שיטה מקובצת על כתובות כג.

מ"ש רישא ומ"ש סיפא הקשו בתוספות דמאי פריך שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמה בפנויה וסיפא בחזקת אשת איש ותירצו דברישא אע"ג דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כדמוכח בפ' ד' אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן. והקשו בקונטריסין כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ רבנן דר' מנחם בר יוסי אמאי אמרי לעיל לא תצא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ותירצו דטעמא דרבנן לעיל כשנשאת לא' מעדיה כמו שמעמיד הספר לעיל מש"ה לא תצא אבל ברייתא איירי כשנשאת לאחר ולעיל אשמעינן רבותא דר' מנחם בר יוסי דאע"פ שנשאת לאחד מעדיה אפ"ה תצא דר' מנחם בר יוסי ס"ל דבכל ענין תצא ואפילו בנתקדשה דאיכא לאוקמה בחזקת פנויה אפ"ה ס"ל תצא והלכך ברייתא דשנים אומרים נתקדשה לא אתיא כר' מנחם בר יוסי. ועוד הקשו בקונטריסין דכיון דלהך תירוצא קשיא ליה לתלמודא דהוה לן למימר תצא אם כן יקשה על הרישא לחודה ותרצו דטעמא דרישא משום דדייקא מעתה מקשה שפיר כיון דטעמא דרישא משום דייקא מאי שנא רישא דלא תצא ומאי שנא סיפא דתצא דבנתגרשה נמי איכא למימר דייקא ע"כ:

עוד תירצו בתוספות דהכי פריך דכיון דלא מפלגי בין באו עדים עד שלא נשאת לבאו עדים משנשאת ש"מ דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן א"כ סיפא נמי אמאי תצא הא שמעי' להו דאמרי לא תצא והקשו בקונטריסין דהך תירוצא הוה ליה לאקשויי על סיפא לחודה ואמאי קתני תצא הא שמעי' להו לרבנן דאמרי לא תצא ותירצו דאם לא היה אומר אלא סיפא לחודה הייתי מעמידה בעכשיו גירשה ומ"ה תצא דאיכא למימר דאחוי גיטך ועוד תירצו דה"פ מאי שנא רישא כו'. דע"כ טעמא דרבנן דאמרי לא תצא משום דנשאת לאחד מעדיה דאי אמרת דאין חלוק בין נשאת לאחד מעדיה ובין לאחר אלא טעמא דידהו דלא תצא משום דדייקא א"כ מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא גבי גירושין נמי דייקא ואמאי תצא. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פי' דמסתמא כולה בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא דהא בקדושין והא בגירושין ותו דאפי' תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא משמע במי שהיתה בחזקת אשת איש ובאין להעיד על גירושיה מכל מקום אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה הכא והכא אוקי אתתא אחזקתה וכו'. הא לא קשיא דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא מוקמינן להו אחזקתייהו ואפילו קיי"ל כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמיה.ועוד יש לי תירוץ אחר בענין וכבר הארכתי בו בקדושין פ' האומר בס"ד ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרי עכשיו קדשה ועכשיו גרשה כמו שתירץ בההיא דר' יוחנן כגון דקאמרי עכשיו מת עכשיו גרשה. ע"כ: וז"ל בקדושין פרק האומר איכא למימר דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך ודכוותא טובא איכא דמקשי אליבא דחד תנא ואע"ג דלא קי"ל כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי א"נ כיון דנפק עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת הוה לן לאפוקה דלא גרע מקלא דקודם נשואין וארוסין דמפקי' לה. א"נ איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה מ"ש שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא וברישא לא תצא דהא ברייתא בין דאיכא לברורי ובין דליכא לברורי היא מדנקט לה בפנויה ואשת איש ולא נקט לה כולה באשת איש ולפלוג בין מיתה לגרושין אלא ודאי בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי דומיא דנתקדשה קאמר דליכא לאפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה דבין כך ובין כך ליכא לברורי והילכך שנים אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרי נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר רבי יוחנן וכן כתב הריא"ף ז"ל דאפי' בגרושין היכא דמסהדי לאחר אם נשאת לא תצא והיינו דלא משני לרב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדמשני בההיא דרבי יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה מאי שנא רישא וכו'. וא"ת לישני ליה רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזקת אשת איש י"ל אם כן פשיטא אלא ודאי סיפא נמי מיירי באשה שאין לה חזקה דאשת איש אצלנו כגון באשה שבאת ממדינת הים א"נ כתירוץ ב"ה ז"ל דבספק דאורייתא בשני עדים אין מקום לחזקה כדכתיבנא לעיל ע"כ. ולפי דרכינו שאנו רגילין לפרש דכל מקום דפריך בהאי לישנא מאי שנא ומאי שנא פירושו דאיפכא איבעי ליה לחלק וכדכתיבנא לעיל גבי הא דרבי יוחנן הכא נמי יש לפרש דהכי פריך דלקושטא דמילתא בתרווייהו הוה לן למתני תצא או לא תצא כפי התירוצין דכתבינן לעיל ואם באנו לחלק איפכא איבעי ליה לחלק דסתמא דמילתא כי אמרי לא נתקדשה או לא נתגרשה פירושו לא ראינוהו והילכך הוה לן למתני איפכא והכי נמי משני לה רב אשי לעולם תרי ותרי ואיפוך. כנ"ל:

תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה כו'. לכאורה נראה לפרש דעד אומר נתקדשה ביום פלוני ועד אחד מכחישו ואומר כל אותו היום ישבה עמי ולא קבלה קדושין משום אדם ויש לשאול ואמאי איצטריכי לעד שיאמר לא נתקדשה כדי להתירה דאפילו בלא זה העד מותרת שעד אחד שהעיד שנתקדשה האשה אינו נאמן ואפילו האיש והאשה מודים שכל דבר שבערוה אינו פחות משנים וזו אינה קושיא כל כך שנוכל לומר איידי דאיצטריך למימר בסיפא עד אומר לא נתגרשה תנא נמי ברישא עד אומר לא נתקדשה אבל אי קשיא הא קשיא כיון שהקידושין בעד אחד כמאן דליתנהו דיינינן להו היכי קאמר הרי זו לא תנשא שאפילו לכתחלה מותר ותירצו כל זה רבני צרפת ז"ל דמיירי כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו והעד האחד מעיד שזרקו קרוב לו ומ"מ תרווייהו מודו שענין קדושין היו ביניהם ואם היה בא העד האחד בלבד שמעיד שזרקו קרוב לה לא היינו מתירין אותה כיון דאיכא עד אחד נמי שאומר שקדושין היה ביניהם אבל עכשיו שהעד האחד אומר בפי' שלא נתקדשה נמצא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי וזה שאומר שנתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב פפא תרגומא בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה כו'. תרווייהו בפנויה קא מסהדי וכו' קשיא לן בלאו הכי נמי אטו עד אחד בקדושין כלום הוא. ורבינו נר"ו תירץ דרב פפא לטעמיה דאמר התם בקדושין דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין ומיהו אכתי ק"ל היכי דמי אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דרב פפא סבר דקדושיו קדושין ואי דקא מכחשי אהדדי הא פשיטא דהוה ליה עד בהכחשה ודכ"ע לאו כלום הוא ובתוספות פירשו דלא מכחשי אהדדי לגמרי אלא דהני אמרי זרק לה קדושין קרוב לה ואלו אומרים קרוב לו וכל כה"ג לאו הכחשה גמורה היא כדפרישית לעיל והיינו דקמ"ל. והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי אי הכחשה גמורה אי לא כיון דהכחשה מיהא היא דבשלמא לעיל דקא מצטרך לן דלא מפסלי סהדי כי היכי דליהוי חזקה דהאי איתתא אתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו דאתו תרווייהו שוו אהדדי והוי חזקה מעלייתא מפרקא לן ודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה היא לאו מפסלי להו דעבידי אינשי דטעו בהכי וכדאמרינן בפסחים ומהימני במאי דקא שוו אהדדי אבל השתא בהאי סהדותא גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה אי לא מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ואפשר לומר דרב פפא היינו דקמ"ל לטעמיה דסבר דהמקדש בע"א קדושיו קדושין מהו דתימא כיון דהכי הוא דאמרינן נמי דתיהוי הימנותא גביה ואפילו היכא דקא אתי בקמייתא נהימניה כתרי וכי אתי אידך הוה ליה גבי האי חד במקום שנים דומיא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותתסר אפומיה קמ"ל דכי קי"ל דעד אחד נאמן בקדושין לומר שהוא כשאר איסורין דקי"ל בהו דעד א' נאמן וכל דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא הלכך ה"נ לא מפקינן לה בהכי ואפילו הכי לכתחלה מיהת לא תנשא ולא דמיא לההיא דלעיל דעד אחד אומר מת דאמרי' דהימנוהו רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גביה חד במקום תרי דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן וכיון דהימנוהו רבנן ודאי במקום תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה אבל הכא אליבא דרב פפא הרי הוא כשאר איסורין ומדינא נמי עד אחד נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש ליה בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא וכן דעת רבינו נר"ו והכא איירי בשותקת דאי לא בלאו הכחשה דאידך נמי לא מהימן והא דנקט טעמא דהוה ליה חד במקום שנים ולא קאמר הוה ליה עד א' בהכחשה היינו כדפרישית דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקדושין הימנוהו כתרי והוי אידך גביה חד במקום שנים נקט ליה האי לישנא דאדרבה האי דקאמר נתקדשה חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים ומשום אידך דקאמר בסיפא זה אומר נתגרשה כו' הוא דנקט האי לישנא ומיהו איכא נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי, לחוד ורב פפא לחוד ואפשר דרב פפא כהלכתא ס"ל ומיהו מסתברא דאליבא דהלכתא נמי אפשר לפרש דהכא ודאי בדלא מכחשי אהדדי ורב פפא האי טעמא דקאמר לא אצטריך לן היכא דאתו לאסהודי בפנויה דהאי ודאי עד אחד בקדושין לא מהימן לן ולא אצטריך לן האי טעמא אלא לזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה וזה אומר אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא נתקדשה דמהו דתימא השתא תרווייהו מודו דקיימא בחזקת איסורא וליכא אלא חד דמוקים לה בחזקת היתר והיינו מאן דאמר נתגרשה ושוב לא נתקדשה אבל אידך הא קאמר ונתקדשה והך נמי מודה דאשת איש הוות וכיון דכן הוה אמינא ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים קמ"ל דאדרבה אמרינן לאידך גיסא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה ודאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא משום דמתניתין סתמא קתני דאיתיה להאי דינא לעולם ואפילו אתו לאסהודי כה"ג דאמרן והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר אשת איש הוה ליה חד כו'. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב פפא תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה וכו'. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק ליה דעד אחד בקדושין אינו כלום אעפ"י שאומר שנתקדשה בפני שנים וכדאיתא במסכת קידושין במתניתין דחבלה [סה ב'] וכיון דכן אף על גב דליכא מאן דמכחיש ליה אינו כלום ויש מתרצים דהכא רב פפא לטעמיה דאמר במסכת קדושין שהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וכ"ש שחוששין לעד אחד שאומר שנתקדשה בפני שנים הלכך אי לאו דאיכא עד א' דמכחיש ליה היינו חוששין לדברי העד שאומר שנתקדשה אבל השתא דאיכא עד אחד דמכחיש ליה אין חוששין לו דהוי ליה כא' במקום שנים ואם תאמר אכתי למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד אחד בהכחשה אינו כלום אפי' רב פפא מודה שאין חוששין לו. ויש לומר דהא לא חשיבא הכחשה גמורה דמיירי שזרק לה קדושיה זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה דהא טעותא היא ולא חשיבא הכחשה גמורה אדרבה הוה ס"ד דכיון דתרוייהו מודו שזרק לה קדושין שתהא צריכה גט קמ"ל דאדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים ודוחק הוא לאוקמי מתניתא דלא כהלכתא והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה וכ"ש דברוב נוסחי גרסינן התם רב פפי והכא גרסינן רב פפא ובתוס' פירשו עוד דאפילו למאן דאמר דאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתנית' להאי אוקימתא דהכא כשזרק לה קדושיה בפני בני אדם ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואילו מדינא כל היכי דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן דחיישינן שמא קרוב לה היה וכדאיתא ביבמות פ"ד אחין אבל השתא דאתו הני סהדי שאומרים בדבר זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרווייהו בפנויה מסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא וכיון דכן האי דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים וסיפא מתפרשא כדפרישנא לעיל באוקימתא דאביי ויש שפירשו דהכא מוקים לה רב פפא לרישא אפילו בקיימא בחזקת אשת איש ובאו שנים ואמרו לפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קדושין זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ומיהו אמרינן דתרוייהו מודו דפנויה היא שנתגרשה בפניהם והאי דאמר שחזרה ונתקדשה ודאי הוה ליה עד א' במקום שנים ומשום דלא תימא אדרבה כיון דמכחשי אהדדי בקדושין חד מינייהו סהדא שקרא ואין כאן אלא עד אחד בגרושין קמ"ל דהא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא ואדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה ובאו שנים ואמרו נתקדשה בפנינו ואחר כך זרק לה גיטה אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה להכי אמרינן תרווייהו באשת איש מסהדי ולא אמרינן דחד מינייהו משקר מכיון דמתכחשי בגרושין ובדין הוא דהוה ליה לרב פפא לשנויי דרישא כשאומרין נתגרשה וחזרה ונתקדשה וסיפא באומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה אלא דנקט לישנא קלילא משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתיה אלא בהכי והשתא אוקי רב פפא למתניתא באוקימתא דאלימא דמשכחת לה ארישא דאף על גב דקיימא מעיקרא בחזקת אשת איש לא תצא וסיפא אע"ג דקיימא בחזקת פנויה מעיקרא תצא והא דרב פפא אף ע"ג דבדרך אוקימתא איתמרא ודחיקא היא בלישנא דברייתא דקתני שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים ל"נ מ"מ הלכתא היא לפום הני תרי פירושי בתראי ע"כ:

סיפא עד אחד אומר נתגרשה כו'. ויש לשאול אמאי איצטריכיה לעד אחד אומר לא נתגרשה כדי לאוסרה דאפילו בלא זה העד בחזקת אשת איש עומדת שאין מתירין אותה בעד אחד שיאמר שנתגרשה ויש לומר דהכא מיירי כשהיתה עומדת בחזקת פנויה ועל פי אלו העדי' אנו מחזיקים אותה בחזקת אשת איש ומש"ה אצטריך עד א' אומר לא נתגרשה לאוסרה דאי בעד אומר נתגרשה אעפ"י שמודה שאשת איש היתה לא היינו אוסרין אותה דנאמן במגו דיכול לומר אינה נשואה ואם תאמר והיכי אמרינן כיון דתרוייהו מודו דאשת איש היתה לא נאמין אחר כך לעד שאומר נתגרשה דהא חזינן לעיל שאם אמר אחד מן העדים תנאי היו דברינו מתבטל כל עדותו וכו'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל ועיין הר"ז ז"ל על ההלכות:

רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך כו'. ק"ל אמאי לא שני רב אשי כדשני לעיל קדושין ליכא לברורינהו גרושין איכא לברורי דאמרי' לה אם איתא דהכי הוה אחוי גיטך. ויש לומר אם כן לפלוג באשת איש גופה בין מת ובין נתגרשה ועוד סתמא דברייתא או כרבנן או כר' מנחם בר' יוסי דרבנן סברי בין מת ובין נתגרשה לא תצא ור' מנחם סבר תצא ואף ע"ג דר' יוחנן ראה כת"ק בחדא ודברי ר' מנחם בר יוסי בחדא דרך אמורא להכריע ולפסוק אבל מתני' סתמא אליבא דחד תנא סתמי לה. שיטה ישנה: והרא"ש ז"ל כתב וז"ל והא דלא משני רב אשי כדלעיל עכשיו גרשה עכשיו קדשה משום דבקידושין נמי איכא לברורי ע"י הקדושין ע"כ. ודבריו צ"ע. ויש לי לתרץ דבעלמא אשמעינן רבותא דאע"ג דשנים אומרים עכשיו מת נמי איכא לברורי קמ"ל דמיתה ליכא לברורי וכדכתיבנא לעיל אבל הכא אדרבה האוסר דהיינו האומר נתקדשה איכא לברורי והמתיר דהיינו האומר לא נתקדשה ליכא לברורי וכיון שכן פשיטא דלא תצא ולכתחלה נמי הוה לן למימר דתנשא ומעתה תקשי דלפלוג בדידה בנתגרשה גופה בין היכא דאמר עכשיו נתגרשה ובין היכא דלא אמר אלא זה כמה נתגרשה כנ"ל. ושוב מצאתי בקונטריסין ששמעו מההר"י ז"ל דלא שייך גבי קדושין עכשיו נתקדשה כי העדים המתירין היו צריכין לומר עכשיו לא נתקדשה וזה ליכא לברורי דלא שייך בירור על אותן שאומרין לא נתקדשה כי מה בירור יכולין לברר על לא נתקדשה בשלמא על נתקדשה שייך בירור אבל על לא נתקדשה לא שייך. עד כאן: עוד כתב בקונטריסין ויש לומר אי איירי בעכשיו א"כ הוה ליה למנקט מת לא תצא והוי רבותא טפי דאף ע"ג דהויא בחזקת אשת איש אפ"ה לא תצא משום דליכא לברורי אבל עתה לא היה צריך לאשמעינן דמסיפא שמעינן לה דדוקא גרושין אמרינן תצא משום דאיכא לברורי אבל מת דליכא לברורי אמרינן לא תצא א"נ נימא איפכא מת תצא משום דאית ליה קלא אבל נתגרשה לא תצא דלית ליה קלא דאיכא נמי דמגרשי בצנעה אבל קשה עדיין יאמר מת ולא תוכל לומר איפכא כמו שאמרת דא"כ יאמר במקום נתקדשה דלא תצא יאמר נתגרשה דלא תצא כיון דלית לה קלא הלכך אם היה כך דרב אשי איירי בעכשיו יאמר מת והיה מיושב הכל דאם תרצה לומר מת הוא דלא תצא משום דאית ליה קלא אבל נתקדשה תצא כיון דלית ליה קלא א"כ בסיפא במקום נתגרשה תצא יאמר נתקדשה תצא כיון דלית ליה קלא אלא ודאי לא איירי כלל דאל"כ יאמר מת כדפי'. ע"כ:

ואיפוך שנים אומרים ראינוה כו'. וא"ת ומה לו להפך יאמר שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה והוי עדות וכגון שדרים בחצר אחת דאיכא קלא ויש לומר דאם כן בסיפא תאמר לא ראינוה שנתגרשה ומש"ה תצא דלא ראינוה הוי עדות אמאי תצא אם בקדושין היה לו להיות קול אף על גב דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא כ"ש בגירושין דאית לה קול וא"כ אמאי קאמר בגירושין תצא. קונטריסין:

ואיפוך שנים אומרים כו'. עד קמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא. פי' וה"ה דאע"ג דקתני סיפא איצטריך למתני רישא דאי לא הוה אמינא גירושין הוא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא כדי שלא תתבזה בב"ד אבל קדושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא דשבח הוא לו קמ"ל דזימנין דעבידי דמקדשי בצינעא או כדי שלא יקדמנו אחר או שמקדש אשה שאינה הגונה לו והקשו בתוספות בשם הר' מנוח ז"ל דמכל מקום אכתי תקשי לן מדוקיא דרישא לדוקיא דסיפא דרישא משמע דדוקא משום דכת אחת אומרת לא ראינוה שנתקדשה הא אילו אמרה בודאי לא נתקדשה לא תצא אלמא שתי כתי עדים המכחישות זו את זו בקידושין אם נשאת לאחר לא תצא והדר קתני סיפא שנים אומרים וכו' טעמא דאמרו לא ראינוה שנתגרשה הא אילו אמרו ראינוה ודאי שלא נתגרשה תצא אלמא עדות המוכחשת בגירושין תצא וא"כ הדרא קושיין לדוכתא כדמעיקרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותירץ ז"ל דהא לא קשיא דמוקמי דוקיא דרישא כשנשאת לאחד מעדיה וסיפא כשנשאת לאיניש דעלמא והא דלא משני הכי פשטא דברייתא משום דלא ניחא לאוקמה בתרי גווני אבל השתא דגבי דוקיא הוא דאמרינן הכי לא קשיא ולא מידי דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא אף על גב דנשאת לאחד מעדיה שאמר לא ראינוה שנתקדשה ופשטא דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנשאת לעלמא. הריטב"א ז"ל: וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וז"ל הקשה ה"ר מנוח אכתי תקשי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא כדפריך מעיקרא דמשמע דוקא לא ראינוה שנתקדשה הא ראינוה שלא נתקדשה אם נשאת לא תצא דהוו תרי ותרי ובסיפא משמע לא ראינוה שנתגרשה הא ראינוה שלא נתגרשה אם נשאת תצא. ותירץ ה"ר משה מאיברא הא דדייקינן מרישא אם נשאת לא תצא כשנשאת לאחד מעדיה והא דדייקינן בסיפא אם נשאת תצא בנשאת לאיניש דעלמא אף על גב דלעיל לא משני הכי משום דלא שייך לחלק בדבר השנוי בברייתא דמסתמא רישא וסיפא איירי בחד עניינא אבל השתא דאיתיה מדיוקא יש לחלק. ע"כ:

קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי וכו'. אבל אם אמרו באותו מעמד היינו ולא ראינוה שנתקדשה הרי זו ראיה. שיטה ישנה. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל מכאן דקדק רבינו נר"ו דדוקא בחצר הוא דאמרינן דלא ראינוה אינה ראיה משום דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא אבל אם אמר קדשתיה במעמד פלוני ובאותו מעמד היו פלוני ופלוני ושאלו לאותן שהיו במעמד ואמרו לא ראינוה שנתקדשה אינה מקודשת ולא אמרינן הכא לא ראינוה אינה ראיה דלא עבידי אינשי דמקדשי בצינעא כולי האי וכן השיב בתשובה וה"ה נמי לגירושין דלא עבידי אינשי דמגרשי בצינעא כולי האי. ע"כ:

סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה כו'. היינו הך וכו'. תמיה לן למה ליה למימר לא ראינוה אפילו אמרו ראינו שלא נתגרשה אם נשאת לא תצא וברייתא גופה לא קשיא לן דאפשר דקמ"ל דאפ"ה לא תנשא משום לזות שפתים אלא הא קשיא היכי דייקינן עלה דאע"ג דדיירי בחצר אחת היינו הך ואמרינן קמ"ל דעבידי דמגרשו בצינעא הא אפילו אמרו לא נתגרשה מעולם אם נשאת לא תצא דהא קי"ל כרבנן וליתא לדר' מנחם בר יוסי ולאו קושיא היא דאיכא למימר קמ"ל דאפילו אומרים עכשיו נתגרשה שאם היו אלו מכחישין אותם היינו אומרים תצא כי אומרים לא ראינוה לא אמרינן תצא שאינה ראיה אי נמי שאפילו לא נשאת לאחד מעדיה לא קאי עליה באשם תלוי ולא תצא. הרמב"ן ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל תמיה לנו מ"ש לא ראינוה שנתגרשה אפילו אמרו ראינוה שלא נתגרשה נמי הכי דינא כדאמרינן לעיל שנים אומרים נתגרשה [וכו'. ] ומיהו מתניתא לא קשיא דרבותא קמ"ל דאפילו בהא לא תנשא לכתחלה אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקמ"ל דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא בלאו הכי נמי הכי דינא ואפשר לומר דה"ק דאפילו לא נשאת לאחד מעדיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא או אינה אומרת ברי לי דאי דקאמרה ראינוה שלא נתגרשה בהכי תצא אבל השתא לא תצא. ולשיטתיה דרב אשי נמי איכא למימר כגון דאמרי עכשיו גרשה ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא לא ראינוה לא אמרינן לה אחוי גיטך אבל אילו הוו אמרי ראינוה שלא נתגרשה תצא דאמרינן לה אחוי גיטך. ע"כ:

לא ראינוה אינה ראיה. פי' כלומר מי שאומר לא ראיתי ולא ידעתי אין דבריו נשמעין ומי שאומר ראיתי דבריו נשמעין ולפיכך נעמיד אותה בחזקת אשת איש ונוציא אותה. לישנא אחרינא אינה ראיה פי' להכחיש את אלו שאם המה לא ראו הללו ראו לפי שבפניהם נתקדשה ולא בפני אלו אף על גב דדיירי כולהו פי' העדים שאמרו ראינוה והעדים שאמרו לא ראינוה. פ"א הללו שאומרים לא ראינוה והאשה כולם דרין בדירה אחת בבתים הפתוחים לחצר אחת. קלא אית לה למילתא פי' שאילו נתקדשה אי אפשר שלא יהו יודעים עדים הללו שבשכנותם וכיון דאמרי לא ראינוה ראיה מעליא הוא. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא. תימא מנא ליה הא דילמא ארישא דוקא מתני לה אבל אסיפא לא מצי קאי משום דמשמע דוקא אם משנשאת באו עדים לא תצא הא באו עדים ואחר כך נשאת תצא דבשבויה לא נאמר כן מיהו למאי דפריש אבוה דשמואל לא נשאת ממש אלא התירוה לינשא ניחא דבשבויה נמי אם באו עדים קודם שהתירוה לינשא תצא. לשון הרא"ש ז"ל:

דבשבויה הקלו. פי' משום דנוולא נפשה לגבי שבאי אבל ליכא לפרושי שהקלו בה מפני שאין בה אלא איסור לאו דהא אסקינן ביבמות דכל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת. הריטב"א ז"ל:

כתוב בהשלמה הא דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו'. איכא לעיוני אי אמרה נשביתי ולאחר זמן אמרה טהורה אני מי אמרינן הפה שאסר וכו' וגבי שדה נמי אי אמר של אביך היתה ולאחר זמן אמר לקחתיה ממנו מי אמרינן הפה שאסר וכו' או לא מיהו גבי עדים פשיטא לן שאם אמרו כתב ידינו הוא זה ולאחר כדי דבור אמרו אנוסין היינו שאינן נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובפרק שני דייני גזרות משמע דאמרינן בה הפה שאסר וכו' דגרסינן התם ההוא שעשאה סימן לאחר וכו' עד אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתיו ולקחתיו ממנו ונאמן ופרש"י ז"ל כיון שאין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סימן לאחר וחזר ואמר לקחתיו ממך הפה שאסר וכו' ולפרש"י ז"ל אפילו לאפוקי מיניה ולפי' הרי"ף ז"ל הוא דקיימא ארעא בידיה מכל מקום שמעינן דאמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן ונראין הדברים ה"ה בנשבית ומאי דאמרינן גבי נשבית אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואמרינן עלה לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת איכא לעיוני אי אמרינן הכי גבי שדה כי אמר מעיקרא של אביך היתה ולקחתיה ממך והימנוהו משום הפה שאסר וכו' ואחר כך באו עדים של אבותיו אי אפקינן מיניה דמחזיק או לא ונראין הדברים דלא מפקינן ליה מיניה דכיון דהימנוהו הימנוהו ואף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אמר ר' מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא ע"כ. וכבוד רבינו במקומו מונח דאיכא למימר דלא דמי דממונא מאיסורא לא ילפינן ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחלה ואחר כך נודע לו והביאם יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך ומהא דמסכת סנהדרין פרק זה בורר משמע דאמרינן דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וצ"ע. הרב המעילי ז"ל:

לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא. איכא למידק אי אית ליה דרב המנונא מאי איריא נשאת ואחר כך באו עדים אפילו באו עדים ואחר כך נשאת נמי דהא רב המנונא לכתחלה משמע דמתירה לינשא ובמתני' קתני רישא אינה נאמנת אפילו דיעבד ומדיוקא דסיפא נמי דקתני לא תצא שמעינן דאם באו עדים ואחר כך נשאת תצא ואפילו אם נאמר דרב המנונא בדיעבד היא מ"מ קשיא דהא באו עדים ואח"כ נשאת היא ולמתני' תצא ואיכא מ"ד דהא דרב המנונא כשבאו היא ובעלה ממדינת הים היא מגו דאי בעיא אמרה לא הייתי אשתו מעולם נאמנת וחזקה מסייעת שלא תצא אפילו באו עדים אחר כך. ואני אומר דמאן דאמר הכי לא חש לקימחיה דאם כן מאי חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה הא עיקר הימנותא משום מגו והוה ליה לפרושי דמשום מגו הוא דמהימנא ועוד היינו מתניתין ומאי קמ"ל. ואם תאמר משום דאיכא למתנייה אסיפא ורב המנונא קתני לה ארישא לימא הכי האשה שאמרה גירשתני אף על פי שבאו עדים נאמנת. ועוד דבפרק בתרא דנדרים איתא להא דרב המנונא דאיבעיא להו האשה שאמרה לבעלה גירשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך כו' מדמי לה למתני' ומינה גמר לה ואותביה עלה ממתני' דקתני השמים ביני לבינך אינה נאמנת ולא מסקינן אדעתיה דהתם באשה דעלמא אבל הכא משום מגו מהימנא ואפילו כי באו עדים שהתירוה להנשא כי האי חזקה דרב המנונא ליתא אלא כשבאו ממדינת הים אבל באשה דעלמא לא וליכא קושיא עלה ממתני' שנ"ל בהדיא דבכל אשה קאמר דנאמנת ובפרק האשה שלום אמרינן היכי דמי קטטה בינו לבינה ואמר רב יהודה באומרת לבעלה גירשתני ואקשי ולהימניה מדרב המנונא כו' ומאי קושיא הא אמרת הא דרב המנונא כשבאו ממדינת הים ומתני' דהתם ודאי באשה דאיתא קמן עסקינן ולא מהימנא וכן בפרק המקבל גבי בעל אומר לגרושין ושליש אומר לגרושין והיא אומרת נתן לי ואבד מקשינן ולהימנה לדידה מדרב המנונא וכו' ונ"ל דמעיקרא נמי קס"ד דשאני הכא הואיל וליתיה קמן לא שרינן לה דאיכא למימר אילו איתיה קמן הוו ליה סהדי דלא גרשה או שאינה יכולה להעיז בו פניה כל כך אבל כי נשאת מספיקא לא תצא דהא קי"ל כרב המנונא דאמר שאינה מעיזה פניה בפני בעלה הילכך שלא בפניו נמי איכא חזקה דדייקא ומנסבא דילמא למחר אתי והוו ליה כעדי מיתה דאמרינן לעיל שאם נשאת לא תצא ועדיפא ממיתה דהכא ע"י עצמה אשתריא וליכא דמסייע לה וקולר תלוי בה. ואם תאמר באו עדים ואח"כ נשאת נמי אמאי תצא. יש לומר התם כיון שלא ברצון חכמים עבדה אמרינן תצא ואפילו רבנן מודו בהא כיון דליכא עדים דקא מסייעי לה ואפומא דידה אזלא ואינסבא אבל מעולם לא עלה על דעת דהא דרב המנונא שלא בפניו איתמר דהא בפני בעלה קאמר וכענין הזה מצאתי בתוספות וכן הא דאמרינן בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת אפילו שלא בפניו ונסיב לה טעמא כדרב המנונא לומר שצריכה ממנו גט משום שחוששין לדבריה דדייקא ועבדא שיודעת שהבעל בא ומכחיש ואינה יכולה להעיז בו פניה אבל להתירה לשני באומרת שלא בפני בעלה גרשתני או שקבלה קדושין ליכא למ"ד דהא מתני' קתני אינה נאמנת ולישנא דגמרא נמי דייקא הכי דקאמרי מ"ס כי איתמר דרב המנונא בפניו ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא אמרינן ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו ומכלל דברינו אתה למד דלרב המנונא נאמנת היא ואפילו לינשא לכתחלה משום חזקה ואיכא דפליג ואמר דלכתחלה לא שריא אלא אם אזלא ומנסבא לא תצא ולא מסתברא הכי דלהאי סברא נמי לא אתיא שפיר ההיא סוגיא דנדרים דגמר לה ממתניתין ורמו עליה ממשנה אחרונה וסייענא ממשנה ראשונה אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחלה תנשא כדקתני שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. ועוד דהא דאיבעיא לן באומרת לבעלה גרשתני מהו משמע כשלא הלכה ונשאת אלא דאיכא למימר דלענין שתצא מרשות בעלה מאמינין אותה לא שנתיר איסור אשת איש על פי' דומיא דמתני' דשלש נשים אין נאמנותן בהיתר נשואין דהא כולן צריכות גט ואף זו צריכה גט ואם נשאת אין בנו כח להוציאה ואין זה מחוור כסוגיא שהזכרנו. ומשמע לן נמי דרב המנונא אף לענין כתובה קאמר דנאמנת משום הך חזקה ממאי דתנן במסכת יבמות פרק האשה שלום [יבמות קטז ב'] ב"ש אומרים תנשא ותטול כתובה פי' על פי עצמה וכו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והכא נמי הואיל ומתירין אותה לינשא נוטלת כתובתה דמספר כתובה נלמוד ותנן נמי התם במסכת נדרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ועלה איבעיא לן האומרת לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה וסייעוה ממשנה ראשונה כדאיתא התם וכדאמרן ולפום סוגיא דההיא משמע דאף לענין כתובה קאמר דומיא דמתני' וה"מ בעיקר כתובה אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפרק הכותב כדבעינן למכתב קמן בדוכתיה בס"ד. הרמב"ן ז"ל:

וגם הרא"ה תלמידו ז"ל כתב כל לשונו ז"ל ובסוף אסיק וקאמר דמתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא דר' אושעיא דאית ליה דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו לא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל מדלא קאמר ליה בהדיא לא התם (וכו'. ולא התם) בגיטין דפריש דאזלא בהך סברא ותו דאם כן תנא דמתני' דנחית לאשמועינן האי דינא שלא בפניו עדיפא מינה הוה לן לאשמועינן בפניו שהיא מותרת לכתחלה ומדלא תנא הכי ש"מ דליכא רבותא יתירתא ממאי דתני וזה הכרח גמור אלא מחוורתא דרב המנונא לאו להנשא קאמר ולא עוד אלא אפילו נשאת תצא בין בפניו ביו שלא בפניו דכיון שאינה מותרת להנשא אף כשעברה ונשאת כיון שנשאת שלא ברצון חכמים תצא ומאן דמתני לה ארישא קסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו כדאמרינן דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה דלא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו דכי היכי דבפניו אינה מעיזה שלא בפניו נמי אפילו אילו קים לה דלא אתי לעולם והאי דקאמר האי לישנא ומר סבר [אפי' שלא בפניו נמי אינה מעיזה ולא אמר ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפי' שלא בפניו ואי משום הא לא אריא דהכי נמי קאמר אלא דאטעמא דמילתא סמיך דבאידך נמי אמרי'] כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ולא אמר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל לא שלא בפניו אלא דקאמר טעמא דמילתא והאי נמי אהדר ליה אטעמא דמילתא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה וממילא שמע מינה דכיון דליתיה לטעמא דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו וכדאמרינן דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא וכיון דכן היינו טעמא דמתני' דמשמע מינה דאם באו עדים תחלה תצא דהא אמרינן דמודה רב המנונא בהא אפילו בפניו אבל נשאת קודם שבאו עדים לא תצא דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא אם נשאת תצא לפי שנשאת שלא ברצון חכמים אבל זו שנשאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות אין לנו שום דרך להוציאה והשתא אתיא שפיר הא דאמר שמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא דשמואל אליבא דכולהו איתמר ואפילו לר' אושעיא דמתני לה ארישא וכן מוכח בירושלמי בפ"ב והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן וכיון שהותרה בב"ד שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרה ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמר לענין נשואין אלא להוציאה מבעלה ואתיא שפיר ההיא דגיטין דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט. ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנת ליטול כתובה דכיון דמן הדין מותרת להנשא אף על פי שאין רצון חכמים להאמינה כל כך להנשא על פיהם לכשתנשאי וכו' קרינא. ומיהו לא נהירא ולשון זה נאה ומתקבל לומר שלא סמכו חכמים בכך לענין נישואין ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן. ע"כ: (אמר המדפיס בכאן נאבדו מן הספר כתיבת יד חדושים משני דפים של גמרא ומצאתי ביני גינזי ספרי הגביר המעולה החכם המרומם המיוחס כמה"ר דוד קמחי נר"ו איזו ספרי כתיבת יד ולבל יהיה בחיבור זה שום חסרון הדפסתים והמה חידושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש): וז"ל הריטב"א אית ליה דרב המנונא איכא למידק לדבריו האומר דחזקה דרב המנונא מהניא לה אפילו להתירה להנשא וכדברי כל הפוסקים אם כן היכי אתיא מתניתא כרב המנונא דהא קתני רישא אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני שאינה נאמנת. ויש לומר דאפילו רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו גרשתני וכדאמר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו לא עביד לה מגורשת ודאי ואהני לה שאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא דאמר גירושין אינה יכולה מכחישתו כשיבא בעלה ויערער והכא ה"ק לימא כדר' המנונא שאם אמרה בפניו נאמנת להנשא וה"ה דכל שאמרה שלא בפניו שלא תצא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דר"ה דאילו מודה דר"ה בפניו לא סגיא דלא מודה שלא תצא שלא בפניו ומהדרינן דכ"ע אית להו דר"ה דהיינו כשאמרה בפניו דבהא הוא דאמר רב הונא וכדיוקא דדייקינן מינה וכשאמרה שלא בפניו פליגי ומר דייק מינה כדקאמר דאהני שלא בפניו שלא תצא ומר סבר דכל שלא בפניו מעיזה לגמרי והיינו דלא אמרינן בהאי שנויא ומר סבר כי איתמר דר"ה בין בפניו בין שלא בפניו דהא ודאי ליכא למ"ד הכי וכדדייקינן מתני' וכדדייק נמי לישנא דר"ה להכי אמרינן ומ"ס שלא בפניו אינה מעיזה פניה כלומר אינה מעיזה לגמרי ואהני שלא תצא כשנשאה בסתם וסוגיין בכולי תלמודא דהלכתא כר"ה הילכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותנשא לכתחלה ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספות לית לה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים. ואם תאמר האיך תהא נאמנת להנשא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. יש לומר דהיינו רבותא דאשמועינן ר"ה דגדולה חזקה זו להאמינה אפילו באיסור אשת איש שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות בדין שתעיז לומר כן בשקר. ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת משום האי מגו דכיון דחזקה אין אשה מעיזה פניה בטענה כזו ומעיזה פניה בטענות אחרות אין כאן מגו. ומורי הרב ז"ל היה אומר בשם אחיו ז"ל שלא האמינה רב המנונא להנשא אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה כמורדת ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים דהתם מדמי להו לדר"ה והתם צריכות הן גט ע"כ וכדקתני בהדיא, והשתא א"ש למאן דאוקי' כדר"ה והא דאמרינן בגיטין גבי שליש אמר לגירושין וכו' ולהימנה מדר"ה כשאומר נתן לי ואבד משום דבעל ושליש מודים והא דאמרינן ביבמות האשה שהלך בעלה למדינת הים קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ופריך ה"ד קטטה שאמרה גרשתני ופרכינן ולהימנה כדר"ה דאלמא כדר"ה נאמנת לינשא יש לומר דמשום דקתני מתני' אינה נאמנת דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן השני בלא גט להכי פרכינן ולהימנה ואם נשאת תהא צריכה גט אי נמי דהתם ע"כ לא אתיא השתא למימר דניהמנה מדר"ה להנשא דהא כיון שהיא באה בפנינו להתיר עצמה בטענת מתה הרי אינה סומכת על הגירושין וכאילו מודה שלא אמרה אמת אלא ה"פ האיך אפשר דליתני תנא האי צורתא דאשתקד טענה לבעל גרשתני ולא הימנוה והשתא טענה ואמרה שמת בעלה דהא פרשינן שאינה נאמנת דאילו הימנוה אשתקד הוה לן להימנוה לענין שלא תהא תחתיו ולא תיטול מזונות ממנו ואילו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים אלא ודאי דליכא לאוקמי מתני' בהכי ובודאי שדין זה נכון הוא והיה ראוי לדון בו דין אשת איש החמור אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל. ויש למדין עוד מכאן שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נדה שנאמנת עליו ויוצאת ונוטלת כתובתה דבהא נמי כיון דבמידי דקים ליה לבעל איכא ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה וכדאיתא בשילהי נדרים באותן ג' נשים ובהא ודאי לא מודינא כלל והא דר"ה הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו שנאמינה בשום מקום בתלמוד מדר"ה במידי דמגמר ליה רשע. וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה וכל שאמרה גרושה אני שלא בפני בעלה ונשאת ואחר כך באו עדים כיון דלא אתפרשא בה אי הלכתא כמאן דמתני לה ארישא ספק אשת איש היא ותצא וצריכה גט מן השני כדאמר לקמן ובשלהי מס' גיטין אמר רב הונא האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כלומר מקודשת להצריכה ממנו גט ואסורה לראשון כדפרישנא התם מדרב המנונא כלומר דס"ל דשלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה וכן הלכתא: וז"ל הרא"ש. אית ליה דרב המנונא אף על גב דרב המנונא לא איירי אלא בפניו. ועוד אי אית ליה דרב המנונא אמאי קתני באו עדים ואחר כך נשאת תצא. אלא ה"פ אית ליה דרב המנונא לענין זה דמהני שלא בפניו אם נשאת קודם שבאו עדים לא תצא. מיהו היכא דבאו עדים ואחר כך נשאת ס"ל דתצא. ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כלל. דכ"ע אית להו דרב המנונא מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה היא עכשיו ואם יבוא הבעל אחר זמן כיון שהעיזה פניה תעיז להעמיד דבריה הילכך תצא. מאן דמתני לה ארישא אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה כולי האי לגמרי דחוששת היא שמא יבוא בעלה ואינה יכולה מכחישתו ואם נשאת מיהא לא תצא. וקי"ל כרב המנונא דאפי' לכתחלה נמי תנשא. ועיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרש כתובה שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אבל תוספת לא גביא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה. ופסק ר"ח דקי"ל כמאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא תצא. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס שכתב אם משנשאת באו עדים אהך דנשביתי ולא הביא הפלוגתא דאמוראי. לא תצא מהיתרה הראשון ואפילו לכתחלה תנשא. ואפילו לזות שפתים ליכא שאין אדם מכחישן:

וז"ל הרא"ה ואם משנשאת וכו'. אמר אבוה דשמואל וכו' תניא אמרה נשביתי וכו' ולא אמרינן תניא כוותיה דשמואל. משום דשמואל קאי אפילו ארישא לחד לישנא וממתניתין ליכא ראיה אלא לשבויה הנך שבוייתא וכו' עד אמר רב אשי. וההיא דנדרים לאו ראיה היא כדפרישנא לעיל וההיא דגיטין נמי לאו ראיה היא כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. אמר רב אשי עידי טומאה אתמר קשיא לן ולמאי דקס"ד מעיקרא דעידי שבויה אתמר אם כן מאי קאמר והא איכא עדים במדינת הים ומהדרינן השתא מיהת לא איתנהו דהא היתה לשבויה קמן ואפילו הכי אמר ר"י לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך ואנו אין לנו עידי שבויה גדולים מזה שכולן רואין אותן בידן אף זו הרי היא לפנינו בידן. יש לומר דאנן לר"י לא קשיא לן דר"י שפיר קאמר ואליבא דהלכתא אלא לרבי חנינא ומעיקרא קס"ד דכי אסרי ליה לרבי חנינא מקמי דעל שבוייהו הוא דאסרי ליה הכי. ולבתר דעל שבוייהו אמר רבי חנינא בנן דמוריין אינון לפי שידעו לעשות כן והכי אמרו למילתיה התם ולא הכרעא אי לאיסורא או להיתרא. והיינו דאקשו ליה מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי ליה והא איכא עדים במדינת הים כלומר דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים ואיהו אהדר דכיון דהשתא מיהת ליתנהו לא איכפת לן. והיינו דקשיא לן מאי האי דאהדר להו הכי דהשתא ליתנהו ואפילו איתנהו כיון דשרינהו מאי הוי והאמר שמואל כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת ואמר רב אשי עידי טומאה איתמר. ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה. והאי דלא חש לה רבי חנינא לקול אע"ג דבעלמא חיישינן לה משום טעמא דשבויה הקלו: וז"ל תוספי הרא"ש בנן דמוריין אינון שלא רצו שיכנסו השבאים עמהם שאם נכנסו עמהם אף על פי שאין עדות להשבוי הואיל ומוחזק בהם אין לך עדי שבויה גדול מזה. הא איכא עדים במדינת הים. ואם תאמר מתני' נמי תיקשי ליה דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת. ואמאי נאמנת דילמא איכא עדי שבויה במדינת הים. וי"ל דהכי פריך והא איכא ודאי עדים במדינת הים. ובאתריה דשמואל היו רוב ישראל ואי אפשר שלא ידעו אי נמי הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין שנשבית. ומיהו תימא האיך אסיק אדעתייהו דעדים דאמרינן היינו עדי שבויה דמאי צריך למימר הא איכא עדים במדינת הים. הא איתנהו קמן דהא איכא שבוייהו. עדי טומאה איתמר כלומר הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין אם נטמאו אם לאו וליכא לפרושי דניחוש לעדי הטומאה כיון דאיכא עדי שבויה דהא לעיל אמרינן אם משהתירוה לינשא באו עדי שבויה לא תצא מהיתרה הראשון ולא חיישינן לעדי טומאה. והכא נמי התירום לינשא קודם שנכנסו השבאים: וז"ל הרמב"ן. טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והא אמר אבוה דשמואל וכו' איכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר דעדי שבויה איתמר דאם כן היכי אמר ר' יוחנן לרב שמן איטפל לקריבתך הא אתו שבויינהו. ותירץ דשבוי לא מהימן אלא אם כן איכא סהדי אחריני לאו מילתא היא דאם כן אמאי אוקמינהו לשבויינהו הוא ודאי והא ר' חנינא דקלסינהו אלמא שפיר עביד. ואיכא למימר דהאי שבוי לא מהימן אי ליכא סהדי אחריני. מיהו הא דקאמר ר' חנינא בנן דמוריין אינון משום דאינהו טעי וסברן דמהימן שבוי. ולהכי עיילן אינהי כי היכי דתיהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלמא בנן דמוריין אינון מיהו לאו כצורבא מרבנן דמו דלא תטעו כלל. ולאו מילתא היא דכיון דברשותא של שבוי הן עומדות אנן סהדי שנשבו שהרי עדיין שבויות ועומדות הן אלא קס"ד דשרנהו ר' חנינא מקמיה דעל שבויינהו וכי עאל אסרינהו ואמר דבנן דמוריין אינון שאילו לא נכנסו שבויינהו מאליו היו מותרות ורבי יוחנן דאמר ליה לרב שמן איטפל בקריבתך לא סבירא ליה כרבי חנינא. אי נמי מקמי דעאל שבויינהו אמר ליה הכי ורבי יוחנן מקמי הכי ידע בנתיה דמאן אינון ושמעתא אמסקנא איתמר הכי כמסדרי לה בגמרא ולמאי דס"ד אין מוקדם ומאוחר בהלכה זו. והא דאמרי ליה רבנן והא איכא עדים במדינת הים קלא הוה במילתא וחש לה דאלת"ה אין לך שבויה מותרת: וז"ל הריטב"א אילו בנתך הוו מי הוית מזלזלי בהו. ק"ל דהא ודאי שפיר קאמר שמואל ואמאי איעניש. ויש לומר דאבוה דשמואל שרנהו מקמי דחזא שבויינהו דה"ל נשביתי וטהורה אני וכי חזא שבויינהו שרנהו נמי בטעמא דאמר וכיון שהתירוה לינשא ואמר דלנטרינהו מכאן ולהבא ושמואל לא ידע דשרנהו אבוה מקמי הכי אי נמי דידע לה ולא ס"ל כוותיה משום הכי אמר עד האידנא מאן נטרינהו דכיון דאיכא עדי שבויה הרי הן בחזקת טמאות ומשום דאמר לה בהאי לישנא איקפד אבוה וא"ל אלו בנתך הואי וכו':

והא איכא עדים. לאו דוקא דאם כן היכי קאמר השתא מיהת ליתנהו אלא ה"ק דהא אמרי כ"ע ואיכא קלא דלא פסיק דאיכא עדים במ"ה וא"ל השתא מיהת ליתנהו עדים בצד אסתן ותאסר כלומר דאפילו קלא בב"ד לא חיישינן ליה הכא גבי שבויה וכדאמרי' עלה דהאי בפ"ק דקדושין אם הקלו בשבויה נקל באשת איש וכדפרישי' התם בס"ד. טעמא דליתנהו הא איתנהו חיישינן והאמר שמואל וכו' כלומר וקי"ל דהלכתא כאבוה דשמואל ובמתני' דלעיל תניא כוותיה והשתא קס"ד דעדי שביה איתמר וק"ל היכי ס"ד דר' חנינא פליג אאבוה דשמואל והא איהו דאמר דבנן דמוריין אינון. וי"ל דמאן דקרי לה להא לא שמיע ליה הא ודאי אי נמי דס"ל דה"ק בנן דמוריין אינון נשים חכמות הן ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להן. עדי טומאה אתמר. ואם תאמר כיון דעדי טומאה אתמר לא הקלו בה ביותר מאשת איש כדאיתא בקדושין דהא כיון דאיכא עדי טומאה ליכא טעמא דמנוולא לגבי שבאי. ויש לומר דאדרבה חזקה דמנוולה נפשה לגבי שבאי גדולה כ"כ עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאת קלא דשקרא הואי ואע"ג דאתחזק בב"ד. [ע"כ הריטב"א ז"ל]: