שלטי הגיבורים על יבמות ב.

עיין לקמן פרק ב"ש: לשון ריא"ז השיאה לו אביה כשהיא קטנה וגרשה והחזירה ומת בעודה שהיא קטנה אסורה ליבם איסור ערוה שהרי קדושין הראשונים היו קדושי תורה וכשגרשה בעלה נעשית עליו גרושת אחיו וכשהחזירה בעלה אין קדושי' קדושי תורה שכבר יצאת מרשות האב משעה שהשיאה ואין בידו לקדשה היא הנקראת יתומה בחיי האב שקדושיה מדברי סופרים ומאחר שאסורה על היבם איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת כמבואר בקונטרס הראיו':

כתב הרא"ש ז"ל לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדמוכח כולה שמעתא דפריך מסוטה דרבנן ומסוטה ספק וכן פרש"י ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי' חליצה כדתנן ואם מת חולצת ולא מתיבמת ואע"ג דבסוטה ספק כתיב נמי טומאה הא מסקינן לקמן דקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה בודאי איירי ולא בסוטה ספק וא"ת הרי נכנסה עמו לסתר דתנן אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואמרי' במסכת סוטה בפ' כשם דשלשה ונטמאה כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וי"ל דהא דאסרי' לה מן ונטמאה לאו משום דספק מיקרי טמאה דאין קרוי טמאה אלא הבעילה של זנות אלא דאסרי' לה משום ספק נטמאה כדאי' בפ' כשם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ואם תאמר אם כן לא תיבעי חליצה כודאי וי"ל להחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה מן החליצה ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ' קמא דסוטה ותתיבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת ואמאי הא אמרינן להחמיר עבדינן ליה כודאי וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אלא כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מאי שנא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוה סלקא דעתך הכי דטומאה בל' עשה חשיבה למיעבדה כערוה אבל לפי מאי דמסיק דבסוטה ודאי דכתב טומאה בלשון לאו לרבנן דרבי יוסי בן כיפר מהשתא איתבריר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערוה אלא היכא דכתיב בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן הא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי ונסתלקה עתה קושיית הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל. ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מוכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתניתא דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם אמר ליה אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחלקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי :