שלטי הגיבורים על בבא מציעא ט

ופשוט בפרק מרובה דף סח דב"ד שאמרו לבעלי דינים לאחד מהם צא תן לו בלשון הזה הוי פסק דין גמור אבל אמרו לו חייב אתה ליתן לו אין זה פסק דין אלא כמו שאומרים אנו רואים שהחיוב יבא עליך ולפיכך לא הוי דין גמור מיהו כתבו התוס' דלגבי הא דאמרינן דהדיין שיודע היכן הדין נוטה אסור לו לבצוע אם אמר חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין כיון שקרוב הדין לגמור אסור להטעות את הזכאי וקצת נראה דהיכא דשנים טוענין על חפץ מבורר ואמר הדיין לאחד צא תן לו והלך אח"כ זה ואבדו בידים או עשה באופן שאינו יכול עוד לחזור בעין ליד בעליו דחשיב גזלן עליו דהכי אמרינן גבי גנב כשאמרו לו ב"ד תן לו וטבח או מכר את"כ הוי גזלן עליו ה"נ יש לו דין גזלן לכל מילי כמו שיתבאר פיסולו לכמה דברים ומיהו יש פוסקים דאמרי האידנא לא ידעי אינשי לחלק בין לשון תן לו ובין ל' חייב אתה ליתן ולקמן יתברר אי דוקא אין להקפיד על הלשון גבי בעלי דינין או אפילו על הדיינים דאם דיין אמר חייב אתה חשוב כמו צא ויהיה כאילו נגמר הדין או בהפך וגם נבאר בעז"ה אם בכ"מ שחלקו בתלמוד בין נגמר הדין ללא נגמר הדין תלוי בל' צא תן לו וחייב אתה ליתן לו והנ"י הזכיר מעט מזה בפרק מרובה ואין כאן מקומו: