שיטה מקובצת על בבא קמא פה.

כלל ופרט המרוחקים זה מזה. נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקים זה מזה דפליגי תנאי דהכא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וההוא תנא דהוה בעי למימר מעיקרא דדנין התם בפרק כל המנחות נראה לר"י דלאו מכח כלל ופרט קאמר אלא אפילו בפרט וכלל המרוחקים זה מזה בתרי עניני הוה אמר נמי הכי כדקא מייתי מברייתא דשחיטת חטאת בצפון דהוי פרט בויקרא וכלל בצו את אהרן. ואין נראה דטועה היה בסדר הפסוקים והיה סבור שהם להיפך. ועוד האיך היה רוצה לומר דנין גבי לא תאפה ונעמיד כלל דלא תעשה חמץ דוקא באפיה ולא נאמר שיצתה אפיה ללמד על הכלל כולו וכי שכח מה שאנו אומרים בכל מקום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ואומר כגון הבערה לחלק וכיוצא בזה הדבר אלא היה סובר דדוקא בהבערה אין לתלות שתבא כי אם לחלק דליכא למימר דלפרושי אתא שזו המלאכה לבדה אסר הכתוב שהרי לא תעשה כל מלאכה אמר רחמנא. וכן ההיא דשלמים בכלל כל הקדשים היו ליכא למימר דשלמים לפרושי אלו הקדשים שנאסרו בטומאה דהקדשים משמע גווני קדשים טובא ולא שלמים לבדם אבל התם גבי עשייה ואפיה דמנחה יש לנו לומר כיון דלא פירש באיזו עשייה דבר הכתוב ובמקום אחר פירש דאפיה קא קפיד ילמוד סתום מן המפורש דהאי עשייה אפיה היא. וכן בחטאת אף על פי שהפרט תחילה כיון שהצריך צפון בחטאת ולא פירש באיזו חטאת ובמקום אחר פירש בהדיא אחת מן החטאות אפילו בענין הקודם לזה יש ללמוד סתום מן המפורש. והאי מקשה שמקשה האי כלל ופרט פרט וכלל הוא הכי קאמר אם מכח כלל ופרט אתה בא והלא הפרט תחילה וסברא דאין לעשותן כלל ופרט ולא חש המקשה לפרש שאין לעשותן בכלל ופרט מטעם דילמוד סתום מן המפורש כדפירשתי כי פשוט היה לו שאין לחלק בין יצא ללמד על הכלל דהכא לאחריני. תוספות שאנץ.

לדמי יתירי. פירש הר"מ דאי לא כתיב אלא כויה דמשמע בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה הוה אמינא בין דאית בה חבורה ובין דלית בה חבורה שוין לכל מילי ושני בני אדם שחבלו זה בזה ראובן עשה לשמעון חבורה וחזר שמעון והכה לראובן כויה דלית בה חבורה קרינן כויה תחת כויה ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום להכי הדר כתיב חבורה תחת חבורה להשמיענו שיש חילוק בין חבורה ובין היכא דלית בה חבורה ולא אמרינן שיצא זה בזה דהכי משמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה וכיון דאשמועינן דלא אמרינן כויה תחת חבורה אף על גב דתרווייהו מקרי כויה אלמא קפיד רחמנא במותר אם כן אי נמי לא אמרינן אפילו חבורה תחת חבורה היכא דאין שוין דמאי שנא והיינו דקאמר לדמי יתירי אם חבלתו של זה מרובה בדמים יותר משל זה. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל צער שלא במקום נזק מאן תנא דמיחייב ואסיקנא דברי הכל היא דכתיב כויה תחת כויה וכו'. דמי צער קא משמע לן ודכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ואי משום דכתיבה חבורה לבסוף הוה ליה בכלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא אם כן חבורה למה לי לדמי יתירי לאשמועינן דכויה דאית בה חבורה בעי למיתב צער בפני עצמו ונזק בפני עצמו. ע"כ. צער במקום נזק היכי שיימינן כלומר הואיל דלאו אורחא בעלמא הוא למשקל ממונא משום דליקטע ליה ידיה או דליסמוה לעיניה היכי בו שיימינן ליה דהא תינח היכא דשלא במקום נזק הוא מילתא דעבידא הוא דאומדין כדקתני תנא דמתניתין אומדין כמה אדם רוצה ליטול כדי להצטער בכך אטו בשופטני עסקינן דשקלי ממונא משום קטיעת יד ותו במקום קטיעת יד לאו צער לחודיה הוא דבעי למיתב ליה אלא כולהו חמשה דברים. אלא לקטוע לו ידו הקטועה כלומר שנשמטה ידו ודמי ליה כמו שנקטעה אי נמי שכבר נקטעה ידו לגמרי אבל אומדין כמה אדם רוצה ליטול בצער חתיכת זרועו במקום החתך אכתי לא צער לחודיה הוא דאיכא אלא צער ובושת הוא דאיכא דכסיפא ליה מילתא דלשקול מבשריה ולשדייה לכלבא ולאידך לישנא אף על גב דנשמטה כסיפא דתקום בלא יד המוכתבת למלכות כדי לקטעה בהם שאינו מצטער כל כך ואומדין כמה הוא נוטל על שיניח לו לקטעה בסייף דאיכא צערא טפי דהכא צערא הוא דאיכא אבל נזקא לא דבלאו הכי נמי שקלי מיניה ידיה אלא בין סייף לסם שהיא מוכתבת לו לקטוע לו בסייף וכמה שיהא זה רוצה ליתן כדי שיהו קוטעין לו בסם שלא יהא לו צער יתן לו הלה. אי הכי מאי האי דקאמר אבוה דשמואל כמה אדם רוצה ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא הכי קאמר ליטול ניזק מן המזיק כמה שנתן זה לקטוע לו בסם. והמורה רבי יעקב שונה למשנתנו בשתי מחלוקות צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם רוצה ליטול לחיות מצטער כל כך וקא סלקא דעתך דאצער במקום נזק קא מהדר וקא בעי עלה בגמרא והאי צער במקום נזק היכי שיימינן דהא תינח צער שלא במקום נזק מילתא דעבידא הוא וכדלעיל אלא צער במקום נזק היכי אפשר אמר אבוה דשמואל וכו' ליטול ליתן מיבעי ליה למיתני לתנא דמתניתין. גאון ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב הונא ליטול זה מה שיתן זה והכי קאמר כמה אדם וכו'. רוצה ליתן כדי ליטול זה וכו'. מיהו שלא במקום נזק קאמר כמה אדם רוצה ליטול שיימינן ותנא לישנא דמשמע להכא ולהכא. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו כלומר באיזה ממון שיתנו לו ותרצה לקטוע לו ידו. לאו צער לחודיה הוא כלומר זו האומדנא גדולה יותר מדאי שהרי אי אפשר שיתרצה בכך אלא אם כן יתנו לו דמי נזקו שיפחות ממלאכתו ודמי בשתו ורפואתו. המוכתבת למלכות בין סייף לסם כלומר כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות וכו'. הא ליטול ליתן מיבעי ליה גבי נחבל שפודה עצמו מן היסורין נתינה שייכא ביה ולא נטילה ומשני ליטול זה מה שנתן זה כלומר ליטול הנחבל מן המזיק כמה שיתן הוא למלך. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צער במקום נזק היכי שיימינן ואם יקרה אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם דאי אמרת כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו אטו בשופטני עסקינן ותו לאו צער לחודיה איכא אלא כולהו חמשה דברים קא שיימינן ליה ואי לקטוע לו ידו קטועה סוף סוף בושת נמי איכא דכסיפא ליה וכו'. ואי אמרת כמה אדם רוצה ליטול בידו המוכתבת למלכות לקטעה בסם כמה הוא רוצה ליטול לקטעה בסייף צערא רבה הוא ולא מצי מקבל. ומסתברא דגבי בושת במקום נזק הכי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ממזיק זה לקטוע לו ידו קטועה או שצמקה ואין סופה לחזור אי נמי כמה רוצה ליתן שלא לקטוע לו ידו שצמקה שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה כדקתני בושת הכל לפי המבייש והמתבייש דבכהאי גוונא ודאי בושת בלחוד הוא דאיכא והיינו טעמא דלא שיימינן הכי כמה אדם כזה רוצה ליתן בידו שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה גלוי לחשאי דכי שיימינן הכי במידי דלית בה בושת אלא בשעת מעשה אבל הכא אי נמי קטעי ליה בחשאי כיון דלא סגיא דלא מגליא מילתא דידו קטועה היא כולהו יומי בבושת קאי הילכך ליכא למישם אלא כדפרשינן. ע"כ.

לרבנן דבי רב תלמידים בבית רבן. גאון ז"ל.

במכה ניתנה ליאגד קמיפלגי. ליאגד כמו לא זורו ולא חובשו רבנן סברי האגד אינו מזיק הילכך אם נסתרה נותן לו שבת וריפוי ורבי יהודה סבר לא ניתנה ליאגד כי האגד מזיק במכה שמחמם אותה ומקלף את עורה ואינו מניח לייבשה הילכך ריפוי דתנא ביה קרא ורפא ירפא מחייב שבת לא מחייב כי הוא פשע בעצמו כשאגדה ורבנן בתראי סברי לה כרבי יהודה ומקשו ריפוי לשבת. הראב"ד ז"ל. וזה לשון גאון ז"ל במכה ניתנה ליאגד כלומר אם נתן לו רשות למוכה שיהא מעטף מכתו שהוא נוח לו בשביל שמתחמם לו ומעכב אותה מלרפאות שאין עולה בשרו לעגל ומרבה לו בדמי שבת ובדמי רפואתו דרבנן סברי מכה ניתנה ליאגד ואף על גב דעלו בה צמחים מחמת האגד חייב ליתן לו דמי רפואתו ושבתו דבדינא הוא דקא עביד ולא פושע הוא ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה ליאגד והילכך אריפוי דתנא ביה קרא וכתיב ביה ורפא ירפא מחייב אבל אשבת דלא תנייה קרא תרי זימני לא מיחייב ורבנן בתראי סברי פטור על זה ועל זה. ואמינא להו אנא אם איתא דלרבי יהודה לא ניתנה ליאגד אף על גב דתנייה לא לחייב ואפילו אריפוי דהא ודאי פושע הוא אלא דכולי עלמא אית להו דניתנה ליאגד אלא בלא ניתנה לאגד יתירה קא מיפלגי שאם היתה מכתו עד כדי אצבע אינו קושרה באצבעו כדי שלא יתחמם ויעלו בה צמחים דרבי יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא וכו' ורבנן קמאי דמחייבי אתרווייהו מקשי שבת לריפוי אבל רבי יהודה לא מקיש משום דכתיב רק וכו'. גאון ז"ל. והרב המאירי ז"ל פירש דאגד יתירה היינו אגד מהודק ביותר. ע"כ. ולא ניתנה לאגד יתירה ואף על גב דלא ניתנה לאגד יתירה ואגדו אגד יתירה לאו פושע גמור הוא ומדשינה בו הכתוב ריפוי חייב מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה ליאגד דאז הוי פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב בריפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו. הרשב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הרב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו תניא אידך מניין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שנאמר ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק. וקיימא לן כהאי סתמא דקאי כאידך סתמא דברייתא וכסתמא דמתניתין דקיימא לן סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ואף על גב דמתניתין איכא לאוקמה בין לרבנן קמאי בין לרבי יהודה דהא לא מיירי בה אלא גבי ריפוי מכל מקום שמעינן מינה דליתא לדרבנן בתראי הדר הוה ליה רבי יהודה ורבנן קמאי יחיד ורבים והלכה כרבים. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל צמחין שעלו מחמת המכה חייב לרפאותם וחייב בדמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותם ולא ליתן לו דמי שבתו. ומגדולי המחברים כתבו שחייב לרפאותו ולא הבנתי דבריהם. ע"כ.

אמר מר יכול אף שלא מחמת המכה תלמוד לומר וכו'. קסלקי ליה אדעתא דהאי תנא דפריך הכי דקא בעי למימר תנא ואפילו במקום שנתרפא לגמרי ואחר כך פרחה עליו מכה מאליו. ע"כ. שהדבש וכל מיני מתיקה קשים למכה כלומר קשים לאכלם למי שיש לו מכה לפי שמחממין את הגוף ומעלה החום למכה. גרגותני מין חולה הנודע לבא במכה. ה"ר יהונתן ז"ל.

אהלא כעין מרואה. קירא שעוה. קלבא זפת. גאון ז"ל.

אסיא רחיקא עינא עוירא פירוש שהוא מרמה העולם ומחזיק עצמו כמומחה ואינו ומעוור העולם בדבריו. הרב המאירי ז"ל.

וכולן משתלמין במקום נזק כלומר כולהו ארבעה דברים משתלמין עם הנזק ואף על גב דמשכחינן לכל אחד ואחד בפני עצמו דשייך ביה האי ולא שייך ביה האי צער בלא נזק כגון שכוואו בשפוד וכו'. וריפוי כגון שהיה לו מכה על בשרו ופסק עם הרופא שירפאנו בסלע בסמנין נוחין והוא הביא לו סמנין חריפין והכביד המכה שצריך שיתן עוד סלע אחר לרופא אחר. שבת דדחקיה באנדרונא וכו' וקמשמע לן ברייתא זו דאף על פי שמשלם לו נזק שהוא דמי רגלו וידו והם דמים הרבה אפילו הכי אינם נכללים צער במקום נזק וברייתא זו תנינא לה בכמה משניות דתנן חייב בחמשה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל תנא וכולם משתלמין במקום נזק ואי קשיא לך הא מתניתין היא החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכו'. אלא משום דאיכא לפרושי הכי החובל בחברו תמצא בו חמשה תשלומין פעמים נזק פעמים צער פעמים ריפוי וכן כולם ומשום דקאמר לצער שלא במקום נזק איכא למיטעי בהו בכולהו אתא מתניתא ופרשה. ואף על גב דלגבי שבת מיפרשא מילתא דאמרינן שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אתא מתניתא למימר כי היכי דשבת משתלם במקום נזק כן הדין לכלם. ע"כ. אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק דהא תינח כויה תחת כויה וחבורה תחת חבורה מיבעי ליה אי כרבי אי כבן עזאי אלא פצע תחת פצע למה לי אלא כדי ליתן צער במקום נזק דאף על גב דאית ביה חבורה ליתיב ליה דמי צער אמר קרא ורפא ירפא ורפא יתירה ליתן ריפוי במקום נזק והוא הדין לאינך דגלי רחמנא בחד מינייהו. הכי גרסינן והא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל או כרבי יהודה לכתוב רחמנא ורפא רפא או ירפא ירפא אלא מדשני קרא בדיבוריה שמע מינה לכלהו. מכלל דאיתנהו שלא במקום נזק כלומר שמע מינה דמדאיצטריך ליה למיתני דכולן משתלמין במקום נזק מנא לן דאית ליה להאי תנא דכולן במקום נזק משלמי והיכי משכחת להו צער כדקתני כוואו בשפוד וכו'. ואחווריה לבשריה דהיכא דעביד ליה סמא כדי לרפאותו מהפך לו עד כדי שיעשה הבשר במקום הכאב כמין בהרת לבנה בעי למיתב ליה סמא אחרינא אנקוטי גוונא לבשריה כדמעיקרא דבהך ריפוי ליכא שום נזק. גאון ז"ל. וכבר כתבתי לעיל לשון ה"ר יהונתן ז"ל בזה.