שלטי הגיבורים על כתובות כז.

כתב סמ"ג בשם ר"ת ור"ח דמורדת דמאיס עלי וכן מורדת מתשמיש אין כופין אותו לגרש ורש"י כתב שיגרשנה בעל כרחו ורשב"ם פי' באומרת מאיס עלי לא כייפינן לה שתשהה עמו י"ב חדש אלא מגרשה מיד בלא כתובה בעל כרחו וכ"כ מיי' שכופין אותו לגרש שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימים בין מנ"מ בין מנכסי צ"ב ור"ת פי' דלעולם אין כופין אותו לגרש ואין ביניהם כלום אלא בכל דיניהם שוים שלעולם אין כופין אותו לגרש וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל: המורדת על בעלה מתשמיש המטה שואלים אותה אם מרדה בו מפני שבעלה מאים בעיניה ואין דעתה סובלת לו להבעל היו כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה כדברי ר"מ ומז"ה אומר שאין כופין הבעל לגרש אלא אם רוצה לתת לה גיטה ומפסידה כתובתה מיד ע"י התראה שמתרין בה ול"נ מדרך התלמוד שאין כופין הבעל לגרש גם אין באין עליה בדרך כפיה להפסידה כתובתה אלא מניחין אותה במרדה שמא טענתה אמת והואיל ואין דעתה סובלת הרי היא אנוסה בדבר ואם רוצה בעלה לגרשה נותן לה כתובתה משלם או יניחנה במרדה עד שתתפייס עמו ואם רוצה ישא לו אשה אחרת:

וכתב הרא"ש בתשובה אשה שהכניסה לבעלה מלבושים לבושים עליה אין אני קורא בהם נכסי צ"ב שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה ונכסי צאן ברזל היינו שומא שהאשה מכנסת לבעלה:

מיי' וסמ"ג כתבו שיש מנהגות ותקנות מדברי הגאונים ולא פשטו ברוב ישראל ע"כ אין ראוי לדון אלא בדין התלמוד אמנם רב שרירא גאון כתב בדין המורדת דלא משהין לה אגיטא כלל פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותנים לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ארבע שבתות ובכל מה שכתב לה הבעל אפי' תפסה מוציאין מידה אבל מה שהביאה אין מוציאין מידה וכתב הרא"ש על דברי רבינו אפשר לפי שראו שמוכן הקלקלה בבנות ישראל ואי משהי תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובד כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו השהייה ונתנו רשות לבעל לגרש מיד בלא שהייה אבל לא שהיו כופין אותו לגרשה שלא להרבות ממזרים בישראל והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאמרה איתתא לבעלה דבעי למפיק מיניה משום דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה בה חשש מיתה ורוצה להפקיע עצמה מתחת בעלה כדי שלא יירשנה ליתא להא תקנתא ולא עבדינן בה עובדא ובכי הא מלתא איכא למימר היכא דמיעקר נחלה דאורייתא לא תקון וכן היה דן ר"מ בדינא דמתיבתא אבל היה מצווה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדונייתא מיד בעלה וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצווה להחזיר אפי' נדונייתא הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ע"כ וביאר עוד בתשובה וכתב והסכימו חכמי אשכנז וצרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף לבעל לגרש לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי וכן אין כופין אותה להיות אצלו ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא עדיין בעין שלא הוציאו יקח כל מה שהכניס לה אבל ממונה ישאר בידה בין נ"מ בין נכסי צ"ב ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה: לשון ריא"ז אע"פ שכך הוא דין המורדת בדין התלמוד כבר תקנו גאוני הישיבות שכל אשה המורדת בבעלה ותובעת ממנו גירושין היו כופין הבעל ליתן לה גט ונוטלת מנה מאתים ונכסי נדונייתא שהן בעין ואפי' מה שכלה ואבד לגמרי משלם לה הבעל אבל אינה גובה פחת הבלאות שהן בעין והן משמשים מעין מלאכתן ולא התוספת וכן מה שכתב לה הוא משלו אפי' הוא בעין אינה גובה אותו ואפי' אם תפסה מוציאין מידה וכבר פשטה תקנה זאת בכל ישראל ואין לנו לזוז מתקנתן כמב"ה:

כתב רשב"ם אפי' אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינה יורשה ולא נראה להרא"ש שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקי"ל סתם חצר דידיה לנשואין אינו יורשה דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נישואין: כתב מיי' הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא יירשנה אין שומעין לה ואפי' אמרה איני שונאו [ואיני] רוצה לעמוד עמו ע"כ: לשון ריא"ז אם היתה האשה מסוכנת למות ותובעת גט מבעלה שמא תמות וירשנה בעלה אין שומעין לה שלא תקנו חכמים לכוף הבעל כשהיא מתכוונת על ירושת הבעל כמו שביאר ר"י בפסקיו: