שלטי הגיבורים על קידושין יב.

לשון ריא"ז ואם מלמדו לסחורה ולהתעסק בתגרות ה"ז כאילו מלמדו אומנות:

כתב הרא"ש ז"ל ואין לברך להכניסו בבריתו וכ"כ הרב הברצלוני בשם רב האי ז"ל ב"ד שמלין במקום שאין אב הכל מברכין להכניסו והר"ב כתב שאין מברכין:

תקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיון וברכתא דיליה הכי. מייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה דבכור פטר רחם הוא ולשיילי' כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סלעין דמחייבת למפרקיה בהו ולהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך אקב"ו על פדיון הבן בא"י אמ"ה שהחיינו וכו' והדר מזגי לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה בורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים ושמנה אברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי שרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ה' סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתי' ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו ה' לתורה ולחופה ולמע"ט בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק אינש נפשיה מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו וכתב הרא"ש ובאשכנז ובצרפת לא נהגו לברכה ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא נזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סדור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה. וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו. והאריך על זה רבינו ירוחם ז"ל:

כתב מיי' אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם אמרו חכמי' כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבכתב אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחלה ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות:

כתב הטור לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם נושא אשה אין דעתו פנויה ללמוד ואם א"א לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה וכתב הרא"ש שאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה וקצבה לאותו למוד לא ידענא ולא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה:

וכתב הרא"ש דוקא שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה אין חייב לישא בשנת כ'. לשון מיי' ואם עסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרד במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

כתב הטור חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טורד הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך: