שלטי הגיבורים על עירובין יט.
Shiltei HaGiborim on Eruvin 19a · שלטי הגיבורים על עירובין · free full Hebrew text
Open in the reader →מכאן ראיה לישראל שדר בעיר אחת שיכול לטלטל בכולה אם הוא יחידי שם ואפילו יהיו הרבה יהודים דרים בבית א' יכולין לטלטל בכולה כיון שאם יש שם ב' בתים אוסרים זה על זה וככל משפטי ישראל בחצר עם הנכרי כך הוא במבוי או בעיר שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה עד שיהו ב' חצרות של ישראל בעיר אבל חצר אחד לא אפילו הרבה בתים של ישראל פתוחין לתוכו ובשיש שתי חצרות של ישראל בעיר צריך לשכור מכל חצר וחצר של נכרי ואינו מספיק במה שישכור משר העיר:
כתב הרא"ש ז"ל ומה שפי' רש"י ונכרי חייש לכשפים ולא מיגר ומתוך שיהא טורח לישראל לשכור בכל ערב שבת יצא נ"ל לאו משום דבעי לשכור בכל ע"ש היכא דאין הנכרי חוזר בו מן השכירות אלא כשהנכרי חוזר בו מן השכירות אז צריך לחזור ולשכור הימנו כשיתרצה מידי דהוי אמערב שאם אמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי צריך לחזור ולזכות פעם אחרת ולערב ואע"ג דאמר לקמן פרק חלון אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף באין בני מבוי ונכנסי' לתוך ביתו ונוטלין עירובו בעל כרחו הני מילי ברגיל להשתתף אבל שאינו רגיל לא ונכרי שהיה רגיל להשכיר ועתה אינו רוצה להשכיר לענין שכירות בעל כרחו לא שייך למילף שכירות מעירוב:
כתב הרא"ש ז"ל ומה שאסור להורות היינו דוקא על מעשה שבא לפניו אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר מה שבדעתו כיון שאין מורה על מעשה שבא לפניו וגם נראה דדוקא בדבר שיש בו חדוש לשואל ואפילו ביעתא בכותחא ומגילת תענית בכהאי גוונא איירי ולא נקטינהו אלא לאשמועינן דאפילו בהני שהתלמיד יודע בודאי שאינו טועה אסור להורות אבל בהוראה שהשואל יודע דהוראה פשוטה היא כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בששים וכיוצא באלו דכשמתירין לו אינו דומה לו דבר חדוש שכבר שמע שהוראה זו פשוטה לכל ישראל שרי ורבינא דסר סכינא בבבל לאו הוראה הואי אלא מפני כבודו של חכם כדאמרינן לא אמרו להראות סכינא לחכם אלא מפני כבודו של חכם ואין ראוי לת"ח ליטול שררה בפני רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו ואם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו איכא לספוקי אי שרי מידי דהוה אהא דאמרו צורבא מרבנן חזי לנפשיה או דילמא ה"מ בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם וכי האי מחיל ליקריה שלא להטריח צורבא מרבנן לבא אליו אבל דבר איסור והיתר אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו והדעת נוטה לאסור אמר רבא ולאפרושי מאיסורא אפי' בפניו נמי שפיר דמי: