שיטה מקובצת על כתובות יט.

וז"ל הרא"ה ז"ל א"כ נעשה גדול פי' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים ורבנן נמי אפשר דמודו לדר"ל ואפ"ה פליגי בהאי דליכא למימר חזקה אלא בהעדים כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים הם לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהם קטנים דלאו בני דעת א"נ אפשר דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרינן לה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים ומיהו לא אמרינן לה במקום מגו דכיון דאיכא מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין וקי"ל כרשב"ל אליבא דרבנן והרי"ף ז"ל כתבה בפרק זה בורר והכי אמרינן בפרק מי שמת יפה ערער ובני משפחה וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אם כן נעשה גדול כלומר והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אא"כ נעשו גדולים ורבנן דפליגי עליה סברי דדוקא בעדים הוא דאמרינן דדייקי כי היכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו מששא אבל מלוה לא דייק כולי האי וא"נ משום דאיכא מגו וכדאמרינן בהדיא בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר וכו'. וא"ת ולר"מ נמי היכי מפקי' ממונא משום חזקה משום דאיכא מיגו מבעיא לן בריש פ"ק דבתרא [ה ב'] וביבמות פרק האשה שלום [יבמות קטו א'] אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטא והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום וי"ל לא כל החזקות שוות ולא כל מגות שוות וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר [סד א'] גבי המקדש את בתו סתם וחזקה דהתם לא אלימא דעבידי אינשי דפרעי בגו זמנייהו משום דזימנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתו זמניה לא לטרדן. א"נ משום דעבד ליה נייח לנפשיה דהלוהו איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זימניה והילכך איכא למימר התם דילמא לא אלימא חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לבטולי מגו אבל הכא חזקה אלימתא היא דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינם יכולין להעיד ע"כ. ובשיטה ישנה תירצו דאין כל החזקות שוות דההיא חזקה דהתם פירושה שאין דרך בני אדם לפרוע בתוך זמן אבל הרשות בידם והא דטעין פרעתיך תוך זמני יש להאמינו משום מגו אבל חזקה דהכא פירושה שכל אדם חייב לדקדק בפסולין ובקרובים וחזקה דלעולם מלוה דייק בהו דלא שדי אינש זוזי בכדי. וא"ד אפי' תימא מגו במקום חזקה אמרינן אבל הפה שאסר וכו' לא אמרינן דכיון שהעידו שזה כתב ידן וחזקה שאם הוא כתב ידן וההלואה אמת לא היו קטנים ולא פסולי עדות דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כי הדרי ואמרי פסולי עדות היינו לא מהימני שהרי הם כסותרים עדותם ודבורם הראשון וכחוזרים ומגידים דהא דבורא קמא הוה משמע בכח חזקה שלא היו קטנים. עכ"ל שיטה ישנה:

אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו'. פירוש ה"ק דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע ושפיכות דמים מ"מ דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות הוא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו ברשיעי וקסבר רבי מאיר אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואי אתו לקמן מורינן להו דלחתום כי חתמי מנפשייהו היכי משויתו להו רשעים כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו. הרמב"ן ז"ל: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וק"ל והיכי קס"ד הא דרב חסדא והא הלכה רווחת היא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וי"א דהשתא לאו מדינא קאמרינן אלא מדת חסידות דאע"ג דקי"ל באידך דאין אדם רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי וא"ל השתא אילו אתו לקמן מורינן להו דלעברו והיכי סמכי' תו אמדת חסידות ולפום האי פירושא נפקא לן מינה דאיתא להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור וזה תימא דזה מנין לנו. ע"כ: ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ג וג"ע וש"ד רבי מאיר אומר אף הגזל ורבא אמר אנן ודאי קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד ודילמא אתא קמי בי דינא דס"ל כרבנן ואורו ליה הכי ולאו מילתא היא ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירוש זה וכתב דלא מחוור דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בי דינא דאורו להו להיתרא והא רבי מאיר לא חייש להכי ועוד דלישנא דגמ' לא משמע הכין. ע"כ:

והרא"ה ז"ל פי' דמחוורתא דמילתא כפשטא דה"ק קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר וא"ל רבא השתא אלו אתו קמן לאמלוכי וכו'. כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו ואילו אתו קמן מורינן להו הכי השתא לא סמכינן אהא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל עדים שאמרו להם וכו'. יהרגו וכו' פירש"י ז"ל הילכך כי אמרו שלא נהרגו משוו נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינא הוא שיהרגו וזה תימה גדול מהיכן שמעינן ליה לר"מ הא דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דהדרי' דאילו אתו לקמן אמרינן להו זילו וחתומו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נתיב לר"מ ויש שפירשו דהכא במדת חסידות קאמרינן שהם נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו ואפילו לפי' זה לאו למימר שיהא מדת חסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור כההיא דחנניא מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפירשתי בדוכתא אחריתי אלא ה"ק שהם היו סוברין שהיתה מדת חסידות כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להו עדות שקר טובא ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח: טעמא דר"מ כדרב הונא פרש"י ז"ל ומתניתין כשחייב מודה בשטר שכתבו אלא שהוא אומר שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית ליה דרב הונא ורבנן לית להו דרב הונא וקשה חדא א"כ לפלגו בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמייהו תלוי בלוה ועוד דבפרק מי שמת קאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו ודברי הכל הוא ופריך והא מפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר"מ א"ל אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה אלמא בברייתא לא פליג בלוה. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל. והקשו בתוספות דא"כ הא הוה ליה למתני בהדיא ומה ענין העדים לכאן ותו דהוה לן למימר בדרב הונא קא מפלגי דכי אמרי' טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש היה אלא דשייך טעמיה כטעמא דרב הונא לכך פירשו דבטעמא דרב הונא פליגי דר"מ סובר דכי היכי דמודה בשטר שכתבו אין נאמן לפוסלו ה"ה עדים ורבנן סברי דבעדים מיהת נאמנין ודכותה דהא אמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] אמר ר' יוחנן שאני אומר וכו' ופרכינן והא מפלג וכו' ומשני אי אלימי סהדי לאורועי שטרא איהו כל כמיניה וא"ת א"כ מאי האי דרב נחמן אמר לרב הונא בסמוך גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר וי"ל דכי אמרינן דמודו רבנן בדרב הונא היינו לרב הונא או לרבי יוחנן דס"ל כוותיה אבל לאו הלכתא הוא דדילמא רבנן אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ורב נחמן דלית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי ס"ל דלרבנן בכולהו פליגי. והא דאמרינן לקמן לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא בדין הוא דמצינן לאוקמא בעדים וכדרב הונא אלא לישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמא בבעל דבר מלאוקמיה בעדים. ע"כ לשון הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל משמע מדבריו ז"ל דהיכא דאין הלוה מודה והעדים מעידים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו אפי' לר"מ אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מקיימא שטרא אלא אפומייהו אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מגו ואינו מחוור דהא בפ' מי שמת גבי עובדא דבני ברק מוכח בהדיא דאפי' עדים לא אלימי לר"מ לאורועי שטרא ועוד שלא הוזכרה הודאת לוה כאן דאילו כן הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקי' וטעמיה דר"מ כדרב הונא אלא ה"פ כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מהאי טעמא דכתבינן הכי נמי לר"מ עדים שהודו בשטר אין צריך לקיימו כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא ושוב אין נאמנין לפוסלו וכן פר"ח ז"ל. ע"כ:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל דטעמא דלא מהימן לוה משום הפה שאסר וכו'. משום דכיון דקיום השטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצריכו הכי נמי כיון שהודה שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה וכשאמר פרעתיו אינו נאמן ע"כ. וכן פירשו בתוס':

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אלא טעמא דר"מ כדרב הונא וכו'. פי' הרב בעל העיטור דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר וכו' אין צריך וכו' וכן הדין בעדים כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא ליה הכא הא דאמר רב הונא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וק"ל דקאמר מאן ומפרקינן דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' מודה בשטר וכו' אם כן מאי טעמא לא אוקמא כדקאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא. ותו א"כ מאי האי דקאמר רב נחמן אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כ"ע מודו אלא מחוורתא דמילתא כמו שפירש רש"י ז"ל אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא כלומר דהאי מתניתין נמי הכי מסקינן כשחייב מודה והיינו דקאמר ר"מ אין נאמנין לפוסלו דסבר לה כרב הונא וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ג"כ עכשיו אין נאמנין וחכמים אומרים נאמנין דרבנן לית להו דרב הונא אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולפיכך נאמנין מיהו ע"כ לא קאמר רב הונא אלא בלוה אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן ואתיא שפיר כפשטה הא [דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים ולי' הלכתא כרב הונא] אלא כרב נחמן דאפילו בלוה צריך לקיימו וכדאמרינן כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דקי"ל כרב נחמן בדיני ודרב נחמן פליגי אדרב הונא לגמרי דעיקר מלתיה דרב הונא בלוה ורב נחמן אעיקר מלתיה דרב הונא פליג ועיקר כדפרישנא. עד כאן:

וז"ל שיטה ישנה אלא אמר רבא טעמא דר"מ וכו'. פי' כיון דא"ל לויתי ופרעתי הרי נתקיים השטר וככתב ידן יוצא ממקום אחר דמי ואין העדים נאמנין לפוסלו. וא"ת אמאי לרבנן נאמנין שהרי הוא מודה בו שכתבו הילכך לא נאמנים העדים כשאומרים אנוסין היינו פסולי עדות היינו ליתא דאי מהימנת ליה פטור ואי מהימנת עדים פטור ועוד דאף על פי שהוא מודה בשטר שכתבו אפשר שהעדים היו קטנים ופסולי עדות ושטרא חספא בעלמא הוא ונאמן לוה לומר פרעתי. וטעמא דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו יש לחקור בו אמאי לא מהימן לומר פרעתי והא איכא מגו דהוה מצי לכפור בשטר ולטעון שהיה מזויף. ויש לומר ליכא מגו דארתותי מרתת שמא יבואו עדים וכו'. וא"ד דטענת פרעתי טענה רעועה היא דא"ל שטרך בידי מאי בעי וליתא דהא יש לומר דמשום פשיטי דספרא נקט ליה. ור"ת מתרץ דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא לא בעי קיום ורבנן אצריך כיון דמערער הלוה עליה השתא דלא מערער ומודה בו לא אצריך קיום דהם אמרו והם אמרו. והא דמוקמינן הא דרב הונא כר"מ קשיא לן עלה הא איכא לאוקמה לרב הונא כרבנן נמי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל עדים אלימי לאורועי שטרא והכא לאו במודה בשטר שכתבו עסקינן אלא דר"מ סבר כי היכי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא מגו דארתותי מרתת כך עדים שאמרו זה כתב ידינו הרי הוא מקוים ואין נאמנים לפוסלו ורבנן סברי עדים אלימי לאורועי שטרא וכעין זה מתרצים בפרק מי שמת. ויש שמתרצים דהכא נמי הכי קאמרי בדרב הונא פליגי דר"מ אית ליה דרב הונא ואפילו בעדים דקסבר כי היכי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא עדים נמי לא אלימי ורבנן סברי דעדים אלימי לאורועי שטרא וליתא דהא אמרינן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה וכו' אלמא רב הונא כר"מ ורבנן לית להו דרב הונא. ויש מתרץ דהתם כי אמרינן הך סברא דמפלגי' בין עדים ללוה משנינן ליה לתרוצי אליבא דמאן דאמר אין צריך לקיימו ואמרינן דרבנן מודו דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל אנן דסבירא לן צריך לקיימו אמרינן דטעמא דרבנן דאמרי נאמנין משום דמודה וכו' צריך לקיימו ובחייב מודה עסקינן ועדיין צ"ע כי אמרינן גנבא גנובי למה לך אמאי לא שני רב הונא אנא דאמרי אפילו לרבנן כיון דרב הונא אין צריך ס"ל. ע"כ:

אי סבירא לך כר"מ. הקשו בתוספות דדילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא דמפיך דר"מ לרבנן. ותירצו בתוספות דהוה מצי למימר הלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דבבא מציעא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומשום דסבירא ליה לרב נחמן דר"מ נמי ה"ק נקט אי סבירא לך כר"מ וכו'. ורש"י ז"ל כתב אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ. ולא תנקוט לה במילתא באנפי נפשה. פירוש דהוה ליה למנקטיה בעדים במאי דאיירי בה ר"מ ולא בלוה דמשמע דמילתא באנפי נפשה והשתא ניחא קושיית התוס' ז"ל ודו"ק:

אימא הלכה כר"מ. דשמעתין כר"מ אזלא יש לדקדק דהא שמעתין דרב הונא אפשר לאוקמה אפילו לרבנן ועדים שאני דאלימי לאורועי שטרא וכדאמר בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא והא מפלג פליגי דתניא אין נאמנין וכו' א"ל אי אלימי עדים וכו'. ויש לומר דר' יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיק ומפליג בין עדים ללוה ואפשר נמי דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל רב נחמן דאית ליה צריך לקיימו לא חזי ליה לדחוקי ולמפלג בין עדים ללוה דאי איתא ללוה לא מהימן בהפה שאסר משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אף עדים כן דה"ה והוא הטעם. הרשב"א ז"ל. וכבר האריכו המפרשים ז"ל בזה וכדכתבינן לעיל:

א"ל ומר היכי ס"ל וכו'. פי' דמאי דקאמר אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ משתמע בתרי אנפי דמצינן למימר דהכי קאמר אימא הלכה כר"מ פי' דשפיר מצית למימר להדיא הלכה כר' מאיר דהכי קיימא לן וגנובי גנבא למה לך פי' לומר בלשון דכריך בלשון גנוב ונסתר. אי נמי יש לומר כפשטו אימא הלכה כר"מ והא ודאי ליתא ולהכי בעי מיניה ומר היכי ס"ל ואהדר ליה כי אתו לקמן פי' המלוין אמינא להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא פי' שלא נבא לידי מחלוקת ר"מ ורבנן ולכך מקודם אני מזהיר למלוין. ומיהו אכתי לא ידעינן אילו הוה אתי האי דינא לקמיה מה היה דן ביה כך יש לפרש. ומיהו כל המפרשים ז"ל לא פירשו כן אלא דרב נחמן ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכין קי"ל. וכן כתב רש"י ז"ל ובודאי דמדקאמר אי סבירא ליה כר"מ אימא הלכה כר"מ משמע דאיהו לא ס"ל הכין. ואם תאמר אם כן מאי בעי מיניה ומר היכי ס"ל והא ודאי סברתו פשוטה היא ומאי בעי. ויש לומר דיש לחלק בין עדים ללוה דאף על גב דאין הלכה כר"מ בעדים בלוה אפשר שהלכה היא. וזהו שכתב רש"י ז"ל ומר היכי ס"ל. במודה בשטר שכתבו. ע"כ. כנ"ל:

האומר שטר אמנה. פי' ש"ח שהלוה כותב קודם ההלואה ומאמינו למלוה כדי שיתן לו המלוה המעות היום או מחר לכשיהו המעות מצוין לו אבל מתוך שאין סופר קבוע בעיר ממהר הלוה לכותבו ומוסרו ביד המלוה מעכשיו ושטר מוקדם הוא ופסול. ובספר אחר כתוב כלשון הזה שטר אמנה כגון שהוציא עליו שטר אמנה ומודה ואומר אין כתבתי לך עלי ומיהו באמונה הנחתיו אצלך עד שתתן לי או שאמר לו לא קבלתי כך על עצמי ביני לבינך אלא פחות מכאן או שאמרת לכתוב לי מה שיראו בני אדם והאמינוני ואיני תובעך בשטר זה כזה וכדומה לו שטר אמנה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

אי לימא דקאמר לוה. שטר אמנה הוא שהאמנתי לו להלות לי מעות עליו והוא לא הלוה לי כלום והמלוה אומר לא כי אלא הלויתיך עליו כל כמיניה בתמיה וכי נלך אחר דבריו מן הכל אם כן כל הלווין אומרים כו'. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל. פשיטא כל כמיניה הא ודאי אפי' לחייבו אינו נאמן דאף ע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטרא לפרעון קאי מה שאין כן בטענת אמנה או בדכותה כגון טענת רבית וכיוצא בו. וכן כתבו הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל ע"כ:

הקשה הרשב"א ז"ל כי היכי דדייק גבי עדים אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר וכו'. אמאי לא דייק הכי גבי לוה אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר [בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר]. ועוד תמיה ליה לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב ואדרבה אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן ואין לתרץ דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא דאכתי קשיא האי דקשיא לן מעיקרא דדייק הכי גבי עדים ולא דייק הכי גבי לוה. ועוד דאם איתא הכין הוה ליה למימר לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב. ופי' הוא ז"ל דה"ק אילימא דקאמר לוה פשיטא אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא דקאמרי עדים אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני דאפילו לרב דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת ופריק רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב כלומר ודקא קשיא לך פשיטא היא גופה קמ"ל כדרב הונא ולפי זה אפשר דהא דאוקמה רבא כדקאמר לוה דוקא קאמר אבל אמרי עדים מהימני דעדים אלימי לאורועי שטרא דרב הונא אמר רב אפשר דרבנן ס"ל דאית להו לכ"ע בעדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא. אי נמי איכא למימר דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה דה"ה לעדים דחד טעמא אית להו ורב הונא אמר רב כר"מ ס"ל דאפי' עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפוסלו וכדאמרינן לעיל. כן כתב הרשב"א ז"ל:

לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו'. הקשו בתוספות תרתי מילי דרב למה לי. ותירצו חדא מכלל חברתה אתמר. ע"כ. ואזלי לשיטתייהו דפירשו דטעמא במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במגו משום דדבר תורה אין צריך קיום וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל אבל למאי דפרש"י ז"ל הכא דטעמא היינו משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי אין כאן קושיא מעיקרא כלל דטובא אשמועינן רב יהודה הכא דאף על גב דליכא למימר הכא שטרך בידי מאי בעי מכל מקום ס"ל לרב יהודה דלא מהימן לוה משום דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה וזהו שכתב רש"י ז"ל כדרב הונא. ואשמועינן נמי רב יהודה הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה וכו' דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. ע"כ:

כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן. אי קשיא לך וניהמניה מגו דאי בעי מחיל ליה כדשמואל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לו אי נמי דאי בעי קלייה. ותירץ הראב"ד ז"ל משום דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתימי אעולה ואיכא למידק עליה דהא השתא לא ס"ד הך סברא ואיכא למימר דאין הכי נמי דלא ס"ד הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי דעדים לא מהימני מיהו הא דאמר רב כהנא שאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה הילכך לא מהימן משום מגו לשוויי סהדי רשיעי ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן משום מגו. כך כתב הרב ז"ל ולא נהירא בטעמא ועוד דאמנה דמלוה לא משוי עדים רשעים דשמא בינו לבינו היתה האמנה וכשאמרו אטו לא חתימי בעדים האומרים אמנה היו דברינו ויש אומרים דאף על גב דאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דוקא במוכר משום דמדאורייתא לא קני לה כדכתב רבינו הגדול ז"ל מההיא דבפרק יש נוחלין אבל היכא דחב לאחרים ואין לו אלא האי מנה אי סבירא לן כרבי נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה אפילו מחלו אינו מחול דהא מדאורייתא קנייה בעל חובו כדאמרי' בעלמא כי היכי דמשעבידנא לך לדידך הכי נמי משעבידנא ליה לבעל חוב דידך ואמרינן נמי כי היכי דמשעבידנא ליה לאבוכון משעבידנא ליה לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן בפרק כל שעה הילכך ליכא לאקשויי ממחל. כ"מ בשם הראב"ד ז"ל. וכך ראיתי בתוספות ולא מסתברא. ועוד דקשיא עלה הא דגרסינן בפרק החובל [בבא קמא פט א'] ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואמאי יכולה למחול הא משעבד בעל לניזק מדר' נתן דהתם בדלית ליה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם והכי נמי מוכח בפרק שנים אוחזין גבי מצא שובר וכו' כדאיתא התם ועיקר קושיין ליתא בגמרא דאיכא למימר לאוקימתיה דאביי כרב דלית ליה דשמואל ומידחייא דרב לאביי מהלכתא כד מדחייא לאוקמתא דרבא ולא דרב כהלכתא אלא לפירוקיה דרב אשי בתרא ולית ליה נמי מגו דאי בעי קלייה כגון שהוחזק השטר בב"ד אלא קשיא לרבינו הגדול ולגאונים ז"ל שכתבוה. ואי בעית אימא משכחת לה כגון דא"ל משתעבדנא לך ולדידך ולכל מאן דאתי מחמתך דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל כדכתיבנא בפ"ק דגיטין כדעת מקצת החכמים. א"נ כתבה רבינו הגדול ז"ל ללמוד הימנה להכניסה שטר חוב לבעלה שאינה יכולה לומר אמנה הוא. ושוב מצאתיו בשם קצת חכמי הצרפתי' ז"ל שהעמידוהו כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר' נתן והעמידו בדין ונתחייב לו ממון ואחר כך בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה דכיון דעמד בדין שוב אינו יכול למחול דכל מילתא דבי דינא כמאן דגבי דמי כדאמר לענין פרוזבול וגם זה על דרך רחוקה הוא האיך העמידו בדין והאיך נתחייב לו בממון בלא הוצאות השטר ואם הוציאו ולא טען האיך יחזור ויטעון ועוד שאינו כן מן הסוגיא שהזכרנו מפרק החובל ואין לדון כאן אלא כלשוננו. הרמב"ן ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וכדר' נתן כלומר דאי לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן כיון שאין אותן אחרים שהוא חייב להם יכולים לכופן אינו חב להם דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו דקא פרעינהו בדלא ידעי אידך ומחיל להו וקא מפקא מינייהו אבל השתא לרבי נתן כיון דאינהו משתעבדי ליה דאורייתא ודאי מיקרי חב לאחרים דהא שהרי אף הם יכולין לכופן בדין לפורען דבר תורה וק"ל אפי' כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימן מתוך שבידו למחול כדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו'. והכי נמי אמרינן התם בפרק שנים אוחזין [בבא מציעא כ א'] מצא שובר וכו' ואמרינן ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו' אף על גב דמכירת שטרות דאורייתא כדמוכח בב"מ [נו א'] במתני' ואלו דברים שאין להם אונאה דפשטינן לה מדאורייתא וחדא מינייהו שטרות. תו קשיא לי בלאו הכי נמי למה לי מדשמואל תיפוק לי דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב דתו לא גבי מיניה דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי וכ"ת בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקעי וכתב ליה דאקני ושטרא אקרי נכסי הוא ושעבודא דאית ביה כדאיתא בבבא בתרא הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמא דלא מפרשין כלל אלא מסתברא לי לפרושי דאין אדם נאמן במגו בטענה שהוא אומר שאינה על שטה זו שאי אפשר אלא על שטה ראשונה למפרע כזו אינו נאמן בשום מגו כיון שהשטר ברור לפנינו ואתיא דומיא דההיא דאמרינן בב"ב באומר גרשתי את אשתי דאי אמר למפרע לא מהימן להבא שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו כגון אותה שנתברר שהיא אשתו אף על פי שאינה כיוצא בה לגמרי אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החייב לגמרי נאמן אפילו על טענה שאינה חלה אלא למפרע. ודוק ותשכח. תו מסתבר לי דהיינו טעמא דהא קאמר אביי באומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן מתוך שבידו למחול לפי שאין אדם רוצה לסתור הודאתו שהודה בחיובו משום מגו בעולם וכיון דכן מכי אפקיה האי להאי שטרא אודי דשטרא מעליא הוא וזה הוא בא אידך דנושה בו וכי הדר ואמר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לסתור הודאתו והאי דינא מוכח מההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה עד וההיא דשבועות דאמרינן האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוחזק כפרן. ע"כ: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל וכדרבי נתן כלומר וכשאין ללוה זה לאשתלומי מיניה אלא שטר חובו זה בלבד דהא דר' נתן בדלית ליה לאשתלומי מיניה כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה. ואם תאמר נהימניה משום מגו דאי בעי מחיל א"נ דאי בעי קלייה יש מתרצים דכיון דמשוי לעדים ברשיעי וכו' ואי נמי דמשוי נפשיה רשע דאסור לשהות שטר אמנה וכו' ריע טענתיה ולא מהימנינן ליה במגו ואינו מיושב כל הצורך דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולא ורב אשי הוא דחדית ליה. ויש מי שתירץ דאביי מוקי לה לדרב דלא כשמואל ואף על גב דקי"ל כשמואל כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא אף אביי כן ולא מסתבר לי האי פירוקא דבשלמא לרבא מוקי לה לרב בטעמיה אף על גב דלא קי"ל כותיה אלא לאביי מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לרב לבר מהלכתא. ועוד דהא איכא משום דאי בעי קלייה ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה כדאיתא בפרק זה בורר ה"ל לפרושי בהדיא ועוד דקא פסקי לה הריא"ף ז"ל והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי ויש מי שפירש דהא בדכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל כדעת הראב"ד ז"ל ונכון הוא אעפ"י שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתא דמעמד שלשתן וכו', וכבר דחיתיה שם בס"ד. והרמב"ן ז"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא ואינו נאמן לומר אינו שלי כשחב לאחרים ואפי' במקום מגו דאם איתא דאמנה הוא אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו מדרבי נתן וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן דעביד אינש דעביד קנוניא אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה מהני ליה מגו ולא חיישינן דילמא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשקרא כלל אמרינן מגו כדאיתא בפ"ק דמציעא [יט ב'] ואפי' כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולפי דברי רבינו יש אומרים ההיא דמצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא ולא משמע הכי התם. ורבינו הרב נר"ו תירץ דמגו כזה לא אמרינן דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר ולגבי מיניה דב"ח בבא לצאת ידי שמים דהא לוה מידע ידע דלאו אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ולא מידי ואפילו בדיני שמים והילכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי מדאמרינן בפ"ק דמציעא [שם] המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן וליחוש דילמא זבנתיה לכתובתה בטובת הנאה שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו' ואם איתא כי איתא לדשמואל מאי הוי דהא ניחא ליה דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובי מחייב ופרע לי ואי מחילנא ליה לא יהיב לי ולא מידי אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי דשוברה היא מחילתה וכן כתבתי שם בב"מ. ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי דמוכר בלחוד הוא דמצי מחיל משום דמכירות שטרות מדרבנן וכו' כדאיתא בפרק מי שמת [בבא בתרא קמז ב'] דאמרינן התם אע"ג דאמר שמואל המוכר וכו' מודה שמואל שאם נתנה במתנת ש"מ וכו' ואמרינן עלה אלמא קסבר מתנת ש"מ דאורייתא אלמא כל דמקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה והילכך במקום שחב לאחרים אינו יכול למחול דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה ומוציאין מזה ונותנין לזה. ויש מי שהקשה עליו מהא דגרסינן בפרק החובל [בבא קמא פט א'] ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא ופרקינן סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואם איתא הא אינה יכולה למחול בהא דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן דהתם בדלית לה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה כלומר עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלהוו לה נכסי כדאיתא התם מש"ה דייקינן לאשכוחי ליה פרעון לניזק מינה ביושבת תחת בעלה ואמרינן ותזבון כתובתה והאי דחבלה ביה וניתן טובת הנאה של כתובתה לדידיה מהשתא ופרקינן בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל דאפי' כי מכרה לניזק בעצמו משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו וכיון שכן מה לי ניזק מה לי אחר דא ודא מתורת מכר איתיה ליה ואי אמרה ליה גבי מהשתא בתורת גוביינא בטובת הנאה הא לא אפשר דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גוביינא אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקינן מהאי ונותנין ויהבין להאי הילכך טעמא תריצנא הוא כנ"ל. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל: ובשם כה"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח ז"ל תירצו כתירוצו של הראב"ד ז"ל דכיון דשעבודא דאורייתא לא מצי מחיל ליה דכי אמרי' המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו משום דמכירת שטרות דרבנן אצל הלוה מחבירו כל מה שיש לו תחת כל השמים משועבדים לחבירו מן התורה ואפי' חובותיו הילכך חוב שלו כקרקע דמי דכשם שאין יכול למכור קרקעותיו כך אין יכול למחול חובותיו. עכ"מ בגיליון שטה ישנה ובשיטה ישנה תירצו דלא מהימנינן ליה במגו דהשתא מיהא טענתו טענת רמאות דאי שטר אמנה הוא אמאי נקיט ליה בידיה ולהך סברא נמי אי טעין נמי פרוע הוא לא מהימן משום מגו דהא טענתו טענת רמאות: וז"ל הריטב"א ז"ל ואחרים תירצו דכיון דבטענתו זו אינו מרויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר בו דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוס' תירצו דהא לאו מגו הוא כי הוא סבור שאעפ"י שאומר אמנה הוא לא יפסיד חובו בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו היה מפסידו לאלתר. והראב"ד ז"ל תירץ דליתיה להאי מגו כלל דאע"ג דמצי מחיל ליה כיון דמשתעב' ליה מדרבי נתן כאילו הוא בעל חובו ממש והכי אמרי' בפרק כל שעה [פסחים לא א'] כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתן מה שאין כן במוכר ש"ח דלא אשתעבד ליה ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושיא מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטי הכא וכדרבי נתן ולמה לי דר' נתן דהא אפי' לרבנן דלית להו דרבי נתן כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל ונאמן במגו מה שאין כן אליבא דרבי נתן. ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול היינו משום דמכירת שטרות מדרבנן אם כן בזה שבא לגבות מדאורייתא אין מחילתו של מלוה כלום הילכך כשם שהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אינו נאמן וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה ומינה שמעינן נמי אליבא דידיה דלא מצי מחיל דאי לא שוברו זו היא מחילתו ועוד למה אינו נאמן במגו וההיא דבפ' החובל [בבא קמא פט א'] דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא וכו' שאני התם דלא נתנה כתובתה לגבות מחיים ואי אפשר ליה לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב דמשעבד ליה מדרבי נתן כיון שאין חיובו ברור ואם איתא אין לנו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובתה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא דמכר הוא ולפיכך אם מחלה אח"כ לבעל מחול וזה דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי הרא"ה ז"ל דאפי' בהא יכול המלוה למחול לבעל חובו כדברי הראשונים ז"ל. ע"כ:

וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל וכגון שחב לאחרים וקשיא לן עלה הא דגרסי' בפרק שנים אוחזים [בבא מציעא כ א'] ת"ר מצא שובר וכו'. דדייקינן עלה ואמאי נחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו' ומהדרינן אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח וכו' דאלמא כיון דיכלה למחול אותו לבעלה אמרינן אי לאקנוייה בעי להפסיד הלקוחות הוה לה למחול לבעלה ומדלא מחלה ש"מ דקושטא קאמר' וכיון דכן קשיא לן נמי הכא אמאי לא אמרינן דנאמן מגו דאי בעי מחיל. ונראה לנו בה כמה פירוקין הפירוק הראשון שנאמר דהתם הוא דאמרינן מגו דיכלה למחול לה לבעלה כי קאמרה האי שובר קושטא הוא נמי מהימנה משום דאכתי יש בידה שתמחול אותה לגבי בעלה אבל הכא לגבי אומרים שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרים דאין בידו שימחול אותו עכשיו דהא יוצא השטר בב"ד וזכה בו בעל הדין לאו כל כמיניה לממחליה ניהליה. א"נ י"ל דהתם הוא דאמרינן מגו דמשום האי שובר קא חזינן ליה דשובר מעליא הוא וחששא בעלמא הוא דחיישינן דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומש"ה אמרינן מגו לדחויי האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשטר זה שהוא שטר אמנה ומפקינן לשטרא מחזקיה לא אלים דחיה דהאי מגו להימוניה ולאפוקי שטרא מחזקיה תדע דהא הכא לענין מצא שובר טעמא דאיכא שובר הוא דאמרינן מגו ודחינן לההוא חששא דחיישינן אבל אילו ליכא שובר וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוא לא הוה מהימנינן לה משום דכי אמרינן מגו לסלוקי חששא ולאוקמי מילתא אחזקה אבל לאפוקי לא אמרינן מגו. א"נ י"ל דהאי דאמרינן האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואע"ג דבידו למחלו ה"מ היכא דאמר אמנה הוא זה דהיא עולה אבל אילו אמר פריעא הוא י"ל כיון דלא קא טעין מידי דעולה מהימנינן ליה מגו דאי בעי מחיל ליה תדע דהא לענין עדים אמרינן רב אשי אמר לעולם דקא אמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני משום דרב כהנא וכו' הרי למדת דאע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא למימר מגו כיון דקא טענו טענה שהיא עולה לא מהימנא ה"נ דאע"ג דבידו למחלו ואיכא למימר מגו כיון דקא טעין מידי דעולה הוא לא מהימן ואשתכח להאי פירוקא דאילו אמר פריעא הוא דמהימנין ליה מגו דאי בעי מחיל ליה מיהו הני מילי היכא דאיתיה לאחר זמנו אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם כיון דקי"ל חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה לא מהמנינן ליה. א"נ י"ל דהיינו טעמא דאמרינן התם מגו משום דאכתי לא איתבריר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי ואיהי קאמרה להד"ם הילכך כיון דאיכא למימר מגו מהמנינן לה דלא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה אבל אילו איברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי כיון דאיכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואע"ג דאיכא למימר מגו ובידה למחלו ולמפסדינהו להנהו לקוחות לא מהמנינן לה במאי דקא טענה דבניסן יהבתיה ניהליה לההוא שובר משום דהא קא מפסדה להנהו לקוחות דכי אמרינן מגו היכא דאיכא למימר דילמא ליכא לקוחות כלל כי היכי דנפסוד אבל היכא דאיכא לקוחות ודאי דקא מפסדי לא אמרינן מגו הלכך הכא נמי כיון דחב לאחרים בודאי אע"ג דאיכא למימר מגו ובידו למחלו לא מהמנינן ליה. והני פירוקי כולהו צריכי עיון. ע"כ:

מנין לנושה בחברו וכו'. וא"ת קרא למה לי תיפוק לי מדקי"ל נכסיה דבר איניש אינון ערבין וכיון שנשתעבדו נכסי לוה למלוה והרי הם כנכסי מלוה נשתעבדו לבעל חובו של מלוה י"ל דהא אמר נכסוהי ערבין ביה אבל לא נכסים המשועבדים לו ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ועוד אהני קרא שאם גבו יתומים מבעל חוב דבעל חוב דאבוהון לאו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בפ' כל שעה. וא"ת הא דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה מאי נפקא מינה כיון שנתן מעותיו למוכר הרי הלוה משועבד ללוקח זה מדרבי נתן י"ל זה כיון שלא לוה לו את מעותיו הרי לא שעבד לו את עצמו ואפי' כנגד מעותיו לא יגבה מבעל חובו של מוכר שהרי לא על דעת שעבוד קבל המעות אבל כשאדם לוה מחברו גומר ומשעבד לו עצמו הילכך גבי מלוה מב"ח דלוה. שיטה ישנה. ובגליון שיטה ישנה מצאתי כתוב ולי הת"ק נראה דאפי' נתן לו מעותיו ולא כתב לו שטר שעבוד עליהם אלא שמסר לו שטר חוב שיש לו על אחר בלבד לא קני ליה מדרבי נתן דלאו אשר אשם לו קרינא ביה כיון דלא שעבד לו כל נכסיו בשטר ואפי' תימא דשעבודא דאורייתא אפ"ה הרי אינו טורף לקוחות כיון דלא כתב לו בשטר ולית ליה קלא ואם כן אין משועבדים לו נכסיו כלל ואפי' אותן שישנן בידו בשעת הלואה כ"ש חוב זה שלא היו הנכסים בידו אלא שעבוד בלבד אבל הלוה מחבירו וכו':

רב אשי אמר לעולם וכו'. מסתברא דרב אשי לרווחא דמילתא עביד האי אוקימתא ולאשמועינן עיקר דינא דהא מודה הוא בדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי ובדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיבנא לעיל ומשום דתלמודא פריך מעיקרא דלא אתיא דרב לא בלוה ולא בעדים אתא רב אשי ואמר דאפי' בעדים נמי אתיא שפיר והכין אורחא דתלמודא. הריטב"א ז"ל: