שלטי הגיבורים על כתובות יט.

כתב מיי' המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן לה כתובתה נשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה מתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה: לשון ריא"ז המדיר את אשתו מליהנות לו ונאסרה עליו מפני נדר זה אינו חייב לפדותה בין שהיה כהן בין שהיה ישראל והוא שנאסרה עליו קודם שנשבית אבל אם נאסרה עליו אחר שנשבית חייב לפדותה שלא כל הימנו לאוסרה עליו וליפטר מפדיונה ואם היא אסרה עצמה עליו אפי' אם אסרה עצמה לאחר שנשבית אינו חייב לפדותה כמבואר בקונט' הראיות:

והא דיבם לא אכיל פירי היינו בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אכל יבם פירי לרבא דאמר לקמן בריש פרק הכותב דידו עדיפא מידה. ומיהו לא מחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו:

הרא"ש וטור כתבו אפי' אם פדיונה עולה יותר מכתובתה ואפי' יותר מכדי שוויה צריך לפדותה ודעת רבינו שאינו חייב לפדותה אלא בכדי שוויה וכ"כ מיי' וי"א שאינו חייב לפדותה בפעם שנית ביותר מכדי כתובתה אבל עד כדי כתובתה חייב גם בפעם השנית ולא נראה להרא"ש אלא אינו חייב בפדיינה כלל ומיי' כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה ה"ז מגרש ויתן כתובתה והיא תפדה את עצמה: לשון ריא"ז ואינו חייב לפדותה ביותר ממה שכתוב בשטר כתובת' שהיא עיקר הכתובה והנדוניא והתוספת ואע"פ שכדי דמיה היה יותר מכל אלה אינו חייב אלא עד כנגד הכתוב בשטר הכתובה ובלבד שלא יהיה יותר מכדי דמיה ואינו חייב לפדותה יותר מכדי דמיה כפי מה שראויה למכור בשוק שפחה כיוצא בה שאין פודין השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ביקש בעלה לגרשה אחר שנשבית ולתת לה כתובתה שתפדה מכתובתה אינו רשאי אלא פודה אותה משלו ואם רצה לגרשה יתן לה אח"כ כתובתה משלם פדאה ואח"כ נשבית אינו חייב לפדותה פעם שנית אלא רצה פודה רצה נותן לה גיטה וכתובתה ותפדה היא עצמה:

הא דאמר אין פודין את השבוים משמע כל שבוים ואפי' אשתו וה"ר מאיר הלוי ז"ל פסק כת"ק דהלכה כרבים ומתני' דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל הרא"ש: כ' מיי' אמר הרי כתובתיך או רפאי עצמך בכתובתיך או הריני מגרשך ואתן לך כתובה שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ:

כתב בעל העיטור שגם הבעל אינו חייב ברפואה שאין לה קצבה ולא נהירא להרא"ש: לשון ריא"ז האשה שלקתה חייב בעלה לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה ואם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה אינו חייב ברפואתה כשם שאינו חייב במזונותיה לאחר שמגרשה שהרפואה כמזונות לפיכך אף לאחר מיתת בעלה חייבים יורשיו לרפאותה כשם שחייבין במזונותיה (כדאמרי') [בד"א] ברפואה שאין לה קצבה כגון שהיתה חולנית וצריכה רפואות תמיד אבל רפואה שיש לה קצבה אין היורשים חייבים כשם שאין חייבים בפדיונה ונראה בעיני שאם אין הבעל רוצה לרפאות את אשתו וגם אינו רוצה לגרשה מפני שבדעתו ליורשה כופין אותו שיתן משלו כל הצריך לרפואתה או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם ואם לותה מאחרים לצורך רפואתה עד שלא גירשה בעלה חייב ליתן הכל משלו כמבואר בקונטרס הראיות:

לשון ריא"ז ובני האשה שכתובתה מרובה היה אחד מהם בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתובתה מרובה אלא רואים כאילו חולקין כל בני אביו כל הנכסים שהניח להם אביהם בשוה ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחים כמבואר בקונטרס הראיות וכן נמצא בתלמוד א"י:

ורבים מהגאונים כתבו שאין כתובת בנין דיכרין נוהג כלל שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגין לתת להם יותר ויותר וכן כתב ב"ה ורבינו האי כתב שהיא נוהגת שאין לנו כח לבטל תקנת חכמים כ"כ מיי'. וריב"א ורבינו שמשון כתבו שנוהגת אפי' במטלטלי כיון דתקון רבנן בתראי דכתובה נוהגת במטלטלין ה"ה כתובת בנין דכרין. והרמ"ה וה"ר יונה כתבו ודאי כתובת בנין דכרין נהגו האידנא שאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבים ליתן לבנות נעמידנה בחזקת דמעיקרא דוקא במקרקעי ולא במטלטלי ולענין זה לא עשו כתובת בנין זכרין ככתובתה ולזה הסכים הרא"ש: