שלטי הגיבורים על יבמות כא.

כתב מיי' היה לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בודאי: לשון ריא"ז היתה טוענת היא שאינו יורה כחץ ולפיכך אינה מקבלת ממנו הריון ורוצה היא לצאת ממנו אפילו בתוך עשר שנים והוא אומר מחמת לקיון שלה הוא ואינה מקבלת הריון היא נאמנת לפי שהיא מרגשת בבעלה אם הוא יורה כחץ והוא אינו מרגיש בעצמו ונמצאת טענתה טענה ודאית וטענתו טענת ספק ואינו יכול להשביעה בכך לפי שאין נשבעים על טענת ספק אבל היה לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת בודאי כמו שכתב ר"ם בפרק ט"ו:

כתב מיי' אשה שבאה לב"ד ואומרת בעלי אינו יכול לשמש עמי שמוש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינין פשרה ביניהם ויאמרו לה ראוי לך שתתנהגי עם בעלך עדיין עד שתשהי י' שנים ולא תלדי ואח"כ תתבעי ומגלגלים עמה בדבר ואין כופין אותה לשבת עמו ולא דנין אותה כדין המורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה ע"כ: לשון ריא"ז אע"פ שהאשה נאמנת בטענה זו אין ב"ד כופין את הבעל להוציא אלא מבקשים ממנה שלא תקפיד על כך לפי שאין אשה מצווה על פריה ורביה והוא סוף סוף אינו ראוי להוליד לפי טענתה ואם היא באה מחמת טענה ואומרת שהיא צריכה לבנים שתשען עליה' בזקנות' ויקברו אותה בשעת מיתה שומעין לה וכופין אותו להוציא ויתן לה כתובה אפילו בתוך י' שנים כמו שביאר מז"ה:

וכן פרש"י כשנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ב"ד היה כופין אותו להוציא ור"ח כתב כל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו להוציא אלא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבואתא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה גט מעושה ומיי' וסמ"ג כתבו כרבינו: כתב הרא"ש וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה וכן משמע מהא דאמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב אתתא ואוליד בני ואמר להו אי זכאי הוו לי מקדמיתא וקאמר תלמודא דדחויי הוה מדחי להו אלא מה שלא נשא משום דאיעקר משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה והיה כופין אותו:

כתב הטור ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ יוציא מיד ויתן להן כתובה וגם לראשונה רוצה לבדוק עוד בשלישית שומעין לו ואם גם השלישית אומרת שאינו יורה כחץ הוחזק ויוציא כולן ויתן להן כתובה והרמ"ה כתב שבקינן ליה למבדק נפשיה באחריתי ורשאי לשהות עמה י' שנים אם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה או ישא שלישית והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ע"כ. וכאשר כתבתי כן נראה שאם גם השניה אומרת שאינו יורה כחץ שיוציא מיד כיון ששהה עם הראשונה י' שנים או אפילו לא שהה כיון שהוא בא להוציא את הראשונה מדעתו דליכא למיחש שנתנה עיניה באחר יוציא כולן מיד כדין הראשונה ואם מבקשת תוך הי' שיוציא בטענה זו אינה נאמנת אלא לאחר הי' נאמנת וכגון שבאה בטענה כדפרישית לעיל: לשון ריא"ז טען הבעל ואמר אלך ואשא אשה אחרת לבדוק עצמי אם אינו ראוי להוליד שומעין לו והוא שיהיה לו יכולת לזון ולפרנס שתיהן וכבר נהגו ברוב המקומות שלא ישא אדם שתי נשים על פי המנהג ראוי לדון שכל הנושא על דעת המנהג ההוא הוא נושא והבא לשנות המנהג ונושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה:

וכתב הרמב"ם ועם כל זה משביעין שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה ג' פעמים שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה: לשון ריא"ז וכן האשה שהפילה וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ואם היתה נשואה למי שלא קיים מצות פריה ורביה כופין אותו שיוציא ויתן לה כתובתה ונראה בעיני שלא תנשא אלא למי שקיים מצות פריה ורביה כמבואר בקונטרס הראיות:

לשון ריא"ז לפיכך אשה ששהתה אצל בעלה עשר שנים ולא ילדה והיו לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו להוציא ואם היא תובעת ממנו גירושין לפי שהיא צריכה לבנים ושמא תזכה לבנים מאיש אחר דנין אותה כדין מורדת הואיל ואינה מצווה על פריה ורביה כמבואר בקונטרס הראיות:

כתב הרא"ש ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דמיירי ששהתה עמו עשר שנים וידענא ביה שהוא עקור לפיכך היה כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא פי' ר"ח ז"ל הא דאמרינן הכא כופין אותו להוציא וליתן כתובה היינו דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא הוסיף לה וכו' ור"ת ז"ל היה אומר לכל מילי הוה תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה מה שאין להן כתובה משום דאגלאי מלתא שלא היתה אשתו מעולם ותוספת כתובה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ומיהו אשכחת דבר שאין תוספת כתובה ככתובה שאם אמר פרעתיך התוספת נאמן היכא דאבדה כתובתה כדמוכח בעובדא דשבתאי בפ"ק דב"מ ובמנה מאתים אמרי' התם דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מיהו י"ל דה"ה נמי תוספת ושאני עובדא דשבתאי שהחתן עצמו לא הוסיף אלא שבתאי אביו ולא חשוב כשאר תוספת ובהאי עובדא עבדי' כדברי ר"ח ז"ל ורב אלפס ולא מגבינן אלא מנה ומאתים: