שלטי הגיבורים על שבועות כה

שאלה המלוה את חבירו על המשכון ונחלקו כמה זה אומר כ' דינרים וזה אומר כ"ה והעד אינו זוכר כמה אך מעיד ההלואה מהו. תשובה מסתברא לי שהדין עם המלוה ונשבע שבועת המשנה ונוטל ככל הנוטלין כדעת הגאונים ז"ל ולא דמי לקציצה דאומן בפ' ח"ה דכל היכא דראה אינו נאמן ולא לנסכא דרבי אבא ותדע דטלית שביד אומן לא בא ליד אומן מחמת שכרו והלכך אע"ג דאפשר למתפשיה אאגריה מ"מ לא על זה בא לידו ואינו קנוי לו לכך והיינו דכל שאמר גמרתיו שוב אינו ש"ש אלא ש"ח לפי שאינו משכון בידו ולא קנוי לו ולפי' כל שראה חייב הוא להחזירו ועל הקציצה או ישבע בעה"ב ונפטר או יביא אומן ראיה ויטול שהרי הטלית עומד הוא להחזירו ודומה לאותה שאמרו פרק לא יחפור ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים ואקשינן עלה מ"ש מבור דאמרי' לא יקצץ ואמרי' עלה כיון דודאי לאו למיקץ קאי ספקו נמי לא אמרי' ליה זיל וקוץ הכא כיון דודאי למיקץ הוי ספיקא נמי אמרי' ליה זיל קוץ לו ואי משום דמצי א"ל אייתי ראייה ושקול ואמרי' בפרק המקבל דכל דקאי למיקץ כקצוץ דמי אבל למשכון קנוי הוא לו עד שיפרע לו מה שהלוהו ולא לחזרה קאי עד שיחזירנו ואפי' איתיה בידא דלוה הוה ליה בידיה כפקדון דאי כפר ביה ה"ל ככופר בפקדון לקרבן שבועה דהוי תשומת יד ולרבי יוחנן דאמר מעות קונות אפי' ייחדו לו הלוה אע"ג דלא משך קנה המשכון כ"ש כשמשך דהא קני במשיכה כדאיתא בפרק הזהב הלכך ספקו נמי אפי' איכא עדים וראה הוא נשבע ונוטל שאין העדים מכחישין אותו אלא אדרבה מעידין דבדין בא לידו וקניוה הוא להלואתו וה"ה לעד אחד שאינו מביאו לידי שבועה בכענין זה ואינו קרוי מחויב שבועה שאינו דומה לנסכא דר' אבא דנטל דרך חטיפה דכל שהעד מעיד שבדין בא לידו אינו כנסכא דר' אבא וכדמוכח לה שמעתתא דאבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי בי' זוזי בי חוזאי וכדאי' פ' הכותב: