שלטי הגיבורים על גיטין י.

כתב סמ"ג מכאן מדקדק ר"י אם לא קראו הגט קודם נתינה שהוא פסול עיין פרק הזורק: לשון ריא"ז אם לא קראו העדים חוששין שמא אינו גט ור"מ כתב שאע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת וכבר ביארתי בקונט' הראיות שאם הבעל מודה שהגט כשר היה הרי זו מגורשת ומותרת להנשא: מעשה באחד שזרק גט לאשתו לבי דני (בין החביות) ובדקו ומצאו שם מזוזה ואמרו ז"ל אין דרך להמצא מזוזה בין החביות והוא הגט שזרק לה ואין חוששין לה משום גרושה ומותרת לכהונה נמצאו שם שתי מזוזות בידוע שהאחת היתה שם תחלה ושמא כמו שהיתה שם האחת היתה גם השניה והגט שזרק לה גט היה והעכברים נטלוהו והרי זו ספק מגורשת. ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא כשלא קראו העדים הגט תחלה [אבל אם קראו העדים תחלה] ואח"כ הכניסו הבעל לתוך ידיו וזרקו לה בין שנמצאת שם מזוזה אחת בין שנמצאו שתי מזוזות ולא נמצא שם גט הרי זו ספק מגורשת כמבואר בקונט' הראיות: והרא"ש ז"ל מסיק הלכך לכתחלה צריך לקרותו קודם נתינה ואחר נתינה ואם קראוהו אחר נתינה ולא קודם נתינה מגורשת ואם לא קראוהו כלל ונאבד צריכה גט אחר. ואם קראוהו קודם נתינה ועיילה לבי ידיה ולא קראוהו אח"כ אינה צריכה גט אחר:

רבינו השמיט הא דאמרי' בגמ' כתב ולא חקק ומיי' כתב שאם חפר ירכי האותיות כשר וכן אם חקק הירכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס כשר אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט אינו גט [שאינו כתב] ומתוך כך פסק סמ"ג בשם ר"י שאם נפל דיו לתוך ד' ונעשה ה' או לתוך ב' ונעשה פ' או מ' פתוחה ונעשה סתומה שצריך לחזור ולכתוב גט אחר ולא יועילו למחוק הטיפה דמאחר שזה האות אין שמה עליה אלא על ידי מחיקת הטיפה זה קרוי חק תוכות ופסול וכ"כ הטור כדברי מיי' וכדברי סמ"ג וספר התרומה: לשון ריא"ז חקק הגט על גב טבלא או על גבי טס של מתכת אם חקק ירכי האותיות שהאותיות עצמן שוקעות ה"ז כשר אבל אם חקק האותיות וצדיהן עד שהאותיות עצמן בולטות כעין האותיות שבולטות במטבעות אינו כתב וגט זה פסול מן התורה ובספר התרומה אומר שאם נפלה טיפת דיו לתוך חלל האותיות * חסר כאן מאחרי הטס עד שהן בולטות בפני הטס כעין האותוות שבולטות בדפוס שבתפילין ה"ז כתב כשר:

כתב סמ"ג מזה הטעם צריך שיחתוך הקלף כשיעור הגט מן היריעה ואח"כ יכתוב הגט שאם כתב הגט תחלה ואח"כ חתכו פסול וכן פסק ר"י ור' מנחם ור"ת הלכה למעשה בחותך גט מקלף גדול אבל לא מדבר מועט וכן נראה דהא לא גרע חותך גט מקלף גדול מעפר עיר הנדחת דאמרי' פרק כסוי הדם שמחוסר תלישה קציצה ושריפה ואע"פ שרבינו שמואל ורש"י היו מחלקין שלא מצינו טעם זה אלא בקוצץ מן המחובר או מבעלי חיים כגון שכתב הגט על קרן פרה אבל בחותך גט מקלף גדול אין לחוש מ"מ נכון להחמיר וב"ה נמי מכשר ובה"ג והראב"ד פסקו לפסול והרא"ש כתב ומיהו דוקא כשנחתך מקלף גדול הוא דחשיב מחוסר קציצה אבל אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה ומ"מ כתב בסדר כתיבת הגט וז"ל ויחתוך הסופר הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך ממנו עוד ע"כ לפיכך אם טעה הסופר בגט לאחר שכתב קצתו ומתחיל אחר באותו הקלף יחתוך תחלה המועט שכתב: כתב ב"ה כתבו על ספר אע"פ שיש ענינים אחרים בתוכו ונתן לה הכל כשר:

הגה"ה וכתב הרא"ש ומיהו נהגו להחמיר ולהקיף האותיות גויל ואם יש בו אותיות דבוקות יכול להסיר הדיו שביניהם ולהבדילם אבל אם נפלה טיפת דיו בתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דה"ל חק תוכות:

ומההיא דהיו מוחזקין בטבלא כתבו הפוסקים שצריך שיהיה הקלף והדיו מבעל. כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחותו קא עבדי מכי יהבו לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתא דמי דכיון דמזכה לאשה בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד ואי גזל נייר וכתיב בה גיטא ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו (לבעלה) [לבעלים] שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה: לשון ריא"ז הנותן גט לאשתו צריך שיהיה הנייר והדיו שכותב בו האותיות הכל משל בעל לפיכך אם היה הנייר והדיו של סופר צריך הסופר להקנותן לבעל. האשה עצמה כותבת גט ברשות בעלה ואע"פ שהנייר שלה ואין חוששין שמא לא תקנה הנייר לבעל: