שלטי הגיבורים על גיטין כו:

וכ' הראב"ד מסתברא דאין ב"ד יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומים לכתחלה והרא"ש היה אומר שאם יראה לב"ד שהוא תועלת ליתומים שלא ימצאו בענין אחר הרוצה להיות אפוטרופא ושאין בו הפסד ליתומים רשאי למנותו כתב הרמ"ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת ב' כסף כגון דטעניה קטן או ב"ד אפי' בטענת שמא ב' כסף ואפ"ה לא בעינן הודאת מקצת אלא אע"ג דליכא הודאה כלל מחייב אבל אי ליכא כפירת ב' כסף לא מחייב ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח לכ"ע בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי יתומים ישבע והראב"ד כתב שצריך שתהא בטענה ב' כסף והודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות עדיין קיים בידו שהוא כהודאה אבל אם אין בטענתו בענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם ע"י גלגול על האפוטרופסות:

וכתב הרמ"ה דאפי' בטענת שמא משכחת לה דמשבעינן ליה כגון היכא דאיתניס גביה מידי ממונא דיתמי דמחייב לישבע שבועת שומרין וכ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא כמודה במקצת או בעד א' וכיוצא בו דאישתבע שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קא משתבע ע"כ. כ' ר' חיים דאפוטרופא שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור"י פסק שחייב בפשיעה בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי יתומים ולזה הסכים הרא"ש וכתב עוד מסתברא אע"פ שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעי' אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעין ליה שלא עיכב כלום משלהם לגניבה ואבידה לא חיישי' ולא משבעי' ליה בלא טענה ומיי' כתב דבמנוהו ב"ד חייב אפי' בגניבה ואבידה ובמנהו אבי יתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי עיקר וכ"כ רב האי ע"כ: לשון ריא"ז אפוטרופוס שמנוהו ב"ד יכולין היתומים להשביעו שלא גזל משלהם כלום ואם מינהו אבי יתומים אין יכולין להשביעו מספק אא"כ באו עליו בטענה ברורה כמו שביארו ר"י ומז"ה:

היה אומר ר"ת דאדם המטהר יין חבירו בין העובדי כוכבים אי אשכחיה בזימנא קמייתא וא"ל נתנסך יינך נאמן כרבא ואפי' אם מכחישו כיון שהיה בידו אבל אי לא אמר ליה בזימנא קמייתא או אחר שלא היה בידו אינו נאמן אם מכחישו או אומר איני יודע. אבל אישתיק מהימן כגון שאמר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך. וריצב"א היה אומר דאם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו הך שתיקה לאו כהודאה דמיא וכתב הרא"ש שיש י"ד חלוקין בענין נאמנות באיסורין: א) כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד א' נאמן לומר שהוא מותר ב) היכא דאיתחזק היתירא ואמר עד א' איסור הוא אינו נאמן: ג) היכא דאיתחזק איסורא ועד אחד אומר היתר היא אינו נאמן: ד) כל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא: ה) עמי הארץ וחשודין אינם נאמנים על שלהם: ו) אמר טבל הלה מתוקן אמרו לו היאך ואמר אמרתי לו לפלוני לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל ואע"ג דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים מ"מ כיון שהוא אומר שאמר לאחר לתקנו והלה מודה שלא תקנו הרי הוא בחזקת טבל גמור: ז) אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: ח) אשת איש שאמרה מת בעלי נאמנת: ט) חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנין ואפי' הן בני יומן ירושלמי והוא שמת בישוב הדעת דאמרי' חזקה חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: י) אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה: יא) כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק התירא נאמן עד א' לטמא ולאסור ואפי' מכחישו דאמרי' הכא היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו וכו': יב) דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם ואיתחזק היתירא אינו נאמן אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא דאמרי' בקידושין דאביי ורבא מודו תרוייהו באומר לו עד א' נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן: יג) ודוקא שאמר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת הך שתיקה כהודאה דמיא. אבל בענין אחר יש לומר ששתק משום דלא ידע: יד) אפי' דבר שאין בידו עתה אי בזמנא קמייתא דאשכחיה אמר ליה עדיין נקרא בעליו ומהימן כדאמר רבא כיון דלא מצי אמר ליה אלא השתא. והאריך הרא"ש יותר בראיות: