שלטי הגיבורים על כתובות מד.

כתב מיי' אם באו עדים והעידו בפני ב"ד שאין הנפקד אמיד אין מוציאין מהיתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה אומד דעתא אינו אומד ואינו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

כתב הרא"ש הני תרי טעמי שייכי אהדדי ואין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ויהיב סימנא ודוקא היכא שהיתומים טוענין שמא אבל אי טוענין ודאי אבינו אמר לנו שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מידייהו והרמב"ן ז"ל הביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא איפקיד אע"פ דלא אמיד לא מפקינן מינייהו:

לשון ריא"ז אבל אם היה רגיל לצאת ולהכנס בביתו שראה אותו בביתו וידע סימניו אע"פ שידוע שדבר זה פקדון היא כגון שהיה זה שמת עני ולא היה לו דבר חשוב כזה חוששין שמא פקדון של אחרים הוא ואינו של זה שנותן הסימנין לפיכך יהיה מונח ביד היורשין עד שיבא אדם ויתבענו בעדים וכזה ראוי לדון כמבואר בקונט' הראיות: כתב ה"ר יונה ז"ל כיון שלא זכה זה התובע מותר ליתומים להשתמש בו ולמכרו שהרי זה התובע שטען ודאי נתבטלו דבריו ומעתה אין טענת ודאי על פקדון זה וכיון שהוא ספק ונמצא ברשות אביהם ישתמשו בו וכן מסתבר דאדם דלא אמיד ונמצא ממון ברשותו לא אמרינן שיהא מונח עד שיבא אליהו ושמא יבא אדם ויתן בו סימן אלא ודאי אמרי' שמא מצא מציאה כל זמן שלא בא עליהם טוען טענת ודאי בסימן מובהק:

כתב הטור באו שנים ששמם טוביה אם א' מהם שכנו ואחד ת"ח ת"ח קודם וכן אם אחד מהם קרוב ואחד ת"ח ת"ח קודם דמסתמא דעתו קרוב יותר לת"ח אא"כ שידוע שדעתו קרובה יותר לשכנו או לקרובו שכן וקרוב שכן קודם והאי שכן לא מיירי בשכן הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות ביחד אלא בשכן חבירו ורגיל עמו במ"ומ וי"א דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי ליורשו שאם ראוי ליורשו הוא קודם ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחה טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלאו הכי ראוי ליורשו: לשון ריא"ז אמר לטוביה ובא רב טוביה אין נותנין לו שהוא אמר לטוביה וזה שמו רב. אם היה המצוה רגיל עמו מפני שרגיל עמו קרא אותו בשמו ולא קראו רב כדרך שקוראין אותו העולם והרי הוא כמו שאמר רב טוביה. באו לתבוע שני בני אדם ששמם טוביה רואין אם היה הא' שכן והא' ת"ח ת"ח קודם היה הא' שכן וא' קרוב שכן קודם שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק ונראה בעיני שאם היה הקרוב ראוי ליורשו לא היה דעתו אלא על היורש כמבואר בקונט' הראיות:

כתב ב"ה ואפי' עביד תנאה דלא מצי מחיל לא מהני ואפי' היורש של המוכר יכול למחול כתב בעלה תרומות שאין היורש יכול למחול לעצמו להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כוונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי אלא פורע כל החוב ללוקח אבל התוס' פי' דאפי' לעצמו יכול למחול כתב הראב"ד שאם כתב לוה למלוה משתעבידנא לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו שוב אינו יכול למחול וכן כתב בעל העיטור ולא נהירא להרא"ש אלא אפי' שכתב לו הכי יכול למחול וכ"כ הרמ"ה. נתנו במתנת שכיב מרע ומת אין היורש יכול למחול וכן המכנסת שט"ח לבעלה אינה יכולה למחול שאין קרן לאשה בלי בעלה וכן הנותן שט"ח או מכרו במעמד שלשתן אינו יכול למחול וכתב בעל התרומה המוכר שטר משכונת קרקע לחבירו אע"פ שירד הלוקח למשכונו והחזיק בה יכול למחול הואיל ויכול הלוה לסלקו במעות אבל המוכר שטר חוב לחבירו ויש משכו' בידו ומסרו ביד הלוקח שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון שכבר זכה הלוקח במשכון עד כדי דמיו והרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאף במוכר משכונת קרקע שהחזיק בו ומכרו אינו יכול למחול לוקח שט"ח שחזר ומכרו למלוה אינו יכול למחול שהרי עיקר קנינו של שטר נשאר מתחלה אצל המלוה שהרי יכול למחול אותו לפיכך עכשיו נתרוקן החוב לגמרי למלוה ולא כשאר אצל הלוקח שום זכות ולא עוד אלא אם מכרו לוקח ראשוך ללוקח שני שוב אין הלוקח ראשון יכול למחול שהרי לא נשאר לו שום זכות בשטר שהקנין שהיה לו בו מכרו כבר לשני: לשון ריא"ז המוכר שט"ח לחבירו או הנותנו במתנה וחזר ומחלו או שחזר ואמר פרוע הוא או שטוען הלוה פרוע ונתחייב המלוה לישבע עליו והוא אינו רוצה לישבע ה"ז חייב לשלם ללוקח שמכר לו או למי שנתנו במתנה כל דמי שטרו משלם שהרי בחזקת שאינו פרוע נתנו לו ועכשיו מתכוין להפסידו לחבירו בטענותיו היו עדים מעידים שהיה השטר פרוע בעת שמכרו ה"ז מקחו מקח טעות ואין המוכר משלם ללוקח דמי השטר אלא דמי שקיבל מן הלוקח בלבד ואם נתנו במתנה מתנתו בטלה ואין משלם כלום כמבואר בק"ה: