שיטה מקובצת על נזיר מה:

אשם בנזיר טהור מי איכא. דסלקא דעתין דבנזיר טהור מיירי דליכא אשם. קשה קצת ואם היה נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם והוי כמו חסורי מיחסרא ולא ניתני יצא בברייתא. והיינו דלא כמתניתין דקתני דבתגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. ויש מפרשים דמתניתין דקתני לא היה משלח תחת הדוד כגון שגלח במדינה. אבל אם גלח בעזרה ודאי היה משלח תחת הדוד של אשם והכא מיירי שגלח בעזרה.

נוטל הרוטב. אחר שגלח ונתן השלמים על האש אם יש שם רוטב נוטל מן הרוטב ונותן על השער. ואם כן משלח את השער תחת הדוד של שלמים כדמפרש ואזיל מדכתיב מזבח השלמים. הר' עזריאל ז"ל:

מזבחו יהיה תחתיו. מייתורא דזבח קא דריש תחת דוד השלמים יהיה מן הזבח דהיינו הרוטב. דמן הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' היה מבשל שלמים או שולקן. שליקה יותר מבישול כדאמרינן בפרק כל הבשר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ובמנחות עור חמור ששלקו. ובפרק כל שעה בין כבושין בין שלוקין בין מבושלין שהכבישה נוטל המרירות יותר ושליקה נוטל פחות מעט והבישול נוטל פחות מעט ולכך נקט כסדר זה.

וחלת מצה אחת. בסדר הפרשה. נותנו על כפי נזיר ומניפו. דרשינן ליה במנחות מלמד שהכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף. הר' עזריאל ז"ל: כהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניף ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. והוא הדין באימורין נמי מניף וחזה ושוק בשאר שלמים. אלא דלא חשיב האי תנא אלא מה שלא היה בשאר שלמים. וגם בפסוק לא הוצרך להזכיר חזה ושוק אלא לפי שהוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש בהפרשת זרוע הוצרך להחזירו לכללו לתנופת חזה ושוק.