שלטי הגיבורים על כתובות מג:

וכ"כ הטור ח"מ סי' ס"ד וכתב נמי דמיירי שיש עדים שהפקידו בידו וגם יש עדים שראו אותם עתה בידו שאל"כ היה נאמן במיגו דנאנסו או לא היו דברים מעולם וכל זה לדינא דגמ' אבל למאי דתיקון רבנן שגובין ממטלטלי דיתמי גובין משטרותיהן אפי' לא תפס מחיים ובטור ח"מ סי' ק"ז כתב הרא"ש האידנא שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי כל שעבוד וסמך המלוה על מטלטלי כמו על מקרקעי כופין אף במטלטלי וכן עמא דבר ע"כ: וכ"כ הרמב"ם כבר תקנו הגאונים האחרונים שיהיה בע"ח גובה מהיתומים ממטלטלי שירשו מאביהן וכן היו דנין ישראל בכל ב"ד שבעולם ובמערב כותבין בשט"ח שיש לו לגבות מהמטלטלים ומן המקרקעי בחייו ובמותו ונמצא גובה בשביל התנאי יותר על התקנה וסייג גדול הוא בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה ונמצא גובה ממון של יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בהן יתומים ע"כ וי"א שתקנת גאונים לא היתה אלא במלוה בשטר אבל במלוה על פה לא תקנו שאין בו משום נעילת דלת דלא שכיח ולכך לא תקנו בה שיגבו מטלטלין שירשו מאביהם דאוקמוה אדאורייתא ולא נהגו כן אלא אף במלוה על פה גובין מהן ואפי' קנאם להו אחר שלוה ולא כתב דאקנה דיורש במקום אביו קאי וכן גובין ממלוה שהיה לאביו אם גבו קרקע או מעות ואם ירשו קרקע ומטלטלין ואין מפורש בשטר שיגבה ממטלטלין בין בחייו בין במותו והיתומים רוצין שיגבה ממקרקעי ולא ממטלטלי שומעין להם שלא תקנו להכריחם ממטלטלי אלא כשאין להם קרקע אבל כשיש להן קרקע דינו במקומו עומד שמטלטלין שלהם אינם משועבדים לבעל חוב: לשון ריא"ז הרי שהפקיד החייב פקדון ביד האשה או ביד הבע"ח ומת והיורשין מבקשין פקדון של אביהם והם אומרים שכבר תפסנו אותו מחיים בשביל החוב שלנו אם יש להם עדים שכבר תבעוה פקדון מהם בחיים והם עכבו אותו הועילה להם תפיסתן ואם לאו הרי עד עכשיו בתורת פקדון היה אצלו ועכשיו תופסין לאחר מיתה ואין תפיסה זו מועלת בהם: כבר תקנו גאוני הישיבות שהאשה ובע"ח גובין מן המטלטלין של יורשין כאילו היו קרקעות ואין צריכין לתפוס לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפי' הניח אביהם מלוה ביד אחרים גובין מאותה המלוה כמו שביארנו בפ' של מעלה:

קשה מאי רבותיה דאבא מרי דקים ליה בגויה אפי' איניש בעלמא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. ופי' ר"ח דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם שכתב שהאמינו אבל לא כתב שהאמינו כשני עדים כשרים ומועיל נאמנות זה בסתם שאינו יכול להשביעו ובכה"ג קאמר כגון אבא מרי מרענא שטרא אפומיה להשביעו אע"פ שעד אחד אינו יכול להשביע:

כתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דלא אמרי' שודא דדייני בשטרי הלואות אלא בשטרי מקח כגון שני שטרות מכר ומתנה היוצאים ביום א' כה"ג עבדינן שודא דדייני אף בשטרי הלואות שאם היו ב' שטרי הלואות על אדם א' ואין לו ממון כדי פרעון שניהם ואדם א' דקים ליה לדיין בגויה מעיד על הא' שהוא פרוע יתן הדיין הממון למלוה האחר:

הורו הגאונים שבזמן הזה אין ראוי לב"ד להאמין שום אדם בעד א' ואין מהפכין השבועה על פיו וגם לא מרעין השטר על פיו ואעפ"כ ראוי לדיין להחמיץ הדין ע"פ עד נאמן ולחקור ולדרוש יפה עד שיתברר הדבר יפה ויצא הדין לאמתו:

כתב הרא"ש שהיו שניהם דרים בעיר א' האשה והאיש והלכו לבית מדרשו של רב ביבי לדון לפניו ואמר האיש אחרי שאנו בעיר א' כשתחזור לעירנו תשבע לי אולי תתבייש מבני העיר היודעים בדבר אבל בענין אחר אין תובע יכול לכוף הנתבע שילך עמו במקום שהוא רוצה: