שלטי הגיבורים על מועד קטן ח.

י"א דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא איפשיטא ורבינו פסק כולהו לקולא ולזה הסכים הרא"ש חוץ מנעילת הסנדל שכתוב שהוא אסור: לשון ריא"ז ואסורין מלספר ולכבס והמנודה אסור בנעילת הסנדל כמבואר בקונטרס הראיות

ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין א"ר יוסי בר בון מי שמתיר ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה וכתב הרמב"ן יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת המקומות שהקרובים המברים האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתיה שצריכ' להם הרבה מפני שצריך להעביר מהן הזוהמא והיו מתירין זאת הרחיצה ראשונה ואח"כ היו נוהגים איסור ברחיצה כל ז' הלכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו אין ממחין בידם מי שתכפוהו אבליו שאירעו שני אבלות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן: נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת אבל שלא בזמן טבילה אינה טובלת ור"ת כתב דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת: אבל אסור לכבס כסותו כל ז' ימים אפי' במים לבד ולאחר ז' מותר וריב"א אסר כל ל' ובסמ"ג כתב מותר ללבוש חלוק לבן מיד אחר ז' והעולם נהגו בו איסור ונוהגים שאחר לובשה תחלה ואח"כ לובשה הוא וזה המנהג עיקר ע"כ ואיני יודע טעם למנהג זה דאפי' גיהוץ מותר בישנים כ"ש כיבוס וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים מקודם לכן אפי' הישנים וא"צ לומר שאסור ללבוש חדשים כתב הרמב"ן ראיתי על שם רש"י שהתיר ללבוש בז' ימי אבילות חלוק המכובס מקודם לכן ואינו נכון וגם הסדינים והמצעות שלו אסור לכבס ולהציע המכובסים וכן מטפחות הידים אע"פ שמותר לכבסן במועד וכן בכל אלו ששנינו בהן שמותרים לכבס במועד כגון היוצא מבית השביה ומבית האסורים ומנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח אסורי' בימי אבלו שאם אירעו א' מהם קודם אבלות ונכנס מיד לתוך האבלות אסור לכבס אא"כ אירעו אחד מהם ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה אז מותר לכבס בין בנתר בין בחול אפי' תוך ז' ובלבד שיעשנו בצנעא בתוך ביתו ואחד שתכפוהו אבלות זה אחר זה מכבס במים אבל לא בנתר וחול כתב הרמב"ן ז"ל קרוב בעיני הדבר לומר שאסור בכלים חדשים צבועים ובישנים מכובסין היוצאים מתחת המכבש תוך ז' אע"פ שאין בהם משום גזירת ל' ומותרים לאחר ז' תוך ז' אסורים וכתב עוד הרבה כתבו בענין לכבס ולהניח ואני אומר שאסור מצד מלאכה בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ואם היה כסותו בקיבולת ביד אחרים מכבסין אותו כדרכו כמו שאר מלאכות בתלוש שביד אחרים בקבולת ולאחר ז' אע"פ שהוא אסור בגיהוץ מגהץ בין לעצמו בין לאחרים:

כתב הראב"ד אבל בשאר דברי קורבה מותר אפי' במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת ידיו פניו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה וכ"ש שמותרת לאכול עמו בקערה ובפ"ק דכתובות משמע שמותרת לישן עמו במטה והדעת מכרעת שע"י דבר חוצץ בינו לבינה קאמר ומיהו משום לך לך אמרין לנזירא מבעי ליה לרחוקי שלא לישן עמה במטה כלל ור"י פירש שמותרים לשכב כאחד במטה ודוקא כל א' בבגדו אבל בלא בגדים אסורים אפי' אם סינר מפסיק ביניהן ואפי' בשבת ורגל ודוקא באבילות דעלמא אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה הוא כדפרישית לעיל בדין מי שמתו מוטל לפניו וכתב הראב"ד דמי שאירעו אבל ברגל שאסור להתיחד עם אשתו והרמב"ם התיר ולזה הסכים הרא"ש:

שאלו לרב יהודאי אבל מנודה מהו להברותו ולא השיב וכתב הרמב"ן כיון שאסור לישב בד' אמותיו אין עושין לו שורה ולא מברכים לו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים שכל שהוא כבוד לחיים אין עושין לאבל המנודה אבל מנודה שמת עומדין עליו בשורה ומנחמין אבליו:

לשון ריא"ז וכשמנדין ב"ד את האדם פורטים את חטאיו בצבור והצבור בדלים ממנו שלא לאכול עמו ושלא לישא וליתן עמו ושלא לישב בד' אמותיו ושלא לדבר עמו כשאר בני אדם אלא לצורך גדול כמו שמדבר עם האבלים כמבואר בקונטרס הראיות ונראה בעיני שהמנודה אין נוהגין בו נדוי אלא כשנדוהו בשמו ואומר פלוני יהיה בנדוי על שעשה דבר פלוני שצריכין לפרוט חטאיו ואם נדו בכלל ואמרו כל העושה כך וכך יהא בנדוי ועובר שום אדם צריכין ב"ד לנדותו בפירוש ולנהוג בו דין המנודה וא"צ להתיר נדויו כשיחזור כמבואר בקונטרס הראיות: