שיטה מקובצת על כתובות קז:

ת"ש היבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי יתומים בעל ראשון שמת הואיל ואין יבם יכול ליבמה כל ג' חדשים הראשונים דילמא מעוברת היא ונמצא זה פוגע בערוה ואינה חולצת בתוך ג' חדשים דדילמא הויא לה ולד של קיימא ואיגלאי מלתא למפרע דלא הויא חליצה מעולם כדי להכשירה לכהונה דחליצה פסולה לכהונה והכי מפרש טעמא ביבמות ופרכינן התם ולכרוז ומשנינן איכא דחזו בחליצה ולא חזו בהכרזה ואמרו חליצה כשירה לכהונה הילכך אינה חולצת ולא מתייבמת בשלשה חדשים הראשונים לא משל בעל דמשלשה חדשים ואילך לא מעכב לה בעל ראשון מלאנסובי אלא יבם מעכב לה ולא משל יבם ואי איהו מעכב שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזונת משל יבם ואע"ג דליתא ליבם הכא פסקי לה ב"ד מזונות אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. ומשני אמר לך שמואל האי יבמה למאי ניחוש לה כו' שומרת יבם אינה משועבדת כלל ליבם למעשה ידיה הלכך ליכא למיחש מידי ואהכי פוסקין אבל בעלמא לא. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א וז"ל למאי ניחוש לה כו' ומאן דקרי לה סבר אף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בבית דין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא די"ל בזו דאנן לא מותבינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל אין צריך לדחוק כן ע"כ: ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו וכן הדין בארוסה ואעפ"כ חייב במזונותיה הרא"ה ז"ל:

רצתה נזונת לאלתר ולכשתרצה תטול כתובה. רצתה נוטלת כתובתה מיד דקים לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא בפני הבעל אמרה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואמטו להכי אי אתיא לטול כתובתה לא יהבינן לה דלא מהימנא ואי אמרה השתא דלא מהמניתו לי ומחזקיתו לי בחזקת א"א הבו לי מזונות לא יהבינן לה מזונות הואיל ואמרה גרשני נאמר הכי הוא אלא נזונת והולכת עד כדי שתאכל כדי שיעור כתובתה ואם כן הוא כמו שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך אין לה כתובה עכשיו אא"כ גרשה או מת. קתני מיהת נזונת והולכת אלמא פוסקין לה מזונות אע"פ שהוא קיים דאי אין פוסקין לא ניתוב לה כלל במזונותיה אלמא פוסקין מזונות לאשת איש ואהכי לא מצינן לדחויי לה הכי כי אמרה הבו לי או כתובה או מזוני. בששמעו בו שמת לאחר שאמרה גרשני דכיון שמת פוסקין לה מזונות הואיל ומעיקרא לא הימנו לה ב"ד תו לא מצו לאחזוקה בחזקת גרושה אלא בחזקת אלמנה הלכך כי אתיא אחר מיתה למתבע מזוני בחזקת אלמנה לא מצינן לדחויי לה אלא יהבינן לה מזוני עד כדי כתובתה. אי הכי דאלמנה חשבינן לה מאי שנא עד כדי כתובתה ליתוב לה מזוני שלא בכתובה כאלמנה דעלמא. איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואימא דגרושה היא. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה בפירושם על ההלכות רצתה נזונת כו'. כדין כל אלמנה שבעולם ודוקא כשאמרה מת בעלי כדי שיתירוה לינשא ותנשא לכשתרצה אבל אם אמרה מת בעלי ותני לי כתובתי אינה נאמנת. אמרה גרשני בעלי כו' עד כדי כתובתה כו' פי' עד כדי כתובתה מתפרנסת ממה נפשך שאם לא גרשה הרי יש לה מזונות דקי"ל פוסקין מזונות לאשת איש ואם גרשה אע"פ שאין לה מזונות יש לה כתובה ולפיכך מספק נותנין לה מזונות כשיעור כתובתה וכי מטו מזונות עד כדי כתובתה פקעה כתובתה במזונותיה ולא שקלה בתר הכין כלל ובגמרא הקשה מברייתא זו לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דאם איתא דאין פוסקין הוה לן למימר דשמא אינו אמת שגרשה בעלה אלא אשת איש היא ולא ניתן לה מזונות כלל והוצרך להעמיד הברייתא בששמעו בו שמת פי' שיצא קול על פי עד א' שמת בעלה. ומקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה פי' אא"ב שלא שמעו בו שמת וס"ל דפוסקין מזונות לאשת איש היינו דנותנין עליה חומרי גרושה וחומרי אשת איש חומרי אשת איש דאין לה כתובה אלא מזונות וחומרי גרושה דאין לה אלא שיעור כתובתה אלא אי אמרת בששמעו בו שמת הוה לן למימר דנזונת והולכת אפילו יותר מכדי כתובתה כמו כל אלמנה שבעולם ומפרקינן דאפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי ולפיכך אין לה מזונות אלא נוטלת מזונות כשיעור כתובה על יד ובשבועה. ויש להקשות לשמואל דאוקמה בששמעו בו שמת למה אינה נוטלת כל הכתובה ביחד ותירץ רש"י דעצה טובה קמ"ל כי שמא אינו אמת שמת בעלה ואם יבא היום או מחר כיון שלקחה בתורת מזונות תשאר הכתובה קיימת אבל אם היתה לוקחת ביחד לפרעון הכתובה היינו אומרים שמיד שנפרע מחלה הכתובה ומחלה המזונות הבאים מכח הכתובה. ורבינו שמשון תירץ דמיירי בשמכחשת את העד כגון שאמרה גרשני בעלי בניסן והעד אומר שמת בעלה באדר ולפיכך אינה נוטלת הכתובה ביחד וכיון דמכחשת את העד חיישינן להתפסת צררי אבל נותנין לה מזונות על יד דמשום חששא דצררי אין לנו לסגפה ברעב א"נ בשמעה שמת בעלה ומכחשת השמועה ואומרת גרשני לא נאמין אותה לענין שתגבה הכתובה במגו שהיתה יכולה לומר מת בעלי משום דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אבל לענין שתקח על יד למזונותיה איתא ולא חיישינן להתפסת צררי דמגו כי היכי דלא ניחוש להתפסת צררי אמרינן. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ:

והריטב"א כתב וז"ל והקשה רש"י וכ"ת כיון ששמעו בו תגבה כתובתה יחד ממה נפששך כו'. ותירץ דאה"נ והאי דקאמ' מתפרנסת והולכת כשהיא אינה רוצה לטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה לטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת. והקשו עליו שאם יבא בעלה היאך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרת דגרושה היא ואין מזונות לגרושה לכפר"י דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע ברור הדבר דאומר אינה גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובתה ממה נפשך. ועי"ל קרוב לזה דכיון שהודית על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם מ"נ אלא לגבי מזונות ע"כ: איכא דמקשי מיהת למקצת הגאונים דסברי דאין אלמנה נזונת ביותר מכדי כתובתה אלא בכדי כתובתה ואי משום הא לא אריא דשאני הכא דאיהי הוא דאפסיד אנפשה דאמרה גרשני בעלי וכיון דכן מהימנא לענין פסידא דידה ואי אתיא לגבות כתובתה כולה בבת אחת לא מהימנא דחיישינן דלמא לאו גרושה היא ולאחרי שנזונת בכדי כתובתה אין נותנין לה עוד מזונות דחוששין שמא גרושה היא וכבר נתקבלה כתובתה אעפ"כ אין דבריהם נראין כמו שכתבתי למעלה. הרא"ה ז"ל:

אי אתה יכול לומר דהאי דקתני ממאנת אין לה מזונות דהיינו ביושבת תחת בעלה כלומר כל זמן שיכולה למאן אין לה מזונות שהרי בעלה כו'. דכיון דתקנו רבנן קדושין דנשואין לקטנה כגדולה ודאי שויוה רבנן לכל מילי בר ממיאון. ועמדה ומיאנה בין בפניו בין שלא בפניו ואין לה מזונות שלוותה ואכלה בעודה יושבת תחתיו. טעמא דמיאנה הא לא מיאנה כל זמן שהוא במדינת הים אי תבעה מזונות יהבינן לה ואי לוותה ואכלה לכי אתי בעל משלם אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. רש"י במהדורא קמא: הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמה כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך אלא דניחא ליה לתרוצי כדמתרץ דסתם קטנה לא ספקה ודקארי ליה סבר דמתניתין סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא. הריטב"א ז"ל: פתריתו בה כולי האי לשון תמיה א"נ קושיא הוא פתריתו בה כולי האי וכי להכי אתיתו בה דמפרשיתו לה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והלכתא כרב הונא כו'. אגב גררא דמזונות דפסקי כרב דנקט לה לדרב הונא ודרב זביד נמי איידי דאיירי לעיל דאמר אימר צררי אתפסה נקט לה הכא להאי הלכתא כך פי' הראב"ד. תלמיד הרשב"א. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והלכתא כרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסוק גבי מדרשא בהדדי ע"כ: חיורי ואוכמי שרו דוקא בצונן אבל בחמין אפילו חיורי אסורי כדאיתא בפסחים. תלמיד הרשב"א: מתני' ועמד אחר ופרנ' את אשתו שלא ברשות ב"ד והאשה לא בקשה ממנו בהלואה וגם בעלה לא צוה לו אלא הוא הלך מעצמו ונתן מזונות סתם א"נ אמר לה תקחי אלו המזונות כי כשיבא בעליך הוא יפרעני ולפיכך היה אומר חנן כיון שהוא עושה מעצמו אבד מעותיו ובני כהנים גדולים אומרים ישבע כמה הוציא ויטול פי' בני כהנים גדולים מודים הם דמי שנותן מתנה לחברו אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אבל בזה כיון שחברו חייב בדבר ולא אמר זה המפרנס שהיה נותן לה לשם מתנה אלא שנתן סתם היו חושבים שהיה חייב לפורעו וישבע כמה הוציא ויטול. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א וז"ל ועמד אחד ופרנס את אשתו פי' שלא בהלואה כו' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א נר"ו סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם שניהם. ע"כ:

ה"ג אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם כלומר כדבריהם של כהנים כן הוא. על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא. ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם בא' מנקיקי כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות:

גמרא המודר הנאה מחברו שוקל כו'. פי' אם ראובן נדר שלא יהנה משמעון יכול שמעון לתת בעבורו מחצית השקל שהיו חייבין כל ישראל לתת באדר ויכול לפרוע החוב שהוא חייב ולהחזיר לו אבידתו ובמקו' שנותנין שכר הבטול בהשבת אבידה תפול הנאה להקדש שאם יניח לו שכר בטול נמצא שנהנה ממנו ולפיכך או יקח זה שכירותו כפועל בטל או אם לא ירצה לקחת אותו יתנו אותו להקדש ובמסכת נדרים מביא לשון אחר דמפרש דמיירי בשנדרו שניהם שלא יקבלו הנאה זה מזה ולפיכך אמר תפול הנאה להקדש שאם זה המוציא יקח השכירות נמצא שנהנה ממנו וכ"ת ומאי הנאה אית ליה והלא שכירותו הוא לוקח נוכל לומר שהנאה יש בדבר שלוקח שכירות בעבור טורח מועט. תלמידי רבינו יונה. והריטב"א כתב וז"ל מה שפרש"י כאן תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחבריה אתהני ושכר טרחו הוא נוטל אלא הכא מיירי שהמחזיר יקר רוח שאינו רוצה לטול שכרו אסור לעכבו ולקבלו במתנה ולפיכך תפול הנאה להקדש ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטלה דשלו קודמת לכל אדם דהשתא הא קא מהני ליה דלא בעי למשקל מניה אגרא יטול מודר אותו שכר שהיה ראוי ליתן למחזיר ויתננו להקדש דהשת' לא מתהני מידי מיני' ואיכא דמוקים לה להך סיפא בנדרים כגון שנכסי הבעל אבידה אסורין על עצמו למלאכה ופלוגתא התם בנדרים דאיכא דאמרי נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ולא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף דאי מתרמי ליה עניא וכו' ואיכא דאמרי דמהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח ע"כ: