שלטי הגיבורים על מועד קטן יג.

וי"א שהיא גי' כאינה מתאבלת אלא כשמה תמיה או חמותם אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו וכן כתב הרמב"ה אבל הרמב"ן כתב שהיא מתאבלת על כל הקרובים שמתאבל עליהן וכן יראה דעת הרא"ש. כתב הרמב"ם שאין מתאבלים עם הקרובים שמתאבלים עליהן אלא כשמתאבלים על קורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן או בת שלהם והאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו א"צ להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגים למחול על כבודם לכן נהגו להקל וכן כתב הרמב"ן:

וכתב הרמב"ן מנין ל' אינו מונה אלא מז' ימי אבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין ל' אע"פ שאינו מונה ז' אלא לאחר הרגל דהתם נוהג * צ"ל דין ל' שהוא גיהוץ ותספורת תוך הרגל אבל כו' מצות הרגל אבל הכא כל ז' ימי החופה מותרים בגיהוץ ותספורת הלכך לא סלקו כלל וכ"כ הרא"ש:

וכתב הראב"ד דתרוייהו דוקא שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתייחד עמה כמו עם שאר נשים ואינו אסור אלא בתשמיש המטה אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אלא אפי' בחבוק ונשוק וכיוצא בו מותר והרא"ש כתב הרבה הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך שתי משמרות והפליג להקל ביום להתיר יחוד חבוק ונשוק ואיפכא מסתברא כי למראית העין היצר מתגבר הלכך יחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות א"צ להרחיק וא"צ שתי משמרות אלא או הוא בין אנשים או היא בין נשים:

והיכא שאין לו פסידא שיכול למכור מה שהכין או אפי' אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של הכלה או א' משאר קרובים שנשאר להם מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבילות וכתב בעל הלכות שמכניס המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה וכ"כ הרי"ץ גיאות ולא נהירא להרא"ש אלא קובר אותו מיד ונוהג ז' ימי אבילות ודוחה חופתו עד שיעברו כל ל' יום אם לא שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה כאשר יתבאר והרמב"ן כתב שאין מאחרים החופה ל' יום כיון דטריח ליה וקאי עליה מלתא:

וי"א דאין איסור זה אלא ביום ראשון כמו תפילין וכתב הטור ולא נהירא אלא אסור כל ז':

וכתב הרי"ץ גיאות דוקא כשרבים צריכין לו להתלמד אבל אם האבל כהן ואין שם כהן אחר אלא הוא אסור לקרות הואיל וסגי לישראל שיקרא במקומו וכ"ש במקום ת"ח דרב קרא בכהני וכתב הרמב"ן כיון שאין האבל יוצא לבהכ"נ אין צ"ל שאינו עומד וקורא ואין כאן משום דרכי שלום. כתב הרא"ש בתשובה כשמתפללים בבית האבל אם אין שם מי שיתפלל יכול האבל להתפלל ולהוציא הרבים שהרי הוא חייב בכל המצות. י"א אע"ג שבת"ב מותר לקרות בקינות ובדברים הרעים שבירמיה באבל אסור כמו שהוא חמיר מת"ב ג"כ בשאר דברים ויש מתירים וכן דעת הרא"ש שכתב וכן נהגו שהאבל קורא במס' מועד קטן בהל' אבילות אע"ג דבאבל רבתי משמע שהוא אסור דתניא חכם או ת"ח שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבילות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל ואם רצה מדבר ע"י עצמו ואם לאו אחר מדבר על ידו פירוש כשמשיבן שטעו אבל לישאל אינו שואל כלל וי"ל דבינו לבין עצמו מותר לשאת ולתת אבל כשאחרים נושאין ונותנין לפניו איכא פרסום טפי ואסור ומיירי כשאין רבים צריכין לו אבל ברבים צריכין לו אפי' בהלכות אחרות מותר לדרוש כל היום:

וי"א שאינו מותר ביום הב' מיד אלא אחר שיתפללו ויעמדו המנחמין מאצלו אבל רב אלפם כתב שאינו אסור אלא ביום הראשון וכ"כ הרא"ש ז"ל שמותר מיד ביום ב' אחר הנץ החמה כתב הרמב"ן ומבעי ליה לאבל לאותובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהם הלכך מנח להו בישוב דעתו אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו:

עיין לעיל פרק מי שהפך דין איסור מלאכה: לשון ריא"ז ותהא להן מארה לשכניו שהצריכוהו לכך כמו שמבואר בתלמוד א"י ולפי זה נראה שלא התירו לעשות מלאכה בצנעא מג' ואילך אלא למי שאין לו מה לאכול אבל שאר כל אדם אסור לעשות מלאכה כל ז' ואפי' בצנעא ושיטת מז"ה הרי היא שכל אבל מותר לעשות מלאכה בצנעא אחר ג' ימים ואין שיטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונט' הראיות.