שיטה מקובצת על כתובות כד.

וז"ל הרמב"ן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה איכא דרמי הכא להשיאו אשה אמאי לא הא אמרינן בפרק עשרה יוחסין ותבדוק נמי איהי בדידיה ומהדרינן לא הוזהרו [כשרות לינשא לפסולות אלמא לפסולי כהונה לא הוזהרו] ולממזרים ולשאר פסולי קהל לא חששו משום דמכירין ישראל פסולין שביניהם וביבמות בפרק החולץ נמי אמרינן זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא אי גלי למקום שאין מכירין אותו יהבה ליה אתתא ולא חיישינן לפסולי קהל. איכא דמפרש דבאיכא עליה קלא דהוא פסול ולענין יוחסין חוששין לקול דהא דאמרינן אין ערעור פחות משנים לפסלו ממש שלא להעלותו על פי היחיד אבל כי ליכא קלא לא ואיכא למימר נמי דהך ברייתא סתמא כר' מאיר דס"ל כל המשפחות בחזקת פסולות עד שיודע לך שזו כשרה ומתני' דקדושין אי כרבנן דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול משום הכי לא בדקינן בפסול קהל וסיפא דההיא לוים וישראל מוסיפין בשקרא עליה הערעור ואי כר' מאיר בין ברישא בין בסיפא בדקי' אפילו בפסולי קהל ואפילו איהי בדידיה וכי אמר דזיל גלי או נסיב בת מינך משום דס"ל כרבנן דהכי הלכתא ומעשים בכל יום שמשיאין להם נשים על פי עצמן ולא ידעינן אי מישראל נינהו או פסולין דכיון דקי"ל דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן היכא דלא איתחזק לן דע"ג הוה כדאמרינן בפסחים [ג ב'] ההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אלמא מחזיקין ליה בישראל וקי"ל דכל ישראל בחזקת כשרים הם עומדין עד שיודע שזה פסול משיאין להם ואין חוששין. ובספר הישר מתרץ דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא באומר אינו נאמן ליוחסין לומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בתו וכן משפחות שבודקות כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין אין משיאין לו שלא יעשה משפחתם עיסה שאין בה כשר לעבודה ולדוכן ודמיא לההיא דתניא בפ"ק אבל עדות אשה לבתה הולד שתוקי כלומר ובתה לאו דוקא הכא נמי להשיאו אשה ליחס זרעו לכהונה קאמר וה"ה דהוה ליה למיתני ואין נאמן לעבודה אלא חדא דאית ביה כולהו נקט וזה הדרך עיקר אבל הלשון אינו מחוור ולפי דעתי שכל כהן בודק בפסולי כהונה ויתברר מדברינו שם במסכת קדושין ולהשיאו אשה היינו להכשיר בתו ואלמנתו לכהן ודעת ר"ת ז"ל שאין בודק אלא משום עבודה ולא להכשיר זרעו בכך והוא מותר בכל הנשים כישראל: וז"ל הרא"ש ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה מיוחסת משום מעלה דיוחסין וקשה לר"ת דהא אמרינן בעשרה יוחסין גבי ההיא משום דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ונראה לר"ת דלהשיאו אשה דכוליה שמעתין היינו אשה בדוקה מארבעה אמהות כדתנן בעשרה יוחסין הנושא אשה צריך וכו'. ואז אין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש על גבי המזבח ובנו נמי משמש על גבי המזבח בלא בדיקה. וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה להתיר בנו ובתו. ומיהו תמיה לי אמאי קאמר דאינו נאמן לגבי מזבח לענין בנו ובתו בדידיה נמי מצי למיתני נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן לעבוד על גבי המזבח וכולה שמעתין דמצרכי' בדיקה היינו כר' מאיר דאמר הנושא אשה צריך לבדוק בקרובותיה בארבע אמהות אבל רבנן דאמרי התם כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אין צריך עד אחד אפי' ליוחסין כ"ש לתרומה. ואיבעי לאוקמי שמעתין כרבנן אית לך למימר לאוקמי במקום שיש ערעור קול כדאמרינן התם וקרא עליו ערעור צריך לבדוק אחריו פי' ערעור דקול. וכן הני דאתו לקמיה דרבי חייא ולקמיה דר' ומצרכי' להו עדות אף לתרומה היינו דנפק עליו קול והכי קיימא מההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל גלי או נסיב בת מינך ומה מועיל לו שיגלה הלא יבדקו אחריו אלא ודאי היכא דליכא ערעור דקול אין צריך בדיקה: שלי חדש ושל חברי ישן לקמן פרש"י חדש לפני העומר ולא נהירא דכי משני הכא בדמאי הקילו בחדש מאי איכא למימר. ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש. ועוד הוה ליה למימר שלי חדש ושל חברי אינו חדש. ורשב"ם פי' דבשנת שביעית קיימי'. וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו עד לאחר הביעור ושל חברי ישן וגדל בשנה שעברה ומותר להשהותו. והכי תנן במסכת שביעית וורד ישן שכבשו בשמן חדש וקרי ליה של שביעית חדש ושל אשתקד ישן. ולא תיקשי להא דמתרץ בדמאי הקילו. איסור שביעית מאי איכא למימר דאיכא למימר דלא חייש לתרוצי אשביעית דפשיטא ליה לתלמודא דר' יהודה מקיל בשביעית משום דבאתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ההוא דאמר ליה לחבריה דיידא בר דיידתא א"ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית מעולם. ולא נהירא לר"ת שהרי סתם עמי הארץ דהיינו חמרין אין חשודין על השביעית. דתנן בבכורות בפ"ק החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר פי' מעשר שני מדקתני חשוד מכלל דמסתמא אין חשודין לא על מעשר שני ולא על שביעית אבל מעשר ראשון נחשדו עמי הארץ ובמסכת דמאי תנן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה אבל אשביעית לא חיישינן. אלמא דעמי הארץ אינם חשודין על השביעית אע"ג דתנן במסכת דמאי המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דלא חשידי למיחלף משום כותי נקט שביעית או אי נמי מיירי בחשוד ודאי. וכן הא דמייתי בפ"ק דחולין הנותן לשכנתו עיסה לאפות אינו חושש וכו' ואם אמר עשה לי משליכי חושש משום שביעית ומשום מעשר התם נמי מיירי בחשוד ודאי אבל סתמא אינם חשודין ופרש"י נראה לר"ת עיקר ומשום רבותא נקטיה אע"פ שמזלזל את שלו ומוסיף שבח על חברו לא מיחזי כגומלין ומיהו כי פריך מדרבנן לרבנן לא משני דילמא הכא ודאי חיישינן לגומלין משום שמוסיף דברים אחרים לשבח את של חברו משום דאם ת"ל דלא חיישינן לגומלין משום הכי לא חייש טפי. בשכלי אומנותו בידו. פר"ח זה שאומר עליו כהן הוא כלי אומנות הכהן בידו שדרך הכהן להוליך בידו כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה. ובזה ניכר שהוא כהן ומשתמש בכלים טהורים ומתרחקין ממנו טמאים מלטמאו:

וז"ל הרא"ה ז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה וכו'. קשיא לן להשיאו אשה אמאי לא דפסולי קהל לא חיישינן מסתמא והכי אמרי' התם ביבמות זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא דאי גלי מוקמינן ליה בחזקת כשר ומנסבי ליה אי משום פסולי כהונה נמי הא קי"ל לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלות ואף על גב דקי"ל דאין ערעור פחות משנים ה"מ לפסולין ממש אבל לענין יוחסין חיישינן דמעלה עשו ביוחסין והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה ואיכא מאן דאמר דמתני' ר"מ דאמר כל המשפחות בחזקת פסולות. ופליגא רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרות וקי"ל כוותייהו וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אדם ע"פ עצמו דוודאי נאמן לומר ישראל הוא כדמוכח בפסחים בההוא עובדא דאמרי' בההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל הרי הוא בחזקת כשר כרבנן. ורבי' יעקב ז"ל פי' להשיאו אשה לאו דווקא אלא כלומר לענין יוחסין שיהא אצלנו בחזקת מיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חוב' עליו לבדוק שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה משום משפחה שאינה מוחזקת כמו שמוכיח במסכת קידושין ואינו נאמן אצלנו שיהא בחזקת מיוחס ע"פ עד אחד בלא שנים. ופרישנא דר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי לאו אדינא פליגי כלומר אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי. אלא בהא פליגי דר"י דחיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ולאו מן דינא אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין הילכך כל אסוקי לתרומה נמי כאסוקי ליוחסין דמי. וכיון דכן לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים ורבנן סברי אין מעלין דקסברי דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין הילכך לאסוקי לתרומה בעד אחד סגי לן. והא דאמרינן היכי דמי אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה. פירשו בתוספות דדווקא ליוחסין הוא דאמרי' האי טעמא אבל לתרומה מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו ואליבא דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין דאלו לרבי כיון דליוחסין לא מסקינן ליה הוא הדין לתרומה: איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דכתיב ביה הכי אני פלוני כהן עד מאן מסהיד עילוהי לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי. רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין. פירוש האי דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דמסהדי וודאי מהני. וכי מספקא לן נמי דווקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה אבל אידך מילי דמימרי בשטרא משמא דחד ובלישנ' דידיה הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא אלא דאינהו אמר להו הכי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]: וז"ל הריטב"א ז"ל. ואינו נאמן להשיאו אשה תמיה מלתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו בקהל ישראל כל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים כדאמר התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכא דלא ידעי פסולא דידיה כי אמר ישראל כשר אני מהימני ליה להשיאו בת ישראל כשרה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונה להא נמי לית לן למיחש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ותירץ ר"ת דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר שאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין ולהשיא בתו לכהן בלא בדיקה דאיתא בפרק בתרא דקדושין דכהן הנוש' אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על חזקה של משפחה שהיא בחזקת כשרה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש לומר שאין אצלנו בחזקת כהן מיוחס לעבודה ולסנהדרין עד שנתחייבו להשיא אשה בדוקה כהן מיוחס. למימרא דר"י חייש לגומלין פי' בעד אחד דאלו בשני עדים הא לא חייש כדקתני סיפא בהדיא. שלי חדש ושל חברי ישן פרש"י דלא לענין איסורא קאמר לה אלא להשביח מקחו של חברו לפי שהישן משובח מהחדש כדתניא ישנות מג' וחדשות מד' וכן עיקר אבל יש שפי' דלענין איסורא קאמר להכי שלו חדש שלא התירו העומר א"נ שלי חדש מג' שנה שביעית ושל חבירו ישן משנה שלישית ולא נהירא חדא דלא אשכחן שנחשדו סתם עמי הארץ לא בחדש ולא בשביעית וכדכתיבנא בפרק הנזיקין ובפ"ק דחולין ועוד כי פרכי' לקמן בדמאי הקלו דרוב ע"ה מעשרין הן ניחא לענין של חברי מתוקן לענין של חברי ישן מא"ל עוד הקשה ר"ת מדתנן במסכת דמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר מי הם ואמר מי כאן נאמן מעשר א"ל אני איני נאמן אבל חבירי נאמן הלך ולקח ממנו וא"ל מי כאן מוכר ישן א"ל מי ששלח אותך אצלי מוכר ישן אף על פי שאין גומלין זה לזה והרי אלו נאמנין ע"כ. ומדקאמר לשני מי כאן מוכר ישן מכלל דעד השתא חדש לקח ואי לענין איסור הוא אחר שלקח חדש ולא חש לאיסורא חוזר אחר הישן דהיתרא אלא ודאי לענין שבח המקח הוא כדפרש"י וק"ל דאע"ג דמוסיף בו דברים אחרים לא אמרי לה להשביח תבואת חברו מתכוון וניחוש לגומלים. בשכלי אומנותו בידו פי' דמוכחא מלתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור שלו ומשום גומלין דאמר הכי: