שיטה מקובצת על ביצה כב:

וכמה פת עבה כלומר בכמה שיעור מתירין בית הלל דלא ניחוש לחימוץ. אמר רב הונא בטפח שכן מצינו בלחם הפנים. ופרכינן דליכא למשרי האי שיעורא בהדיוטות דאם אמרו בזריזין שהרי בית גרמי היו זריזין ובקיאין לעשות לחם הפנים מהר בלא חימוץ. ודחינן האי אוקמתא ואמרינן דפת עבה פת מרובה ולא איתפרש שיעורא דידיה בכמה מתירין בית הלל. וכיון שכן יזהר לעשותו דק ולא יהא עבה טפח. ועוד שמעינן מסוגין שיהא תנור חם שלא ישהה הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה.

מתניתין מכבדין בית המטות. פירוש אורחא דמילתא נקט לפי שמסובין שם לאכול ודרכן לכבד שם תמיד. וחכמים אוסרים. ופירש הרי"ף דמאן חכמים ר' יהודה ואנן דקיימא לן כר' שמעון מותרין לכבד הבית. ואי משום מזיז עפר ממקומו כבר כתב הרמב"ן דכיון שהעפר מצער לבני הבית הרי הוא כגרף של רעי שמותר לסלקו לאשפה עד כאן. וכתב הריטב"א דלפי זה הטעם לא התירו לכבר אלא בבתים שיושבים שם בני אדם אבל לא בשאר מקומות וכל שכן ברחובות ובמבואות כמו שנהגו במקצת מקומות דהתם ודאי אסור.

גמן. אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן. פירוש אם כן שזה בלבד מתיר רבן גמליאל דדוקא מבערב למה נחלקו עליו חכמים דבכהאי גוונא אפילו בשבת מותר לכולי עלמא. אלא ודאי ביום טוב עצמו היו מניחים ולפיכך נחלקו עליו חכמים. ומכל מקום שמעינן דפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל בלהריח הוא.

ולימא מר מפני שהוא מבעיר. פירוש שהוא מבעיר הבשמים והיא מלאכה חשובה שהיא צריכא לגופה מה שאין כן בכבוי ועדיפא ליה למנקטה. אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ולהכי נקט המלאכה הראשונה אף על פי שהיא גרועה יותר.

על גבי חרס מותר. פירוש דאפילו הבערה ליכא ממש כיון שאין האור אוחז בהם אלא שהם כלין מאיליהן. ורש"י לא פירש כן.