שלטי הגיבורים על ביצה כ:

הטור כתב דגם אין מגרשין וסמ"ג הביא שתי דעות ומיי' השמיט דין גרושה:

לשון ריא"ז וכן לא מקדישין לגבוה ונראה בעיני שאינו אסור אלא כשהוא דבר בעינו כגון שיאמר דבר זה יהא הקדש אבל אם אמר הרי עלי הקדש כך וכך מותר שהרי הוא כאומר הרי עלי לתת צדקה כך וכך כמבואר בקונטרס הראיות:

לשון ריא"ז אף על פי שאמרו אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין ואנו רואים היום שרבים פורצים בזה על זה אמרו חכמים הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הואיל וא"א לבטל המנהג שלהם ואפי' תוספת יום כפור שהוא מן התורה שצריך להוסיף מחול על הקודש וראוי לקבל תענית מבעו"י קודם שקיעת החמה ויש מקומות שהיו פורצים ואוכלין עד חשיכה ולא היו אומרים חכמים להם כלום הואיל והיה המנהג פשוט להן וא"א למחות בידם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וזה מבואר בפרק של מעלה:

מההיא דגנב ומכר בשבת דאיתא בפרק מרובה מוכח דמכירה וקנין שנעשה באיסור אפילו באיסור דחיוב מיתה הרי המכר והקנין קיים דהרי קי"ל התם דנקרא מכירה מה שהגנב מוכר בשבת אפילו שאמר לו ללוקח שאינה קנויה לו עד שתהא מונחת בחצירו דהשתא הוציאה מרשות לרשות בשבת דאיכא בה חיוב מיתה אעפ"כ הוי מכירה מעליא ולולי דמיתה ואיסור מכירה באין כאחת היינו אומרים שאם הקנה לו בשבת בענין שלא הגיע המכר ליד הלוקח ובא הלוקח ותבעו לדין דאמרי' ליה למוכר זיל שלים והיינו נמי כרבא דאמר בפרק שואל בשבת בריש פירקין דהלואת יו"ט ניתנה ליתבע לאחר זמן והיינו נמי בירושלמי בפ' משילין שהביאו הפוסקים גבי אין מקדישין ואין מעריכין (וכ"ש שכתב) וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין מה שעשו עשוי ומן התימה לי למה זה לא הוציאוהו הפוסקי' דין זה מתלמוד שלנו וממשנתינו כמ"ש ולא למצוא ראי' מדברי הירו' שנראה מדברי הרי"ף פ' משילין דראיה לדבר זה הוי דוקא מן הירושלמי מיהו קשה בעיני דברי רבא שכתב כאן ופרק מרובה וכן משמע מדבריו פרק שואל במסכת שבת דאע"ג דמדאוריית' איסור מקח וממכר באותו ממכר שעשה בשבת כגון שעשהו מאחת מהדרכים שהוזכרו שם במרובה אפ"ה מהני ואצ"ל אם לא היה המקח והממכר באותו ענין שהוזכר שם אלא שהוא כסתם כל מקח וממכר שאין אסורא אלא מדרבנן כדמשמע להדיא פרק מרובה והר"ן בהדיא בפ' משילין דודאי מהני והוי קיים ואלו במס' תמורה דף ד' סבירא ליה לרבא דכל מילי דאמור (רבנן) [רחמנא] לא תעביד אי עביד לא מהני ופליג על אביי שם להדיא מלבד כי גם קשה דמסתמא קי"ל כרבא לגבי אביי בההוא פלוגתא דתמורה והאיך פסקו כל הפוסקים כרבא דהכא ובירושל' דאי עביד מהני ותו למה [לא] הקשו שם לרבא בתמורה מהאי מתניתין דמרובה ומדבריו לדבריו ממש כמו שכתבתי ואפילו את"ל דקי"ל כאביי דאמר התם אי עביד מהני מ"מ תיקשי מדברי רבא לדבריו ממש וצ"ע כיון דקי"ל דהעושה מעשה אע"פ דאמור רבנן לא תעביד מהני א"כ הנשבע שלא לעשות דבר אחד ואח"כ עשה מהני מאי דעבד ואין השבועה שעשה גורם לבטל אותו דבר וכ"כ התוהפת להדיא פרק קמא דתמורה דף ו' דאדם שנשבע שלא (לקדש) [לגרש] את אשתו ואח"כ עבר וגירשה כיון דאיהו הוא שבדא את האיסור הזה והביאו עליו מחמת שבועתו ליכא מאן דאמר דלא מהני אלא ודאי מה שעשה עשוי וה"ה לנשבע שלא לשחוק ואח"כ שחק דאין אומר דלא מהני בשביל שבועתו ומטעם זה אינו מחזיר המעות שהרויח גם אין מחזירין לו אם הפסיד אלא מה שעשה עשוי דאיהו הוא שבדא האיסור וזה פשוט לכולי עלמא לפי מה שכתבו שם התוס' מיהו במידי שהאיסור הוא בא עליו ממילא מדאורייתא או מדרבנן ועבר על דבריהם ועשה בהא הוא דפסקו הפוסקים דמה שעשה עשוי לענין קנין ומקח וממכר וצריך לדקדק בזה ולתת טעם בגוזל או גונב דבר מחבירו היאך יוצא מכלל האי פלוגתא דאביי ורבא ובהג"מ דשבועות כתב רבי' פרץ דהנשבע והמקבל בחרם שלא יתן או שלא ימכור או שלא ימחול ועבר השבועה ומכר או נתן או מחל אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביניה זביני ומשמע דאין חילוק בין איסורא לממונא והאריך ע"ש ומיהו מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני ואח"כ תקע כפו ונשבע לעשותו לא אמר' בכה"ג שיהיה חייב לעשות מה שנדר בתקיעת כף כי תקיעת כף הוי שבועה ונמצא נשבע ואח"כ חוזר ונשבע והוי בכלל אין שבועה חלה על שבועה או הויא שרה שבועת שקר כמבואר בהל' נדרים ושבועות בס"ד ולא נאמרו הדברים דאי עבר על מאי דאמור רבנן ועבד דמהני אלא בעושה המעשה שנאסר עליו וה"ה אם לא עשהו להדיא אלא שלקח קנין עליו בעדים דהיינו הך שאין לאחר קנין כלום ולשבועתו יהיה תקנה בהתרה או כי זה שכנגדו יתיר לו הקנין כדי שיעמוד בשבועתו כמו שכתב מיי' בהלכות נדרים ושבועות:

לשון ריא"ז שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מעיו"ט וחלקו היין ביו"ט או שלקחו בהמה בשותפות מערב יו"ט ושחטוה ביום טוב וחלקוה הרי אלו מוליך כל א' חלקו למקום שעירב ואין חבירו מעכב עליו לפי שסומכין על הברירה לומר הוברר הדבר למפרע שזהו חלקו המגיעו מתחילה ומערב יו"ט קנה שביתה אצלו כמבואר בקונט' הראיות: