שיטה מקובצת על כתובות יט:

מ"ט כיון דעולה וכו'. פי' משום דשטר אמנה שטר עולה הוא שלא נתן המלוה ללוה שום דבר וסהדי אעולה לא חתימי וכשהם אומרים שחתמו בעולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקבל כבר המעות ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה נאמנים דבכה"ג לא משוו נפשייהו רשעים כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל: הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו ותירץ דלא קשה דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין שטר אמנה הוא אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן ולהכי משוו נפשייהו רשעים אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:

אעולה לא חתימי. הא דאמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הני מילי כשמוסרין אותו ללוה אבל הכא מיירי כגון דאמרי אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה. לשון הרא"ש ז"ל: ובשיטה ישנה כתב זה שטר פסים ושטר אמנה פי' רש"י ז"ל שטר אמנה שהאמין את המלוה שיתן לו המעות וכתב לו שטר קודם שקבל המעות וא"ת והא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו י"ל הא מוקמי' לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא ועוד אפי' תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא אע"פ שהעדים כותבין וחותמין ללוה אין נותנין למלוה אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו ועוד י"ל הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן וכגון דאמר כשצוה לכתוב בטוח אני במלוה שיתן לי המעות על כן אשתעבד לו וכתבו לו שטר ואין לנו לכתוב שטר זה כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא ע"מ שיתן לו המלוה שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו והמלוה לא יתן לו המעות ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו. ויש לפרש שטר אמנה שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ומאמין בחברו שלא יתבעהו ושטר פסים שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה ובודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס אבל בזה צריך פיוס לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו שמא יתבענו. ע"כ:

אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה. והיינו לשון און שעיקרו לא היה כלום ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל: מ"ד שטר פרוע לא משהי כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פי' קי"ל שהלוה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה כדתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו והלוה נותן שכר ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר ותולה אותו על הלוה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר והיינו דאמרינן אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא כלומר אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלוה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו שכשיודע הלוה שהשטר עדיין לא נקרע מדחיק את עצמו ופורע לו ואם ידע הלוה שכבר נקרע השטר אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: וכתבו התוס' ז"ל זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא פי' ועל ידי אותה שהייה משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא הילכך לא קרי ליה קרא עולה בהכי ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר שלא ישהנו אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה. וכן כתב הרא"ש ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יתן לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני ב"ד. ע"כ. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למ"ד פרוע עיין בפירושיו על ההלכות:

ספר שאינו מוגה. פי' שיש בו טעיות בחסרין ויתרין א"נ בהשמטת תיבות ואותיות ומסתבר לן דדוקא ס"ת שקורין בו ברבים א"נ שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואע"פ שהוא של יחיד אבל ס"ת של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך, הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים וה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' ורבינו ז"ל פי' כן לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:

מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה. פי' ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל. ועוד שמעתי אל בגימט' אחד ושלשים יום וה"ק שביום אחד ושלשים פי' שכבר עברו הל' יום הרי אתה משכן באהליך עולה:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים. כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא כדאקשי' לעיל לרב הונא וההיא לא איפרקא ואמנה ודאי לכ"ע עולה היא ואעולה לא חתימי וכן מודעה היו דברינו אין נאמנין אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ורב משרשיא ברי' דרב אידי סובר מודעה נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא דאמרי מודעה נאמנין אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו כדפרש"י ז"ל א"נ לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים א"נ ה"ק כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב דהא אין צריך לומר כתובו לאו עולה היא דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני כדברי הרב ר' נסים ז"ל ולא מסתברא האי פירושא משום דאע"ג דניתן ליכתב מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:

וז"ל שיטה ישנה עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו'. יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה אמר מר בריה דרב אשי מודעה היו דברינו נאמנין לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו וא"ת א"כ אנוסין היינו מחמת נפשות אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם י"ל התם מה שכתבו שקר הוא שלא כתבו במצות הלוה אבל הכא מה שכותבין אמת הוא שהרי הלוה אומר להם והם כותבין במצותו אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה כפרש"י ז"ל. ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה היו דברינו אין נאמנין דעדים אעולה לא חתימי ובמודעה היו דברינו נמי אין נאמנין רק עקרי לשטרא ולהלואה לגמרי וא"ת אנוסין היינו קטנים היינו נמי עקרי לשטרא ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר י"ל התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא לא עקרי הלואה שהרי אפשר שההלואה אמת והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים אבל כי אמרי מודעה היו דברינו עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום ומר בר רב אשי אמר מודעה וכו' נאמנין והרי זה כקטנים היינו אנוסין היינו אבל באמנה אין נאמנין דלא ניתן ליכתב דעולה הוא . ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון דמר בר רב אשי אמר במודעה היו דברינו נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא הילכך כי לא כתבי לה משום מגו מהימנו זהו פי' האי ניתן ליכתב ורב נחמן סבר כיון דהשתא מיהא באו בב"ד ולא כתבו לא אמרינן מגו. ע"כ: ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו דשמעתי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדעת ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל והכריעו כן מדחזינן לעיל באומר שטר אמנה הוא דמוקמינן לה כדקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד מודעה היו דברינו אין נאמנין פי' אם אומרים העדים אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו ומכר זה אין ראוי להיות קיים דכי אמרינן תלוהו וזבין זביניה זבינא ה"מ כשלא מסר מודעא אבל היכא שמסר מודעא לא הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין ואע"ג דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו אפ"ה לא אמרינן הפה שאסר וכו' משום דהוו להו חוזרים ומגידים שמאחר שאמרו שטר מכר היה חוזרים ומגידים ואומרים מודעא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ויש לשאול היכי ס"ל לרב נחמן שאם אמרו מודעה היו דברינו אינם נאמנים דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו' והא איפסיקא הילכתא לעיל דעדים שאמרו קטנים היינו וכו' אנוסין וכו' מחמת נפשות נאמנין ולא נדון אותם חוזרין ומגידין והכא במודעה היו דברינו אעפ"י שחתמו בהיתר אינם נאמנים וי"ל דלא דמי דהתם כשטוענים קטנים היינו פסולים היינו וכו' אינן חוזרין ומגידין אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום ונאמין אותם בהפה שאסר וכו' אבל במודעה היו דברינו אינם עוקרים העדות שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה אלא שמוסיפי' עכשיו ואומרים ענין אחר והוו להו חוזרים ומגידים לפיכך אין נאמנין ומר בר רב אשי פליג במודעא היו דברינו ואומר דנאמנים כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו'. יש מרבותינו שפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואינו נאמן דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ע"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן כיון דלאו מפיו אנו חיין ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמנה היו דברינו צריכא למימר כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר הא לא הוה אצטריך למימר אלא מודעה היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר נאמנים. ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמינייהו דכיון דמקיימי' ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקרי' מעיקרי' דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה ואע"ג דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתיבא. א"נ אפשר דס"ל לרב נחמן כמ"ד התם בפרק חזקת [בבא בתרא מח ב'] אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא אבל מודעא היו דברינו נאמנים משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן מודעה בפני שנים ואצ"ל כתובו וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבי' ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטר' השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיב' דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא ולהאי פירושא האי דמר בר רב אשי אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א במודעא היו דברינו נאמנים וכן פי' רבינו נסים ז"ל והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא ניתן ליכתב דעולה היא ומודעא היו דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. א"נ יש לפרש מודעא היו דברינו נאמנים אמנה וכו' אין נאמנים האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עולה היא וכדאמרינן בפ' חזקת מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים האי לא ניתן ליכתב כלומר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה דעולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני מודעא נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממ"א וזה נראה עיקר. וא"ת לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסי' היינו מחמת נפשות דנאמנים דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא וי"ל דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא לא נעשית ברצון המחוייב בשטר משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין אבל אנוסין היינו הא לא משוו ליה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני דאין כאן חוזר ומגיד. וא"ת אכתי מאי שנא מקטנים היינו ופסולי עדות היינו דנאמנים אע"ג דעקרי ליה לשטרא ואע"ג דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם והרי היא כמודעא וי"ל דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום א"נ שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי דמ"מ הוא מודה בעיקר המלוה אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו פי' אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדלעיל וכדכוותה נמי במודעא והא דפלגינהו בתרי בבי משום דלא שוו בטעמא לגמרי דבהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו. מ"ט זה ניתן ליכתב וכו' פי' רש"י ז"ל מודעא ניתן ליכתב שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל וכי אמרו חתמנו משוו נפשייהו רשעים ותמה מ"ט דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב וי"ל דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא לההיא דאמרינן בפ' הנזקין [נח א'] גבי סיקריקון דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה דאשטרא נמי אניס ליה התם הוא בסיקריקון ודאי אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין. והלכתא כרב נחמן. דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאילו למר בר רב אשי כיון דבמודעא מהימני כ"ש בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת כרב נחמן דהתם פרכי' להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל. והרבה מן הפוסקים. ע"כ: ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב מודעא היו דברינו פי' שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר הוו יודעים שאנוס אני שהלה הכריחני למכור לו את שדי א"נ שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו. וז"ל רש"י מודעא היו דברינו אין נאמנין. משום דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דחדא הגדה היא שהמודעה מעשיית השטר הוא שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מ"ט האי ניתן ליכתב פי' שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו כדאמרינן בפרק חזקת מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפי' חתם. והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וז"ל שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב לפי שהעדות יש לה עיקר שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו הילכך אותה עדות יש לה עיקר שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך אלא שהמודעא מבטלת אותו הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב אבל שטר שהוא אמנה אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעולה הוא וכיון שכן נמצא שטר זה אין לו עיקר ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין דהא עולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:

בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי וכו'. רש"י פי' תנאי היה ביניהם במכירה ואין אנו יודעים אם נתקיים אם לאו ורבי' יוסף בר יעקב ז"ל כתב תנאי היה עדותינו ולא נתקיים התנאי פ"א על תנאי היה העדות שיתן לו כך וכך או שילך עמו למקום פלוני. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:

נחלקו בה אבות העולם רבי' האיי גאון ז"ל וכת אחת של ראשונים עמו פירשוה אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א ורבינו חננאל והרבה מן האחרונים ז"ל פירשוה כשאין כתב ידן יוצא ממ"א דוקא וכן פרש"י ז"ל ואני התלמיד מן האחרונים אני ובדבריהם אכריע בהכרעה גמורה לפי ע"ד מהא דאמרינן עלה עד א' אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי וכו'. וזה קשה עליהם שאם הם מפרשים אותה אפילו כשכתב ידן יוצא כדרך הסוגיא שלהם א"כ היכי אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי הוה ליה למימר שטרא מעליא הוא ובר מן דין מאי קא מספקא להו והיכי אסקי דמהימן לא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דהוא מילתא אחריתי ודאי אי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקוים פרוע הוא ולא מבעיא בהכחשה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אפילו ליכא דמכחיש ליה לא מהימן דא"כ מצינו עד אחד קם לממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה ולא יהא עד אחד החתום בשטר אלא כאחד וליכא למימר אינו חוזר ומגיד ולא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דשטרא לפרעון קיימא ולא עקירה היא ואפ"ה לא מהימן ובודאי כיון שכתב ידן יוצא ממ"א לא מפיהן אנו חיין ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מינייהו היכא דחוזרין ומגידין ואת"ל דעד אומר תנאי אף לדבריהם של ראשונים ז"ל כשאין כתב ידן הוא דמהימן ליה לרב הונא ולרב פפא אפ"ה לא מהימן הא לדברי הכל כשכתב ידן יוצא ממ"א עד אחד לא מהימן אפ"ה יש תשובה לדבריהם מדאמר רב הונא אי הכי אפי' תרווייהו נמי כלומר נימא בשטרא מעליא מסהדי וכי הדרי ואמרי תנאי לא מהימני ומי דמי תרי אפילו כתב ידן יוצא ממ"א נמי מהימני דתנאי מילתא אחריתי היא אבל חד כיון דבכתב ידן יוצא לא מהימן לדברי הכל כי אין כתב ידן יוצא נמי איכא למימר כדאמרן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי וכיון דמודים בשטר שכתבוהו נתקיים ואין האחד נאמן לחזור ולפסלו כדאמר נמי רב פפא גופיה לקמן תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' ועוד דקאמרינן למיעקר סהדותייהו אתו מאי סהדותא קא עקרי הא לא אסהידו כלום ואי למיעקר סהדותא דשטרא אדרבה היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל והרי רבינו הגאון ז"ל שהוא קברניטן של בעלי סברא זו כתב עד אחד אומר תנאי נאמן אף על פי שכתב ידן יוצא ממ"א ומקוים ואין זה אלא מן הדברים המתמיהין אלא עיקר פירושן כמו שכתב רש"י ז"ל ואיני צריך לשנות ולכותבו ומ"מ צריכים אנו לפרש שמועתנו כשאין מכחישין זה את זה כגון זה שמע וזה לא שמע הא אילו הכחישו זה את זה ממש לא נתקיים השטר על פיהם שהרי אחד מהם פסול לעדות כדאמר התם בענין שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל יש שפירשו דאפילו כשכתב ידן יוצא ממ"א נאמנים בתנאי היו דברינו ואע"ג דאפילו באנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל דאין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממ"א התם הוא דמ"מ עקרי סהדותייהו לגמרי שלא היה שם מכר כלל מה שאין כן בתנאי היו דברינו שהמכר קיים כשיתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פי' דאחרים עמו דאין נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר וכו'. ותדע דבעיא דרבא גופא מוכחא הכי דאמר מודעה ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעה ואמנה דאחמירו בהו שלא להאמינם כלל או לא אבל לאסוקי תרי דרגי שיהו נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממ"א זה אינו במשמע דאם כן הוה ליה לפרושי. ותו מדאמרינן גבי עד אחד אומר תנאי תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי אלמא שאין השטר הזה מתקיים אלא על פיהם דאי לא הוה ליה למימר האי שטרא מעליא הוא אלמא כולה שמעתתא בהכי מיירי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומיהו אין כל הדברים האלו אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעא כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו בדבר בשעה שחתמו אלא שחתמו כדין ואחר כך נודע להם שהודו כן בפניהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידן יוצא ממ"א דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאילו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו וכבר פירשנו כן בב"ב. נמצאו שלשה דינין בדבר דכל שאומרים אמנה היו דברינו או אנוסין היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממ"א וכל שאומרים תנאי היו דברינו או אנוסין היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או קרובים היינו וכל דבר שאין משימין עצמן רשעים נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי אלו נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר וכן כל שהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים עליו לעולם לא מדין עדות אלא מדין שליש בעלמא. מ"ר. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי לה לשטרא. מהכא משמע דטעמא דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא כדפרישית לעיל. ואם תאמר מ"ט לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתימי תירץ רבינו הרב דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה דקאמר מאן אילימא דקאמרי עדים היכי דמי אי כשאין כתב ידן יוצא ממ"א אמאי לא מהימני ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממ"א משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה היא. ופלוגתא בירושלמי בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא אי לא דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנים העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים משהפליג אמרין בשם רב העדים נאמנים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מילתיה דרב פליגא על מילתיה אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקיים אותם. כהדא אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים כלומר דחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דהמחוייב מאמינו ומודה בדבר אין לעדים בכך כלום אבל מי שמשהה אותו בביתו בהא איכא איסורא משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו. הרשב"א ז"ל:

טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא. כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר מעולם ולא יהיה וכיון שסותרין מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנין כלל. תנאי נמי עקר ליה לשטרא כלומר שלפי השטר המכירה חלוטה היתה שזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר הראשון והעדות הראשונה הוא. או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא פי' שהרי שטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי עכשיו כשיקיים זה התנאי ואין זה אלא תוספות עדות ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהמכר דבר אחד והתנאי דבר אחר וראוי להאמינם כשאין כתב ידן יוצא ממ"א מיהת. א"ל כי אתו לקמן ואמרי' להו לבעלים השתא זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידן יוצא ממ"א ואם טוען זה שקיים תנאו עליו להביא ראיה שהתנאי עשוי וכדכתיבנא במסכת קדושין ובמס' גיטין בס"ד. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. וכי אתו בעלי דינין לקמן אמרי' להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא כלומר כשיבואו לפנינו בעלי דינים אלו אמרינן להו לבעלי השטר קיימו שטרייכו מפי אחרים ואחר כך תרדו לבית דין שאם לא תקיימו השטר על פי אחרים אלא על פי אלו לא משגחינן בשטרייכו שאלו העדים שמקיימים השטר ואומרים כתב ידינו הוא זה כבר חוזרים ואומרים שעל תנאי היה וכמאן דעקרי ליה לסהדותייהו דמי. ויש שגורסים זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא כלומר אמרי' ליה למארי שטרא זיל קיים ליה ללוה תנאה דאתנית בהדיה ובתר הכי אי לא יהיב זוזך חות בהדיה לדינא דלית לך גביה ולא מידי עד דמקיימת ליה לתנאה דכיון דאין כתב ידן יוצא ממ"א נאמנין בענין התנאי שהפה שאסר וכו'. ולפי אותם המפרשים ההלכה כשכתב ידן יוצא ממ"א רוצה לומר אמרי' למארי שטרא שיקיים התנאי שאע"פ שאין להאמינם בהפה שאסר וכו' אפ"ה נאמנים שאין אלו עוקרים עדותם שהרי מודים הם בעדותם הראשון ואומרים אמת היה וזה התנאי היה ביניהם. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל א"ל כי אתו לקמן אמרי' להו זילו קיימי תנאייכו וחותו לדינא ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר וכו'. אבל כשכתב ידן יוצא ממ"א דלאו מפיהם אנו חיין לא מהימני דהוו להו כחוזרים ומגידים וגרועי מעדים אחרים דמהימני אע"ג דאמרי' דתנאי מילתא אחריתי היא לאו למימרא שיהא כהלכתא אחריתי לגמרי וכאילו העידו שפרעו בפניהם אלא לומר כיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא היתה כאן הגדה עד עכשיו וכשמגידין עכשיו מבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאילו מעידין עליו עדות אחרת שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה שטרא כחספא בעלמא והלכך קרינן להו חוזרין ומגידין אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כחו של שטר דחוזרין ומגידים הם ואינן נאמנים וכן כתב הרב רבי' נר"ו. ע"כ:

עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר וכו'. פי' שהיו שני עדים חתומים בשטר והאחד אמר זה כתב ידי הוא אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאילו היה אומר תנאי היה דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפי' לדבריו ועד אומר אינו תנאי שהשני אומר כתב ידי הוא ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי דודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ חד מינייהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום. אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידן וכי השטר אמת וכמי שהוא חתמוהו בלא תנאי והאי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו שנתקיים על פי שניהם. הריטב"א ז"ל: לדברי המפרשים שמועה זו כשכ' ידן יוצא ממקום אחר יש להקשות מלישנא דקאמרי' תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי דמשמע דשניהם צריכים להעיד על השטר ולקיימו ועל פיהם נתקיים ועוד אם כשכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי לא הוצרך רב פפא להאריך כל כך אלא הוה ליה למימר עד אחד לאו כל כמיניה אלא ודאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מפרשי' ליה וא"ת מ"ט דרב פפא ולמה לא נאמין אותו במגו שהיה יכול לומר אין זה כתב ידי. יש לומר דכיון שהוא והאחד מעידים על השטר לא נאמין לזה שאומר תנאי במגו דה"ל כמגו במקום עדים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי כלומר א"כ שאתה מחלק עדותו של זה כאילו היו שתי עדיות ואתה עושה סוף דבריו שאמר תנאי היה כאילו בא אחד והעיד כן אחר שהעידו השנים על כתב ידם אפי' שנים אומרים תנאי נמי למה נאמנין לגמרי ואמרי' להו קיימו תנאייכו וחותו לדינא נימא דכיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא זה נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היו דברינו הרי הוא כאילו ראו שנים אחרים ואמרו תנאי היו דבריהם ולהוי כתרי ותרי ואי תפס לא מפקי' מיניה א"נ להוי כאילו הם חזרו והעידו לאחר כדי דבור שתנאי היה דבריהם שאינם נאמנין כלל דכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידין וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון. הריטב"א ז"ל: וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל אי הכי אפילו תרווייהו נמי כלומר אם כדבריך שלא נחוש לעד אחד שאומר תנאי א"כ אפילו אם שניהם יאמרו תנאי היו דברינו לא נאמין אותם. לאותם המפרשים שההלכה כשכתב ידן יוצא ממ"א ניחא האי אתקפתא דכיון שכתב ידן יוצא ממקו' אחר אפילו כשיאמרו תנאי היו דברינו אין לנו להאמינם אבל לפי המפרשים אותם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קשיא היאך היה עולה על דעתו דשניהם לא יהיו נאמנים הואיל ולא היינו יכולים לקיים את השטר מצד אחר וי"ל דהכי קא פריך אי הכי אפי' תרווייהו נמי כלומר כיון שאתה אומר דהאי דקאמר תנאי נמי שטרא מעליא קא מסהדי ושטרא מעליא קא משוי ליה לפי שאפי' לדבריו השטר קיים בקיום התנאי והלכך בתר דשוייה שטר מעליא אינו יכול לסתור עדות השטר ולאמר דעל תנאי היה זה אי הכי אפי' תרווייהו נמי לא יהיו נאמנים לומר תנאי היו דברינו דכיון דשטרא מעליא קא משוו ליה אין יכולים לסתור עדותן ולא אמרי' ביה הפה שאסר וכו' שהרי גזירת הכתוב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו וכו' כלומר כי אמרי כתב ידינו הוא זה לאו שטרא מעליא קא משוי ליה אלא מתחלה דעתם היה לגמור עדותם ולעוקרו משטרא מעליא ולומר דתנאי היו דבריהם ולא מגידים וחוזרים מגידים נינהו ולפיכך נאמנים דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו' חד נמי אינו חוזר ומגיד אלא למיעקר סהדותא קא אתי וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר והוא אומר דעל תנאי היה נאמן ואית דגרסי למיעקר סהדותייהו קא אתו כלומר לברר תחילת עדותן הן באין כשאומרים תנאי היו דברינו ומתחילת קיומן לכך נתכוונו מפי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל עוד אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קא אתו כלומר דשנים שאומרים תנאי היו דברינו לפיכך נאמנים משום דאמרי' למיעקר סהדותייהו קא אתו איכא דקשיא ליה אדרבה אי למיעקר סהדותייהו אתו לא להימנו כלל וכדאמרי' אמנה טעמא מאי לא מהימני משום דלמיעקר שטרא קא אתו הכא נמי למיעקר אתו ולא מהימני או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני אלמא כי מהימני לומר תנאי היו דברינו היינו משום דמילתא אחריתי היא ולאו למיעקר סהדותייהו אתו. והא לא קשיא דלעיל אמרינן דמודעא ואמנה למיעקר שטרא אתי ולומר שלא חתמו כדין והשתא לא אמרינן למיעקר שטרא אלא למיעקר סהדותא דאסהידו השתא לומר זה כתב ידינו ולאו דעקרי ליה לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר אלא שעוקרין מקצתו כי לפי מה שאמרו כ' ידינו הוא זה אילו שתקו היה השטר מתקיים שאין בו תנאי הלכך כשחזרו תוך כדי דבור לומר אבל תנאי היה בו הרי עוקרין קצת כח העדות הראשון ולומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום התנאי ומש"ה קא קרינן ליה עקירה ומיהו עדיין יש לומר שאין זה סתירת החתימה הראשונה אלא מילתא אחריתי להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היה וכן פרש"י ז"ל אלא למיעקר סהדותייהו אתו ע"כ לאו חתימה מקויימת היא כשאמרו זה כתב ידינו דכיון דתוך כדי דבור מסקי דיבורייהו ואמרי אבל תנאי היו דברינו אמרי' למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא זה קא אתו ולומר לא חתמנו אלא על מנת שיקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא שאינה עוקרת אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה היא עכ"ל ז"ל. וזה כמו שפירשתי ממש והא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא על פי עדים אלו שאם לא כן כי אמר האי עד דתנאי היה בו מאי הוי הרי נתקיים השטר בשנים ואין עד אחד נאמן לומר שהיה בו תנאי דלכ"ע עד אחד במקום שנים הוא וכיון דכן כי פרכינן אי הכי תרווייהו נמי בהכי מיירי וכדכתיבנא לעיל וזה ברור. ע"כ:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. פי' ולא זכה זה בקרקע עד שיתקיים התנאי והיכא ששניהם אמרו כתב ידינו הוא והאחד אמר פרוע הוא דכ"ע השטר מקוים גמור ואין זה אלא כעד אחד מעידו שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ואין דבריו של א' במקום שנים פי' נמצא רב פפא סובר כי העדות שהעידו בשטר עדות נכונה היא ועדות עומדת בפני עצמה היא וזה שאומר תנאי אינו מבטל עיקר עדותו וכיון שכן נמצאת עדות השטר קיימת בשנים ועדות התנאי בחד ואין דבריו של אחד במקום שנים אפילו תרווייהו נמי וכו'. כלומר א"כ הוא שזו בפני עצמה עומדת וזו בפני עצמה עומדת אפילו תרווייהו אמרי תנאי היו דברינו אמאי נאמנים כלומר והא הגדה שנייה היא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והני כיון שעדותן ראשונה מקיימת השטר והאחרונה מכלה אותה אם תאמר כי העדות הראשונה קיימת היא ועומדת היאך סומכין על עדותן האחרות והם כבר העידו שהשטר קיים אלא אמרי' וכו' הא נמי למיעקר סהדותייהו קא אתו וכו' כלומר כיון שאומרים תנאי היו דברינו כאילו עקרו העדות שבשטר מעיקרא וכאלו אין שם עדות אלא זו העדות שבתנאי הכא האי חד נמי כיון דקאמר תנאי היו דברינו אנו רואין אותו כאילו עקר עדותו שבשטר מעיקרא והוה ליה חד לגבי חד וא"ת והיכי מצו למיעקר סהדותייהו והא קי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היינו טעמא דנאמנים משום דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוה ליה הפה שאסר וכו'. וכד מעיינת ביה בגמרא משכחת לה להני שמעתתא כולהו בין מודעא בין תנאי בין אנוסין אהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אתאמרו אבל היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרי מודעה היו דברינו תנאי היו דברינו אינן נאמנים משום דלמיעקר סהדותייהו קא אתו ומכי חתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדר"ל. וקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומסתברא לן דהאי דאמרי' דהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר מודעא וכו' תנאי וכו' אנוסים היינו קטנים היינו היכא דקא אמרי לה בתוך כדי דבור אבל אי אסהידו אחתימות ידייהו בב"ד ולאחר כדי דיבור אמרי הכי לא מהימני דמכי אסהידו אחתימת ידייהו נחקרה עדותן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן:

וז"ל שיטה ישנה עד אומר תנאי וכו'. בכתב ידן יוצא ממקום אחר או באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אי הכי אפילו תרווייהו נמי למאן דמפרש לה בכתב ידן יוצא ממקום אחר ה"פ אי הכי אפילו תרווייהו נמי אמאי מהימנו להו כי אמרי תנאי היו דברינו אי חשבת להו בחוזרים ומגידים אלא אמרי' לאו חוזרין ומגידים נינהו ולא למיעקר סהדותייהו קא אתו אלא מבררים הם עיקר עדותן שלא היה אלא על תנאי עד אחד נמי כשאומר תנאי מברר הוא עיקר עדותו וכיון שאומר דעיקר עדותו על תנאי היה ודאי יש לך להאמינו דכיון שאתה צריך לעדותו והוא מעיד ומברר עיקר עדותו ע"כ אינך יכול להביא ראיה מעדותו לאפוקי ממונא אפומייהו אא"כ נתקיים התנאי ואם אתה רוצה לדון על פי השטר היכא דלא נתקיים התנאי אין לך אלא עד אחד ואפילו אי גרסי' למיעקר סהדותייהו אתו פירושו עוקרים עדותן אם לא נתקיים התנאי ומבררים שלא העידו אלא היכא דנתקיים התנאי ולמאן דמפרש לה באין כתב ידן יוצא ממ"א גרסינן למיעקר סהדותייהו פי' עוקרים הם עדותן ואומרים שלא חל שלא נתקיים התנאי ויש כח בידם לחזור ולהגיד משום מגו ועד אחד נמי יש בו כח לעקור עדותו ולומר שלא היה אלא בנתקיים התנאי מגו דאי בעי לא יעיד על כתב ידו ואין לך אלא עד אחד. ע"כ:

ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו. הא דנקט ומתו אפשר דאורחא דמילתא נקט שאילו הוו קיימין הם היו מעידים על כתב ידן א"נ משום סופה שאף על גב דמתו הויא הכחשה שלא בפניהם כדאמרינן בסמוך. הריטב"א ז"ל:

ובאו שנים מן השוק ואמרו וכו'. פסולי עדות וכו'. פרש"י פסולי עדות משחקים בקוביא ואינו מחוור דא"כ אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דאגופן של עדים מעידים ונאמנים לפסלן דלאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימני לאכשורי נפשייהו אלא נראה פי' שני דפי' קרובין בנשותיהן. ואם תאמר השתא נמי להימנינהו משום מגו דאי בעי פסלי להו לעדים לעצמן. ויש לומר דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו דדילמא בטענה זו הושוו שניהם בטענה אחרת לא יהיו שניהם משוין לדעת אחת ואינו דומה למתני' דכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' דנאמנים משום הפה שאסר דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפי' בדעת אחת מהם דמה אלו רצה האחד לומר אינו כתב ידי בטל השטר וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בס"ד. הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל תירץ דעדים לא מהימני במגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותן דלא מהמנינו רחמנא בהכי. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים פי' מאי פסולי עדות דהכא נמי קרובין דאי אמרת משחקי בקוביא מאי קא מקשה תרי ותרי נינהו אטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא הא ודאי אי אמרי ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו נאמנין ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר (לאו) גזלני אנן אלא ודאי קרובין קא אמרי ולאפסולי שטרא קא אתו ואינהו מסהדי דשטרא מעליא הוא וחזקה אין חותמין על השטר אלא אם כן רחוקים הם ומש"ה אמרינן אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואיכא דקשיא להו ונהמנינו במגו דאי בעו פסלי להנך דחתימי בגזלנותא וניחא ליה כיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכה"ג לא אמרי' מגו דהוה ליה דומיא דמגו במקום עדים ואין צורך לכך דעדים לא מהימני משום מגו ואם מתורת עדות לא מהימני בדין מגו לא מהימנינן להו שלא האמינם תורה בכך. ויש אומרים לדברי רש"י ז"ל דהכא כיון שעתה אינן נאמנין לפסלן בגזלנותא משום דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל כשהן חיין מצי למפסלינהו שהרי הם אין נאמנין לומר אין אנו גזלנים לפי שהם נוגעים בעדותן ולהכי קתני בברייתא ומתו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אבל אנוסין היו וכו'. פי' אנוסין היו מחמת נפשות ופסולי עדות שהיו קרובין דאי כשאומרים אנוסין היו מחמת ממון או גזלנין היו שהוא פסול שבגופן היכי אמרינן בסמוך דהוו להו תרי לבהדי תרי הרי כיון שעל גוף העדים מעידים אין עדותן של עדים כלום להכשיר עצמן כי שני עדים פוסלין לריבוא אבל יש שפירשו אפי' באומרים גזלנים ואנוסין מחמת ממון דכיון שמתו ואינן ראוים לפסול הגוף אין עדות האחרונים חשוב אלא במעיד על הממון וזה אינו דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך דלא עדיפי במיתתן מבחייהם וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים כשרים היינו לא מהני השתא נמי לא מהימני כלל אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בשם רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר. ע"כ:

הרי אלו נאמנין. פירוש וקרעינן לשטרא ואם תאמר אמאי מהימני, לאו משום מגו דאי בעו לא מקיימי ליה והא אי לא מקיימי ליה לא קרעינן ליה שמא יבואו אחרים ויקיימוהו יש לומר כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות אלא דהיכא דכתב ידי עדים החתומים יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומגבינן ביה היכא דתפסי משום דהוו להו תרי ותרי אבל כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים שני עדים להכחישן ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר הא איכא מגו דאי בעו לא מקיימי והוה ליה כשני עדים החתומים ובאו שנים אחרים ואמרו אין אנו יודעין אם כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו'. שיטה ישנה: וז"ל הרשב"א ז"ל כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין ומקרע נמי קרעינן לשטרא דהרי אלו נאמנים קתני אלא מיהו היכא דקא טעין הלה קבעו לי זימנא עד דמקיימנא שטרא ודאי קבעי ליה ואי מייתי סהדי דמקיימי ליה לשטריה א"נ דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה ואם תאמר אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או יומא אוחרי ומקיים ליה. יש לומר דכיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק דאכתי הוו להו תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא וכן דעת הרב נר"ו ע"כ. ומייתי ליה הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

אינן נאמנים. וה"ה נמי שאין נאמנים לומר כתב ידן הוא זה אבל מודעא הוא או אמנה היו דבריהם ברם צריך את למילף העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ובאו אחרים ואמרו אינו כתב ידן מהו ונראה לומר דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידים הוו להו תרי ותרי ואליבא דר' נמי דסבר דעל כתב ידן הם מעידים כיון דלא סגיא ליה כשאין מעידים זה על זה הוו להו נמי תרי לגבי תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא כשאין עדי השטר מעידים זה על זה נראה שהאחרונים נאמנים ועדי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוו להו חד לגבי תרי והכי אמרינן בירושלמי הן אומרים אינו זה כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידים אמר רבי רישא דמתניתין אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממ"א אינן נאמנין. הרא"ה ז"ל:

ומגבינן ביה. פי' בתמיה אמאי תרי ותרי נינהו פי' שהרי עדי השטר העידו בשטר שראובן חייב לשמעון מנה והרי עדים אחרים מעידים שאינו חייב לו כלום דהא אמרי אנוסים היו דמשמע שהעדות לא היתה אמת ומראין הדברים שזו הקושיא לאו אכולהו אנפי הוא אלא אאנוסין היו בלחוד הוא שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת ונמצאו כאילו הם שני כתי עדים אחת אומרת ששמעון חייב לראובן מנה ואחת אומרת שאינו חייב לו כלום ולפיכך הקשינו והא תרי ותרי נינהו אבל קטנים היו ופסולי עדות היו אין בהן דרך לקושיא זו אלא על אנוסין היו בלחוד. הרב רבי' יהוסף הלוי מיגש ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל בסמוך: הכחשה תחלת הזמה היא פי' לאו דוקא תחילת הזמה ממש דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל אלא לומר קצת הזמה שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם שהרי באין לעונשם והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם דמכל מקום עדות הכחשה על גופה הוא שהעידו שקר ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם ואף על גב דבהא דשמעתין אינן מעידים שהעידו שקר אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות מ"מ כיון שלפי השטר הרי אנו חושבין שהעדים מעידים שחתמו כראוי וכי השטר קיים ויציב ואלו מעידים שאין העדות קיימת שם הכחשה יש כאן ואין להכחישם אלא בפניהם. כך יש לפרש לפי שיטתנו. ע"כ הריטב"א ז"ל: