שיטה מקובצת על נזיר יז.

אלא כי פליגי למילקי אטומאה. פירוש אם יטמא במת בתוך השבעה לאחר שיצא מבית הקברות קודם שיטהר. ר' יוחנן סבר כיון דחיילא עליה נזירות טהרה לסוף השבעה לקי מהשתא כי היכי דלקי אתגלחת ואיין. אבל קרבן לא מייתי. וריש לקיש אמר אף על גב דחיילא לא לקי אם ניטמא תוך ימי הטומאה הואיל ולא חלה עליו עדיין נזירות דטהרה. דכי היכי דקרבן טומאה לא מיחייב מילקא נמי לא לקי. והא דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש מי שנזר והוא בבית הקברות. לאו ר' יוחנן גופיה הוא דאותיב אלא תלמודא אותיב הכי למאי דסלקא דעתין. ובכמה מקומות בתלמוד מצינו כזה ודוק ותשכח בהחולץ למעוברת. שיטה:

הא מילקא לקי אטומאה. ואי איתא דלא לקי אטומאה לישמעינן רבותא טפי דלא לקי. תוס' הרא"ש ז"ל:

איידי דתנא בסיפא יצא ונטהר ונכנס מביא קרבן טומאה. דהתם לא צריך למיתני ולוקה דפשיטא כיון דמייתי קרבן דלקי. תנא נמי רישא אינו מביא קרבן ולא תנא אינו לוקה. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל:

בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. פירוש להורות לנו תקנתו מתי יתחיל ימי נזירותו. אבל לא קא מיירי בקלקול להשמיענו הדין אם יעשה עבירה שיטמא למתים או ישתה יין ויגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וז"ל ז"ל בתוספותיו. בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. כלומר בתקנתא לפרש מתי יהיה לו תקנה. באחד האדם שיכלה נזירותו מיירי שעל ידי שמודיענו התנא שיתחיל למנות בשביעי נדע מתי ישלמו ימי נזירתו. בקלקולין בשאר דינין אם ילקה אם ישתה ואם יטמא לא קא מיירי. עד כאן לשונו: