שיטה מקובצת על כתובות קח.

בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרייא הנאה כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ובפרושי הרב רבינו יהונתן מצאתי בדרך אחרת בשלמא שוקל לו שקלו דתנן (אין) תורמין על האבוד כו' הכא נמי גבי המודר מחברו דקתני שוקל לו שקלו משכחת לה כגון שאבד שקלו של מודר ולא נודע לו אלא לאחר שהורמו שלש' תרומות על שלש' פרקים כדאמרינן אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו חייב באחריותן ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה והכא כיון שלא נודע לבעלים לאחר שנתרמה תרומה נמצא שזה האחר ששוקל תחתיו לא מהני ליה מידי שהרי המודר לא היה חייב ודברים הללו צריכין לעיין בסוגיא דפרק הזהב. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל תורמין על האבוד פירש"י על האבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע לכאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלים ואם לא נגבית לאחר מכאן והקשו בתוס' דהא גבוי עדי' מאבוד וכ"ת דזו ואצ"ל זו קתני אין לך לומר העתיד לגבות דהא גבוי עדיף מניה וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא דמה שעתיד לגבות לא משמע כפי' רש"י ועוד דמה סברא היא שיהא לן חלק בקרבנות חנם לכך פירשו ז"ל על האבוד שבא ללשכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהיה ביד השלי' ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפירש על מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקים שתורמין דהיינו בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיירי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומות העיר ומגדלותיה הבאין משירי לשכה והשתא ה"ק אע"פ שלא היה בא לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י שאע"פ שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי הפי' האחרון יבא בטוב ע"כ. והקשו בתוס' עוד על פרש"י דלא הוה ליה למתני אלא ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ויש לתרץ דאיברא דאפי' שלא נגבה לבסוף תורמים על צד הדחק כדי שיזכו כל ישראל ומיהו אבוד וגבוי נפיש זכותיה ומ"ה נמי בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו כו' שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם כדי לזכות במצוה גמורה כנ"ל:

ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו'. פירוש וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב ליה לא מתהני מודר הנאה מניה ואי משום דטרח אבתריה כיון דמצוה דנפשיה עבד לא חשיבא הנאה למוכר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באין בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשיה עביד כיון דממונא דדידה יהיב ליה וכבר פירש' בארוכה בנדרים בס"ד. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרבינו יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו האבדה הוא מותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים ואם ירצה יוכל לתת אחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ. וז"ל הר"י מטראני מצוה קא עביד פי' ואע"פ שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין להנאתי אלא לקיים מצות בוראי ע"כ: הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה דלא פרע ליה דאי הוה מסדר ב"ח עליה וגבי חובו מניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן דכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא מני חנן היא פרש"י דכיון דאלו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מתנה לאו הנאה היא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה הנאה. ויש לומר משום דהא אשכחן בעלמא שהיורד לשדה חבירו והשביחה חייב לתת כא' מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה וא"כ מאי שנא מפורע חובו אלא ע"כ טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה זה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטור' שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידיה לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חברו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכל שכן דאיתיה להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר הטעם מה שאמרו שאין שבחן ניכר וברור וכי מתהני ליה מנכסיו מדידיה מתהני דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו מאן דאמר למפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם הזה יש לומר דבמודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיים דברי רש"י אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו דהפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי מפני שיכול לומר לו הוא היה מוחל לי כדכתיבנן במתני' הכא נמי לא דיינינן ליה הנאה שיוכל לומר שהוא לא היה פורע לו חובו המלוה היה מוחל לו וא"ת ומ"מ הרי מהנה אותו שלא יתביי' ממנו שאם לא היה בעבור זה היה מתביי' שלקח בהלואה ואינו משלם וגם לא יצטרך לפייסו שימחול לו. י"ל דכיון שהוא לא צוה לו שישלם בעבורו ואפשר שהחוב לא היה בא לידי גוביינא לעולם כי שמא האחר היה מניח לו לא דיינינן ליה הנאה דכל היכא דלא מחייב מדינא לא הוי אלא גרם הנאה בעלמא צ"ע בחוב שעל משכון היאך יהיה הדין גבי מודר ורבינו יעקב היה אומר שלא אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא גבי מפרנס אשת חברו שלא מדעתו מפני שיכול לומר לו היא היתה דוחקת עצמה ועושה ואוכלת אבל בפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא ופירש דמאי דאמרינן הכא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותין על קרן הצבי ה"ק הא דקתני בנדרי' דהנודר הנאה פורע לו חובו לאו בכל חוב קאמר אלא בחוב דאיירי ביה חנן במתני' מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דבכה"ג מותר כיון שהבעל לא צוה לו אבל בחוב אחר דעלמא אסור ואין זה נכון דבהדיא משמע בירוש' דחנן בין במפרנס אשת חברו בין בחוב אחר ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ופי' ר"י היינו כפי' רש"י במהדורא קמא וכדכתי'. והר"י מטראני כתב וז"ל הא מני חנן היא פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהוי מיפצי ליה מבעל חובו כיון דשלא מדעתו עבד ואי בעי לתובעו בדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדיניה שריא דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסור אלא דכיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי אמרי' התם מקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירם לאכל בקדשי' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיה דאע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכין עכשו לומר ששוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קא עביד ואינו יכול לתובעו בדין כחנן שרי ע"כ: שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יכול הנושה ללחצנו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו במלוה על מנת לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרע' ואי לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוא מצי מלוה לכופו ההוא חוב ע"כ: