שלטי הגיבורים על שבועות יט

וגבי אומר מנה לי בידך אין לך בידי ונשבע היסת התוספות פ' הגוזל בתרא והר"ן והגהות מיימ' פ"ק מהל' טוען ונטען וסמג עשין צ"ה ותשובות למיימ' סוף ספר משפטים סימן ל"ו כתבו בשם רב האי ור"ת דמן הדין אין להשביע היסת רק היכא דאיכא דררא דממונא כגון דאמר מנה לי בידך וא"ל הין למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך דהשתא איכא דררא דממונא בינייהו אז משביעין אותו אבל אם אומר מנה לי בידך אין לך בידי או א"י אם יש לך בידי בכה"ג לא משבעינן ליה כלל שבועת היסת מ"מ אומר רב האי דאע"פ דאין שם דררא דממונא שהוא כופר הכל הגם דאין משביעין היסת מיהו היו משמתינן ליה אם לא יודה האמת שיהא בשמתא ועיין גם לעיל בסמוך ור"ת לא היה מוחה ביד הדיינים אם היו משביעין היסת היכא דליכא דררא דממונא אלא שהוא לא היה רוצה לעשות מעשה להשביע וכתוב בהגהה פ"ק מהלכות טוען ונטען וז"ל שוב ראיתי בתשובות מורי רבי' ז"ל שר"ת חזר בו בסוף ימיו ובתשובות למיימ' סוף ספר משפטים סימן ל"ז כתב בשם ריב"א דהכל תלוי לפי ראות עיני הדיינים הן לחיוב הן לפטור והאריך שם והר"ר ישעיה כתב דבשבועת היסת צריך כפירת שני מעין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל רב האי כתב דמשביעין אותו אפי' על שוה פרוטה וכן כתב הטור והא דאמרינן דהאומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי ואמר ליה נתתי לך דחייב שבועת היסת לא הוי לכ"ע רק היכא דבהודאה דאתמול היה שם עדים או שהודה אתמול שחייב והשתא טוען פרעתי ולא היה שם עדים בהודאה איכא פלוגתא התוספות פרק הגוזל בתרא כתבו דר"י ראה ושמע לר"ת לחייב השבועה אפי' ליכא עדים בהודאה דהוי שפיר דררא דממונא ור"י כתב מדידיה דלפי פשט ההלכה לא חשיב דררא דממונא אלא אם כן היו עדים בשעת ההודאה דאתמול דאין יכול השתא לכפור לא הלויתני מעולם וצריך שיטעון פרעתי והאומר לחבירו הלויתיך מנה והלה אומר איני יודע אם הלויתני אם לאו רש"י כתב דמשביעים אותו היסת שאינו יודע שהלוהו מעולם דלא עדיף מברי דהא אי נמי הוה טעין ברי אין לך בידי כלום הוה משביעין ליה היסת דס"ל לרש"י דמשביעין היסת אפי' כי ליכא דררא דממונא וכן כתב הרי"ף ז"ל שם ומיימ' פ"ק מהלכות טוען וסמג עשין צה והרא"ש שם וטור ח"מ סי' עה דמשביעין ליה היסת שהוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו והוסיף הטור לומר דאפי' אם כשתבעוהו תחלה טען טענת ברי ואומר אין לך בידי כלום וחייבוהו לישבע היסת וכשבא לישבע חזר בו ואמר איני יודע אם הלויתני או לאו כדי להקל בשבועתו וליפטר בשבועת איני יודע שומעין לו ונשבע שאינו יודע אם הלוהו אם לאו ונפטר ואין כאן טוען וחוזר וטוען וכן יש בתשובות מיימ' סי' קמ"ט ועוד כתבו הרא"ש וטור ורוב המפרשים דאם בא זה הנתבע לצאת ידי שמים דחייב לשלם ומיימ' פרק קמא מהל' טוען ונטען וסמג עשין צ"ה לא הזכירו דבר זה בביאור ותמה מאוד עליו המגיד משנה שם ותכלית דברי המגיד משנה הוא כי לא ידע טעם נכון בזה ולי נראה כי מיימ' רצה תחלה לברר אם מדיני אדם יש לחייבו או לאו ואמר כי נפטר הוא ממנו בשבועה ושינה והולך החלוקים השייכין בדין זה בחיוב ובפטור לגבי דיני אדם ואח"כ חתם ואמר דאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם ופשיטא דאכלהו פטורין מדיני אדם שהזכיר קאי דהא אם רוצה לישבע אין בדעתו לצאת ידי שמים הלכך אם אינו מקפיד לצאת ידי שמים נשבע ונפטר ואם בא לצאת ידי שמים אינו נשבע אלא ישלם כד"ן: