שלטי הגיבורים על גיטין כו.

כתב מיי' בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומי' וטוען טענותיהם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור את נכסיהם ולהרויח בהם ומעמידין אותו על הקטנים בין שהוא רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות ע"כ וכאשר ימנו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שמסורים לידם דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכן צריך שידעו מה שמקבל ומה שיחזיר וכתב הראב"ד שכותבין שני שטרות אות באות אחד לאפוטרופא וא' לקרובים:

וכתב הראב"ד שאין משביעין אותו וק"ו הדבר השתא באפוטרופא שמנהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לגופיה מיניה לא הוה עביד אמרת לא ישבע דלמא ממנע כ"ש כשסמכו מאליהן דאתי לאמנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ולא נהירא לי האי פסקא כלל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אצלו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע כך כתב הרא"ש וכ"כ הרמ"ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא ואפי' בבן ט' אין לו רשות לבעה"ב זה למכור אלא ממטלטלין כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא והרא"ש כתב דאין חלוק אלא הרי הוא כאפוטרופא ממש ואפי' בקטן ממש: לשון מיי' ז"ל אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו ולדקדק ולהזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים ממעון קדשו:

וכתב מיי' דוקא כשמנהו אבי היתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד אא"כ יש עדים אבל מנוהו ב"ד מסלקין אותו ואפי' בשביל חשד והרא"ש לא חלק בזה וכתב מיי' עוד ה"ה נמי אם מנהו אבי היתומים בשעת שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפורץ בנדרים ובאבק גזל שחייבין ב"ד לסלקו ולהשביעו ולמנות להם אפוטרופא כשר וכל אלו הדברים כפי מה שיראה לדיין שכל ב"ד אביהם של יתומים הם וכשמעמיד ב"ד האפוטרופא מוסרים כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכר והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להם הוצאתן כפי הממון וכפי הראוי להם לא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי ובמעות יתומים כתב שא"צ למנות עליהן אפוטרופוס אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע ד"ת ומעולם לא קבל עליו נדוי ונותנין לו המעות בב"ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים מתפרנסים משכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן משכון זהב משובר שאין לו סימן ונוטלין ב"ד המשכון קרוב לשכר ורחוק להפסד וכמה יפסידו בשכר לפי ראות הדיינים או שליש השכר או חציו או רביע שכר ליתומים אם יראו שזו תקנה להם עושין. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט עד שיקנו להם במעות הקרקע וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהם. ע"כ ונראה שצריך למנות האפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו שיותר ישתדל הוא מב"ד דתלמוד לא קאמר מותבינן להו בבי דינא ואכלי זוזא זוזא אלא לאפוקי דלא יהבינן להו בעסק דשמא תפסד העיסקא אבל בתר דאשמעי' דיהבינן להו לאדם נאמן יתנם לו ע"י האפוטרופא והא דקאמר יהבינן ניהליה בב"ד לאו למימר שב"ד יתנם לו אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב"ד ופירש"י הטעם מפני שהיה כחל ב"ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד שמותר להם נכסי היתומים בכה"ג כיון שאין בו אלא איסור דרבנן וכל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומי' וכן משכנתא בנכיתא אפי' לדברי האוסרים אותו בנכיתא מותר בנכסיהם שאינו אלא מדרבנן כתב הראב"ד כמו שהאפוטרופ' יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וליקח הריוח שהיה לוקח אחר ובלבד שיודיע הדבר לב"ד ונ"ל שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים: