שיטה מקובצת על כתובות כה.

וז"ל הרא"ש ז"ל. אלא מאי גדולה חזקה. וא"ת לרבא נמי תיקשי שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין אם כן מאי גדולה חזקה. וי"ל דה"פ א"א בשלמא דאין מעלין ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו היינו דקתני גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים שבקינן להו בחזקתייהו דאף ע"ג דבעלמא בלא חזקה נמי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לב"ד טועין שיעלו אף ליוחסין דס"ל להאי מקשה דיוחסין חמירי לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו אם כן מאי גדולה חזקה. ואי תי' השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא אלא מאי גדולה חזקה וכו' מה שכתוב בספרים וכי מסקינן מתרומה ליוחסין ה"מ בתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן רבינו יצחק בה"ר מאיר לא גריס ליה דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק א"ל דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו. ואי גרסי' ליה א"כ היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי ואין זו סוגיית התלמוד אם לא יאמר לאו מילתא היא דאמרי אלא ודאי ליתא ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן. ולא מידי דאיקרי קדש וא"ת תרומה נמי איתא בכלל קדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דהעריב שמשו אוכל תרומה. ואם כן אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש. ויש לומר דודאי לגבי טמא אקרי קדשים ובאכילת זר קיימינן. נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה. ואע"ג דסוריא נמי הויא מדרבנן כדמסקינן מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא דסבר האי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש. ואכילת חלה בסוריא ה"ה נשיאות כפים כדמוכח לקמן. עדות הבאה מכח חזקה בחזקה. תי' אכתי תיקשי פשיטא מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה. וי"ל דה"פ עדות הבאה מכח חזקה שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו שהוא מוחזק לנו שהוא לוי: וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא מאי גדולה חזקה פי' רש"י ז"ל אם כן מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן שלא להעמידן על חזקתן. ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכ"ע בין אליבא דאידך דמצרכי לה דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן למה לי טעמא דגדולה חזקה בלאו האי נמי מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו וכיון דכן מאי גדולה חזקה דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי מאי גדולה חזקה. אי משום דקיימי בחזקתייהו הא לאו כלום הוא דלא סגיא בלאו הכי. ומפרקינן דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא דלענין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו והיינו גדולה חזקה. ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל. וכי מסקינן ליוחסין וכו' כלומר השתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל למ"ד מעלין דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אי מהא לא אריא דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דאיצטריך. אלא מאי גדולה חזקה דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור והיינו גדולה חזקה ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו אפ"ה אמרינן בה גדולה חזקה דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כלומר ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו ר"י כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה. קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן קשיא לן וכיון דכן אמאי נקט אכילת חלה בסוריא אפילו בח"ל נמי. ויש לומר דאפ"ה אף על גב דהא ודאי דרבנן דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה מה שאין כן בח"ל דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל לא הויא ראיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה קשיא לן בראשונה מאי דהוה הוה. ויש לומר שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה והא דאמרינן קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא כדפרישנא לעיל:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו'. עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. כתב רבינו חננאל ז"ל פירוש אפי' כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד הא"ה כמו עתה בזמן הזה נתחייבו בחלה מן התורה אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל ואמינא להו אנא איפכא וכו' דתניא כי תבואו יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק ע"כ. פירוש בבואכם בביאת כולכם אמרתי דבבואכם משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה אבל כי תבאו משמע אף על גב דלאו כולהו אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה דכתיב בה בבואכם דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מכיון שהתחילו ליכנס לה ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו והכי איתא בספרי כמו שכתב רש"י ז"ל. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הרמב"ן ז"ל. מאי לאו ליוחסין לא לתרומה איכא דק"ל ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין ותפשוט מהא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא אי נמי אף על גב דמיבעיא לן בין למ"ד מעלין בין למ"ד אין מעלין כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה אליבא דמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי אבל למ"ד מעלין כיון דלתרומה מסקינן ליוחסין נמי ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחי' הכא לא לתרומה ומני רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין אבל מנשיאות כפים דכ"ע אין מעלין ליוחסין לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר כנ"ל. ואיכא דסבר כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין לא איכפת לן. וקשה לן דהא אקשינן לעיל ואי ס"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו ואף על גב דלא אסקיניה. אבל לא חלוק גרנות. פרש"י ז"ל דקסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמיה כבוש הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן וליהוי נמי דרבנן אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה. השתא נמי חמירא להו כמעיקרא, והא דאמרינן לעיל בדרבנן אכול בדאורייתא לא תכול ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה אריע חזקייהו סמיך ליה והא דאמר רשב"ג אף אלכסנדרי' של מצרים אי קשיא בראשונה מאי דהוה הוה לא תיקשי דהא קא משמע לן דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא נשיאות כפים חזקה: וז"ל הריטב"א ז"ל. אף אלכסנדרי' של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם פי' והא קמ"ל דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו ב"ד כדהוו קביעי התם בנשיאות כפים הויא חזקה דאי לא מאי קמ"ל דהא מאי דהוה הוה. שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פרש"י נתחייבו בחלה דכתיב בה בבואכם ותני' בספרי ר' ישמעאל אומר משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכלן נאמר כי תבואו כי יביאך וכאן אמר בבואכם ללמד שכיון שנכנסו לא"י נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שני השמטה כדכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמס' ערכין ע"כ. ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו דכתיב שדך וכרמך ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וילפי' שמיטין מיובל מדכתיב וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקעות וכו' והא אתי שפיר אליבא דר' דדריש הכי בפ' השולח אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דר' כדאיתא בירושלמי דשביעית ותו דכתב ז"ל בפ' השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן כדפרש"י אלא שמטת עבודת קרקעות בשביעית ואעפ"י שפי' רש"י הוא הנכון כדפרי' בדוכתא בס"ד ובתוס' כתבו דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן אלא מדכתיב ועברתם את הירדן בארץ וגו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כבוש וישיבה ואף עפ"י שבזמן הזה למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאבוד [וכן בנוב וגבעון לר"ש, שאני הני שכבר נתחייבו במעשר ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ אבל בתחלת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד] מעתה הדר ילפינן שמטות ממעשר שאין נוהגין אלא לאחר כבוש וחלוק שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרשי'. יש ספרים שגורסים דתניא כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים ת"ל בבואכם [וכן הגרסא במקצת הספרים ורש"י ז"ל גורס בבואכם יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם] ואין גירסא זו מחוורת דהא גבי חלה לא כתיב כי תבואו וה"ג דתניא יכול משנכנסו לה וכו' ת"ל בבואכם ופי' ז"ל כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב בבואכם ולא כתב כי תבואו יכול משנכנסו לה ב' וג' ואינה מחוורת. בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם כלומר וחיוב חלה נהי דהא דתניא בכבוש הארץ ותנו בה ארץ קודם חלוק וכבוש היה רובה ביד ישראל מ"מ בעי' שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סליק הלכך אע"ג דחלה נוהגת מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וזה הכתוב הוא בחלה. בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' לפי שהיה לו שם כהן או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במס' מגילה וכדאמר רב קרא בכהנא. א"ל בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פי' ואמרי' במס' גיטין [נט ב'] אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופרש"י שם שאין לוי קורא כלל ואתיא הא דהכא שפיר ורש"י ז"ל כתב שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו ולפי האי פי' נמי אתיא שמעתין שפיר אבל יש שפי' נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף עפ"י שאינו חשוב כישראל ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו וגם אם ראוי לקרא שני קורא שני ולאותו פי' יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בתורת לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בס"ד ושם כתבתי דעת מורי ז"ל דכשאין כהן או לוי קורא בכל מקום שירצו ובלבד שיאמר אעפ"י שהוא כהן או אעפ"י שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה דאינהו מישל שיילי ואומרים להם ולפי זה הא דגרסינן בתוספ' עיר שכלה כהנים שאין יודעין לקרא בתורה אלא כהנים שקורא הכהן ז' פעמים יש לומר שזהו לפי מנהגם שלא היו קוראים איש בשמו וכדמוכח שמעתא ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד אף עפ"י שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיו שם ב' כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה שלישי או בשאר מקומות וש"ץ קורא אעפ"י שהוא לוי.ואם אין דוכן שם בטלה כהונה פי' במקום שאין שם ב"ד שאין נשים בפי' חזקה ובעיירות שאין חלוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה: