד מאי קא מקשו תו למה לי טעם דשקדו תיפוק לי משום ברכה והא היינו מאי דקשיא להו מעיקרא ותירצו לה דלא בעי לשנויי הך שנויא דברכה מטעמי דכתיבנא ועוד איכא לדיוקי דלא פירשו התוס' טעם למה לא בעי לשנויי הכין וכן דרכנו לדייק בכל כיוצא בזה בתוס' ועוד דלשון ועוד לא שייך אלא היכא דקשי ליה מעיקרא חדא קושיא אבל הכא דקאמר מעיקרא לא בעי לשנויי כו' דהיינו תירוצא וכדכתיב' היכי שייך בו לשון ועוד ונ"ל דהכי קשיא להו לתוס' ז"ל מעיקרא כי יהיב דעתיה רב יוסף במימריה ואתקניה מסבריה וכמ"ש הריטב"א כדכתיב' אמאי לא משני בקוצר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמרה לדגים ולמה ליה לאורוכי ולמימר ותנשא באחד בשבת כו' ואין לומר דדילמא כי יהיב דעתיה לבתר ששכח תלמודו אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אבל טעמא דשקדו אסיק אדעתיה ואתקין בה למימריה משום דטעמא דברכה פשוט טפי דהא מפני מה נשאת האלמנה ליום ה' ע"כ משום ברכה וכיון שכן אטו הבתולה אינה ראויה לברכה כמו האלמנה ואם כן הא דלא משני טעמא דברכה היינו משום דלא בעי לשנויי הכין ואמאי הא עדיפא טפי לשנויי הכין ולא היה צריך להאריך ולהקשות ותנשא באחד בשבת כו' דמשום טעמא דשקדו לא פשיט כולי האי ולא רמיזא במתני' כלל והוצרך לאורוכי כולי האי אבל טעמא דברכה הוה מצי לשנויי בקוצר דהא מדינא דאלמנה ידעינן לה וכדכתיבנא ועוד קשיא כי יהיב דעתיה רב יוסף ואתקין למימריה וקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' למה ליה למתלי בטעם שקדו תיפוק ליה משום ברכה דכיון דלא מצי לאנסובי ביום א' משום ברכה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם כן הוה ליה למימר ועכשיו ששנינו בתולה נשאת ליום הד' אותה ששנינו וכו' ולמה לי טעם דשקדו ואילו הוה מצינן למימר דתליא דינא דהגיע זמן בטעמא דשקדו ולא בטעמא דברכה קושיא ראשונה נמי מתרצא שפיר דלהכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה כדי להמשיך דינא דהגיע זמן ולמימר ועכשיו ששנינו שקדו וכו' והיינו עיקר חידושיה דשמואל אבל השתא דקשיא לן דכך לי טעמא דשקדו כמו טעמא דברכה לענין דינא דהגיע זמן מעתה גם הקושיא הראשונה במקומה עומדת. ואומר ר"י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא הילכך מש"ה קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' דאילו מטעם ברכה אינו נפטר ממזונות דהא אי בעי נסיב דלא מקרי עבריינא אבל עכשיו ששנינו שקדו דמקרי עבריינא הילכך לא מצי נסיב ואם כן כיון שהוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת בשביל תקנת חכמים הגיע זמן באחד בשבת כו' וממילא מתרצא נמי קושיא קמייתא דמ"ה לא בעי לשנויי משום טעמא דברכה כדי למימר ועכשיו ששנינו שקדו דהיינו עיקר חידושיה דשמואל ואם לא תאמר כן אכתי הקושיא ראשונה במקומה עומדת דאמאי לא משני דלהכי אמרו בתולה נשאת ליום הד' משום ברכה ותנא עצה טובה קמ"ל. א"נ יש לומר והוא הנכון דתירוצא דר"י סליק שפיר אפילו לקושיא קמייתא וה"ק מה שאמרו חכמים ונבעלת בה' משום ברכה אינה אלא עצה טובה ואי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום הילכך משום הכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה דעיקר התקנה משום שקדו ותנא במתני' תקנה גמורה בעי לאשמועינן ולא עצה טובה תדע דהא יהיב טעמא לבתולה שפעמים בשבת כו' אלמא תקנה גמורה שנו כאן גבי בתולה אף על גב דמאי דקתני ואלמנה ליום הה' מטעמא דברכה דלקמן אינה אלא עצה טובה מ"מ מאי דתני בתולה נשאת ליום הד' תקנה גמורה היא ואפשר דמש"ה נמי כתב רש"י במתני' בתולה נשאת ליום הד' תקנת חכמים היא כו' שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' אף על גב דכל מאי דאיכא בבתולה שתנשא בד' ולא בה' אי משום שקדו אי משום ברכה הכי נמי איכא באלמנה שקדו וברכה כדלקמן בגמרא מ"מ מאי דקתני במתני' גבי בתולה שתנשא ברביעי ולא בראשון מאיזה טעם שיהיה הויא לה תקנה משום שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' כיון דע"כ לגבי שאר הימים הויא לה תקנה גמורה מטעמא דמתני' הילכך כולה חדא תקנה הואי ותקנה גמורה שנו כאן דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכדכתיבנא לעיל ודוק. וזה נ"ל נכון בתירוצו של ר"י תדע דלקמן גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ברכה לשקדו כתבו התוס' ז"ל וז"ל ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת עכ"ל. ואם לא תפרש כן היכן פירשו התוס' ז"ל זה:

עוד כתבו התוס' ז"ל וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה וכו'. פי' קא מייתי ראיה דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאמאי דמקרי עבריינא משום שקדו לא אצטריך ראיה דפשיטא דכל העובר אתקנתא דרבנן דעבריינא מיקרי ומעתה אין להקשות דמאי מייתי דלמא לגבי איקרורי דעתא הוא דגריע טעמא דברכה אבל ברכה ושקדו שניהם שוים כנ"ל פי' לפירושם ז"ל וראיתי מי שהקשה למה לא הביאו ראיה התוס' ז"ל מדאמרינן לקמן גבי אשה נשאת בכל יום והא בעי שקדו ולא פריך והא בעינן ברכה אלמא דלא קבעו יום משום ברכה ותירץ דמהתם ליכא ראיה דדוקא היכא דלא קביע יום דאשה נשאת בכל יום הוא דלא קבעי יום משום ברכה אבל במתני' דאיכא יום קבוע אימא דקבעי יום משום ברכה לכך מייתי מדקאמר טעמא משום ברכה אך קשה אכתי דילמא משום שקדו נמי לא מקרי עבריינא. ויש לומר שר"י מדקדק מדלא קתני במתניתין ונבעלת בה' משום ברכה אלמא משום דלא מקרי עבריינא. עכ"מ בקונטרסין ומה שכתבתי הוא הנכון. ויש לפרש עוד מאי דקאמרי ועוד למה לי טעם דשקדו וכו' דקא מקשה אברייתא גופא בלא רב יוסף אמאי קתני בברייתא טעמא דשקדו דלמה להו לתקוני משום שקדו תיפוק להו משום ברכה ויש קצת סיוע לזה דקא מסיימי בתוספות כתיבת יד וטעמא דברכה אצטריך להיכא דליכא כו' וכדכתיבנא לעיל וכ"מ בקונטרסין וז"ל נראה שכן דעת התוספות למה לא רצה להביא ברייתא של ברכה וכ"ת דלא ידע הברייתא של ברכה אכתי קשיא ועוד כו' פי' אפילו תאמר שלא ידע אותה מכל מקום עכשיו לפי האמת צריך שני טעמים ע"כ. ומאי דפרישנא לעיל הוא הנכון דוק ותשכח. והרא"ש השמיט דבור זה מתוספותיו מיהו כתב וז"ל עכשיו ששנינו שקדו דהוו ליה כאלו הוא שנוי במשנה כיון דאין לפרש המשנה בלא טעמא דשקדו כי טעם ברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום ד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום א' עד יום הד' ומכל מקום קאמר לקמן מאי שקדו משום שאינו שנוי בהדיא במשנה ע"כ. ויש בזה סיוע קצת למאי דפרישנא בלשון התוספות והאמת יורה דרכו ולא בעי סיוע. עוד יש לתרץ דמשום הכי קאמר ועכשיו ששנינו שקדו דאי משום ברכה דדגים לא מפטרי ממזונות דההיא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה הוא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות וכן כתב הריטב"א וכדבעי למכתב בס"ד והשתא ניחא נמי קושיא קמייתא דמשום הכי לא בעי לשנויי מעיקרא טעמא דברכה כדי לסיומי ועכשיו ששנינו שקדו כו' דהיינו עיקר חידושא דשמואל וכדכתיבנא ובהאי חלוקא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמרינן לקמן חלתה היא מהו מצי כו' או דילמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו וקשיא דאדרבה נימא הוא מזלה גרם דהא היא חלתה ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום דאיהו מפקד אפריה ורביה ומיענש עיכוב הנישואין הוא ממזלו ולא ממזלה דאיהי לא מפקדא ולא מענשא. ולתירוץ ר"י לא שני לן בין ברכה לשקדו אלא משום דטעם דברכה לאו היינו אלא עצה טובה אבל אלו היה תקנתא אלימתא אף על גב דהויא סימן ברכה דידיה דאיהו מחויב בפריה ורביה הוה סגי למפטריה ממזונות ולא מציא למימר ליה אנא הא קאימנא ולא מעכבו רבנן מלינשא ביום א' משום לתא דידי דאנא לא מפקדנא אפריה ורביה משום דאמר לה הבעל סוף סוף ניחא לך בחוטרא בידך ומרא כו' כדאיתא ביבמות הילכך הכי נמי לקמן גבי חלתה לימא לה דאדרבא מזלה גרם כנ"ל ודו"ק שהתוספות הפכו סדר הגמרא וסמוך לדיבור זה נקטו מציא אמרה ליה כו' ושוב נקטו לפיכך חלה כו':

שיהא טורח ג' ימים כו'. פי' שאם היינו אומרים שתנשא באחד בשבת או בשני בשבת ויתקן קודם השבת היה המאכל שטרח ותקן לצורך שבעה ימי המשתה נפסד אבל עכשיו שתקנו ברביעי יכול לטרוח אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת ותהיה שמחתו שלימה וי"א כי לכך תקנו שיטרח בסעודה שלשה ימים מפני שאחר שטרח כל כך לא ניחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

והריטב"א ז"ל פי' כלשון אחרון וז"ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. ויש בזה תקנת בנות שלא יעליל עליה בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי ע"כ. ולקמן אכתוב מה שכתב הרמב"ן בס"ד:

ועכשיו ששנינו שקדו כו'. לאו רב יוסף קאמר לה דיליף לה מדברי שמואל אלא שמואל הוא דקאמר הכי ומדברי שמואל היא והראיה דבלישנא קמא קא מדכר ליה רב להא מתניתין דהגיע זמן משמיה דשמואל. דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל:

וז"ל הרשב"א ועכשיו ששנינו שקדו כו'. מדברי שמואל הוא דקאמר הכי והראיה דבלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין דהגיע זמן והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תלי תניא בדלא תניא וה"ק ועכשיו ששנינו במשנתנו נשאת ביום ד' לבד ולא באחד בשבת וע"כ משום שקדו הוא הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא כיון דע"כ טעמא דמתניתין משום הכין הוא קרי ליה שנינו. ואם תאמר דלא שנינו דאיכא למימר דמשום ברכה הוא הא ליתא דברביעי ליכא ברכה ונשאת בד' ונבעלת ביום ה' לא תנן במתניתין הילכך ע"כ למאי דתנן במתניתין נשאת ברביעי משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת ושנינו קרי לה. אי נמי יש לומר ועכשיו ששנינו בברייתא שקדו ומתניתין לא פליגי עליה ואיכא למימר דמש"ה תניא במתניתין ביום ד' ולא באחד בשבת אותה ששנינו הגיע זמן כו' מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה מזונות ומסתברא דאפילו מחלה היא שעל תקנתה נתקנה וכדמשמע מדאמרינן שקדו על תקנת בנות ישראל מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהא שמח עמה ועוד דמשיאתו שם רע בין שכיניו. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ולשיטתנו דכתיבנא לעיל ניחא הכל ופשוט האי דינא וכדכתיבנא לעיל: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן ועכשיו ששנינו שקדו ה"ק דאי לאו הך ברייתא הוה אמינא טעמא דשאינה נשאת באחד בשבת משום ברכה היא ואם כן מעלה לה מזונות דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ולא איכפת לה בברכה אבל השתא דמשום שקדו הוא איכא נמי הנאה לדידה בסעודת שבעת הימים ואפשר לפרש דה"ק ועכשיו שפירש שמואל דשקדו שנו במשנתנו ולפיכך תנא ברביעי הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל אי לא אמר שמואל הכי הוה אמינא דמתניתין לית לה שקדו ופליגא אברייתא דקתני ליה לקמן כדקתני כדי שישכים לב"ד ואף על גב דקתני ברביעי הוה אמינא למעוטי שאר ימים אבל לא אחד בשבת קמ"ל וזה הטעם יותר נכון מדקאמר ששנינו דאילו לפי הפירוש הראשון שמואל אמר כן ובמשנתנו לא שנינו. ומיהו תמיה לי מלתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל תקנת ישראל נמי היא וא"ל כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה שבעת הימים כנ"ל. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קא אמרינן דכי ליתיה במתניתין מאי הוי אי הא מתניתא היא בהדיא אלא כלומר והשתא דאיתניא לה מתניתין דשקדו אף על גב דמתניתין נמי קתני לנישואין יום ד' אי לאו שקדו הוה אמינא דד' דתנן לאו דוקא דהא טעמא דקתני באחד בשבת נמי איתיה ולא תנן רביעי אלא לאפוקי שאר ימים כדקתני טעמא אבל השתא דאיתניא מתני' דשקדו ואתברר לן מינה טעמא דמתניתין ידעינן ודאי דרביעי דוקא וכיון דכן אותה ששנינו וכו'. ע"כ: וז"ל הריטב"א ועכשיו ששנינו שקדו פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו א"נ כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין חשיב ליה כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דמשום ברייתא לא ה"ל למימר הכי כיון דלא מדכרא כלל. ואם תאמר למה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא מתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דליהוי. יש לומר דאי לא הוי טעמא דקתני יום הרביעי אלא משום ברכה דבר קפרא משום הא לא מפטר ממזונות דההוא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה היא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות. ואם תאמר ומנא ליה דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה דבר קפרא דלקמן. יש לומר דכיון דמתניתין בתקנת בנות ישראל איירי מסתמא כולי טעמא מיירי בתקנתם. ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזא קצת מדקתני שאם היה לו טענת בתולים דמשמע אם היתה טענתו אמיתית דקים ליה ולא נימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים. ע"כ:

לפיכך חלה הוא או שחלתה וכו'. פי' רב יוסף קאמר לה דהא ליתא בכלל לישנא קמא דשמואל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ולמאי דפריש הריטב"א ז"ל ניחא נמי קושיא אחריתא דמעיקרא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלמא דוקא משום שקדו דהא תקנתא דידה הוא דמפטר ממזונות אבל היכא דהוי תקנתא דידיה לא מיפטר וכיון שכן חלה נמי לא מיפטר דהיינו משום לתא דידיה והשתא קאמר לפיכך חלה כו' לכך פירש רש"י ז"ל דרב יוסף קאמר לה ולא קאי רב יוסף אמאי דקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אם כן היכא קא יליף מינה חלה הוא כו' וכדכתיבנא אלא דנקטינן מסקנא דשמואל דמסיק שמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה ומינה יליף חלה הוא כו' ולהכי נקט ברישא חלה דהוה ליה למנקט איפכא דלא זו אף זו עדיף למנקט כנ"ל ואפשר שזהו שכתב רש"י לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו' ע"כ דוק ותשכח וכפל רש"י ז"ל וכתב משמיה דנפשיה ומסבריה דאלו לשמואל הא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו ואפשר דפליג אחלה וכדכתיבנא ורב יוסף מסבריה קאמר לה ודו"ק. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפיכך חלה כו' ברישא הוה ליה למיתני חלתה היא דהשתא הוי זו ואין צריך לומר זו דמחלה אינו מעלה לה מזונות ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא:

חלה הוא אינו מעלה כו'. והקשו בתוספות מאי שנא מההיא דתניא פרק החולץ גבי יבמה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונת משל יבם ואמרינן עלה בירוש' חלה כמי שברח ומעלה לה מזונות ומ"ש מהא דהכא אף ע"פ שרש"י ז"ל מפרש שם דוקא ברח אבל חלה לא אינו כן חדא מפני הירושל' ועוד דאי ברח מפני שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ שפושע הוא הוה מצינן למימר אבל חלה לא אבל בפרק שני דייני גזירות משמע דברח דהתם אפילו בבורח מחמת האונס דאמרינן אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש משום דחיישינן לצררי ומותבי' ליה מהא דעמד בדין וברח ניזונת משל יבם ומשני צררי ליבמה לא מתפיס ואי ברח מחמת שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ פשיטא מאי מותבינן דקא מתפיס לה צררי והלא הוא שונאה ומאי משני צררי ליבמה לא מתפיס כי נמי הוי רגילות למתפיס צררי ליבמה להך לא מתפיס כיון שבורח מחמת ששונאה אלא ודאי בורח מחמת אונס ואם כן הוא הדין לחלה. ויש לומר דהכא בחלה קודם הגעת זמן ולכך אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות אבל אם כשהגיע זמן היה בריא ונתחייב במזונות כי נמי חלה אחרי כן מעלה לה מזונות והתם מיירי דעמד בדין ואמרו לו או כנוס או פטור ומיד נתחייב במזונות ואפילו ברח או חלה אח"כ דאנוס ניזונית משל יבם. הריב"ש ז"ל: וכן כתבו בתוספות פרק החולץ [יבמות מא ב'] דכי אמרינן עמד בדין וברח לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ומייתי ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות. ואפשר דהירושלמי סובר כמאן דבעי לה מבעיא הכא בגמרא דקאמר ואם תמצא לומר חלה הוא מעלה לה מזונות וכפשטותיה דרב אחאי דלקמן ורש"י ס"ל כלישנא קמא דרב יוסף ולהכי קאמר התם דוקא ברח אבל חלה לא והכי פסקו כל הפוסקים כלישנא קמא דר"י וכדאסיק רב אשי לקמן וליתא דבירושלמי אמרינן חלה כמי שברח דמי והלך לו למדינת הים כמי שברח דמי אלמא דלא בעי לחלוקי באונסין כלל דכל האונסין אחת הן ואפילו הכי ס"ל דמעלה לה מזונות וזאת הסברא כלישנא קמא דרב יוסף שייכא דאיהו נמי הכין ס"ל דכל עכוב מחמת אונס אחת הוא הא אין לך לתרוצי אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דיש חילוק בין היכא דחלה קודם הגעת זמן להיכא דחלה אחר כך וכדכתיב' ודו"ק לשון התוספות שכתבו וז"ל ובקונטרס פירש שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ע"כ. וצריך ליישב דבירושלמי אמרינן הכין בבריא כדכתיב' מעיקרא ומאי לישניה דמשמע דקאמרי השתא ובמאי דכתיבנא ניחא: עוד כתבו התוספות ולפיכך אין להקשות מאיכא דבעו לה מבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי. ע"כ:

וכתוב בקונטרס תימא והלא גם לפי' התוספות קשה וצריך לתרץ תירוץ זה דמשמע דוקא עמד בדין וברח נזונת משל יבם אם לא עמד בדין אינה נזונת והוא הדין חלה דאינה נזונת ואם כן לאיכא דבעי לה מבעיא אמאי לא פשיט מהתם דהיכא דלא עמד בדין וחלה שאינה נזונת דהכא נמי איירי שלא עמד בדין ואם כן צריך לתרץ דארוסתו אגידא ביה כו'. משום הכי ס"ד דנזונת. ויש לומר דלפי' התוס' היה פשוט לו דארוסתו אגידא ביה טפי כיון דתרווייהו איירי שלא עמד בדין ולא היה להם קושיא כלל אבל לפי' רש"י ז"ל דאיירי התם גבי יבם שעמד בדין אם כן היה סבור דגבי יבמתו דעמד בדין הוי אגידא ביה כמו ארוסתו היכא דלא עמד בדין ואם כן לפשוט מהתם כיון דאיירי הכא דלא עמד בדין דשוים הם ולכך תירצו בתוספות דאף על גב דארוסתו לא עמד בדין יותר אגידא ארוסתו מיבמתו. ע"כ:

או שפירסה נדה. פי' בתוס' דל"ל דנדה לאו בת חופה היא משום דלא חזיא ליחוד דהא קיימא לן במסכת יבמות [נז ב'] שיש חופה לפסולות וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה הראויה לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלתה היא ועכשיו שאנו נוהגים אפילו לכתחלה לעשות חופה לנדה זה לפי שאנו קהל מועט ושמא יבא עכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ם והרמב"ם ז"ל שכתבו שהנדה אין חופתה חופה כיון דלא חזי ליחוד. ומה שאמר בתוספות הוא עיקר וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכפרש"י ז"ל וכן נהגו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי רבינו יונה מדאמרינן דאי פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות שמעינן שאסור לישא בעודה נדה מפני שאסור להתייחד עמה ואף על פי שנדה אחרת מותרת להתייחד עם בעלה נדה כלה אסורה שמתוך שהיא חביבה עליו הרבה יש לחוש בדבר ולא מבעיא כשהיא נדה שהיא אסורה אלא אפילו כל אשה נמי אסורה עד שתשב שבעה ימים נקיים תחלה דיש לחוש כי מפני החמוד שמא ראתה דם כו'. כדאמרינן בפרק תינוקת רבינא איעסק ליה לבריה כו' עד קטנה נמי חמודי מחמדא הנה שאפילו בספק נדה אסרו וכ"ש בנדה ודאי מיהו הנשואין תופסין דהא קיימא לן דיש חופה לפסולות וכיון דלפסולות שאין להם היתר לעולם חופה קונה כ"ש בזאת שיש לה היתר לאחר זמן. וקשיא ליה לרבנא יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל מדאמרי' בעלמא בעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה. ויש לומר דלא אמרו דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לענין התוספת שאם כנס את האשה ומת קודם שבא עליה אינה זוכה בתוספת שלא נתכוון לתת לה התוספת אלא לדעת שיהיה בא עליה אבל החופה קונה. מפי מורי הרב רבינו יונה מאור הגולה נר"ו:

או דילמא התם אניס בתקנתא וכו'. פי' שהתקינו לתקנתא ומשום לתא דידה נתעכב. הרשב"א ז"ל:

וכן מצאתי בקונטרס אחד ז"ל איכא למידק בהאי שמעתא מאי קאמר רב יוסף לפי' וכו'. פשיטא דאם חלה הוא או חלתה היא כמו הגיע זמן באחד בשבת דהוי אונס ומאי אשמועינן רב יוסף ועוד בעל הבעיא קאמר או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן כו' מה טעם יש לחלק אדרבא יותר גדול הוא אונס בידי שמים מאונס דתקנתא ויש לומר דהכי קאמר התם אניס בתקנתא דהתקינו רבנן לתועלתה כדפירשתי דעיקר התקנה לתועלתה נתקנה ולאפוקי מזאת הסברא אשמועינן רב יוסף עכ"מ בקונטרס של החכם החסיד כמה"ר יוסף קורוקוש ז"ל. ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל. ובספרים שלנו גרסינן או דילמא התם אניס בתקנתא דהתקינו ליה רבנן הכא לה וזאת הגרסא עולה יפה במאי דכתיבנא מיהו מצאתי בספרים ישנים מקלף ישן נושן דהכי גרסינן או דילמא התם אניס בתקנה דהתקינו (ליה) [לה] רבנן כו' והיינו כפירוש הרשב"א ז"ל והקונטרס: מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. אף על גב דמתני' פשיטא לן דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי התם היינו טעמא משום דאונס דלא שכיח הוא הילכך ודאי מזלו גרם אבל חלתה דשכיח לא שייך כל כך לתלות במזלו אי נמי יש לחלק בין כתובה למזונות דכתובה נתחייב לה כבר משעת ארוסין ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו אבל מזונות שהיא רוצה שהבעל יתחייב תולין המקרה במזלה:

נסתחפה שדהו. האי דתלי במזליה ולא במזלה משום דהיא לא מפקדא אפריה ורביה כדאמר בפרק הבא על יבמתו [יבמות סד ב'] גבי אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה היא דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשה מיהו קשה מהא דאמר בפרק המדיר [כתובות עה א'] היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה משנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו משמע הא אם מזלה גרים אבדה כתובתה ואמאי תלי במזלו יותר במזלה והתם לא שייך לשנויי טעמא דפריה ורביה דאפשר לישאנה עם המומין כו' ועוד תימא דכי היכי דאשה שנולדו בה מומים אמרינן נסתחפה שדהו הכי נמי האיש שנולדו בו מומים נימא נסתחפה שדיה ואמאי כופין אותו להוציא ויש לומר משום דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו. הרא"ש ז"ל: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא דמקשי דהא גבי קטלנית דמזלה גרים ולאו מילתא היא דהתם בקטלא דבעל תליא בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתיה אתי דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל קשיא להו לתלמידי חלה נמי לימא לה מזליך גרם כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות [סד ב'] דאיכא מ"ד מזל גורם וזו שאלתו של נערים היא ואפילו כשחלתה היא שיש לתלות במזלה יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם כ"ש בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם ופי' נסתחפה שדהו כך הוא אף על פי שנאנסתי אני כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב ליתן לה מזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה שיהיה בשדה שלך שנסתחפה וזהו שפרש"י ז"ל מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון. ואחרים פירשו שמזלו ממש גורם ולא מזלה ונתנו טעם לדבר דבאמת אפשר דמזלה גרם אבל חלה לא שאינו אלא ביטול פריה ורביה ואיהי כיון דלא מפקדא לא מיענשא ואיהו דמפקיד מיענש כדאיתמר ביבמות. ולאו מילתא היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולקמיה נאריך עוד בשיטת רש"י ז"ל ליישב לשון הגמרא דלקמן בס"ד: והכין כתב הרא"ה תלמידו ז"ל וז"ל הא דאמרינן או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדך פרש"י ז"ל כלומר מזלך גרם ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם ולא יעלה לה מזונות וכדאמרינן גבי קטלנית מ"ד מזל גורם. ותירצו דהכי הוא דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה הוא דמיעגנא ויתבא ארמלו אבל גבי חולי דידה דליכא אלא בטול פריה ורביה כיון דאיהי לא מפקדא ואיהו מפקיד מזליה הוא. וקושיא מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה אלא דלא חזיא ליה פסידא דידיה הוי ודינא הוא דיהיב לה מזונות והכין דייק לישנא דרש"י ואף על פי ששנינו במשנתנו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמי שנולד בה מום וכיון שתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות בנישואין תליא מילתא אפשר דכיון דלא חזיא ליה לא יהיב לה מזוני. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו דכיון דהגיע זמן חל עליך חיוב מזונות ואם אי אפשר לכנוס עכוב זה אינו מדעתי נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות ע"כ. והיינו כשיטת רש"י כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב דון קרשקש וידל וז"ל הנכון דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה מזונות אף על פי שאינו יכול לכנוס כיון שאין העכוב מרצונה המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו זהו מה שכתב רש"י מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון. ע"כ: