שלטי הגיבורים על בבא מציעא ע.

כתב ריא"ז כל משכון שאין חייב להחזיר אם משכנו בשעת גביית חובו ואין בעליו פודה אותו עד שלשים יום ה"ז מוכרו בב"ד וגובה ממנו חובו: לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן שאלוה או אמשכן או אמכור ואביא המעות כתב מיי' שנותני' זמן ל' יום ואין מחייבים אותו ליתן משכון שאילו היו לו מטלטלים ב"ד גובין אותן מיד ואם ירצה המלוה יחרים סתם על מי שיש בידו מעות ומטלטלין ומפליג אותו בדברים ואין מחייבין את הלוה להביא ערב עד שיתן ע"כ. ונראה שאם יראה לדיין שיש לחוש לו שמא יברח או ישמט שצריך ליתן ערב. רב אלפס כתב בתשובה הזמן לפי ראות הדיין אם יראה שלא יספיק לו ל' יום יוסיף או אם יראה לו שא"צ כל כך יפחת ואם יאמר התובע אני צריך ללכת לדרכי ואיני יכול לישב ולהתעכב לזמן אומרים לו עשה שליח שישב כאן וימתין עד שיגיע הזמן וכ' ר"ח שאין נותנין זמן אלא למלוה סתם או שהתנה עמו שיפרענו בכל עת שיתבענו כיון שאין לו זמן קבוע לפרעון אבל הקובע זמן לחבירו והגיע הזמן אין נותנין לו זמן אחר שכבר ידע הזמן והיה לו לטרוח ולחזר אתר המעות ולפיכך מורידים המלוה מיד לנכסיו אבל הגאוני' כתבו שעל כל מלוה נותנין זמן וכ"כ רבינו בתשובה:

כתב ריא"ז ונראה בעיני שלא אסרה תורה אלא בגד כגון בגד לבישתה ומצעותי' וכיוצא בהם אבל אם היו לה שאר כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא בהם או שהיה לה בהמות ראוי למשכן אותם ממנה שאין אלו בכלל בגד: כתב ריא"ז נראה בעיני שלא נאסרו כל אלו אלא כשבא למשכן שלא בשעת הלואתן אבל בשעת הלואתן הכל מותר ואף שלא בשעת הלואתן אם נותן לו הלוה מדעתו הכל מותר בין בבגד אלמנה בין כלים שעושין בהן אוכל נפש:

כתב הרמ"ה דכל מיני כלים בין שעושין בהן אוכל נפש כגון חרמש ומורג ורחת ומזרה נפה וכברה ועריבה ותנור וסכין של שחיטה ושמחתכין בו פת בשר וסירות ומגרפות ומזלגות ושפודין וכוסות וקערות וכיוצא באלו בין שאינם אוכל נפש אלא כלים שעושין בהן מלאכה להתפרנס בהם כגון זוג של ספרים וצמד של פרות כולם אסור למשכנם בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכ' אלא היכ' דמסרינהו מדעתו למלוה או לשליח ב"ד אז מותר ליקחם והא דאין ממשכנין אוכל נפש דוקא דלית ליה אלא חד מכל מין ומין אבל אי אית ליה תרי מחד מינא שרי למשקל חד ולמשבק חד ודוקא דברים שעושין בהם אוכל נפש דלא עביד בהו עבידתא דמתזן מאגריה אבל כלי אומנות דעביד ביה עבידת' דמתזן מאגריה שביק ליה תרי מכל מינא ומינא כדאמרינן גבי סדור ע"כ ור"י פירש דלא הוי אוכל נפש אלא בשעושים ממש אוכל נפש כמו סכין של שחיטה ופרות המרכסות וכיוצא בהן אבל שאר כלי אומניות כגון פרות החורשות וזוג של ספרים אע"פ שמשתכרים בהם לקנות אוכל נפש מותר למשכנם וכ"כ הרא"ש:

כתב ריא"ז שלא נאסר למשכן דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בשעה שעושין מלאכתן אבל בשעת שאין עושין מלאכתן מותר למשכן לפיכך אם היו ללוה שני כלים כגון כר ומחרישה ביום ממשכנו הכר ובלילה מחזיר לו הכר ונוטל המחרישה וחוזר חלילה:

דברים העשויים להשאיל ולהשכיר פירש מיי' כגון שתחלת עשייתם היה להשאיל ולהשכיר ור"ת ורב אלפס פירשו שאין צריך שיהיה תחלת עשייתן להשאיל ולהשכיר אלא כל דבר שמקפידין עליו להשאיל מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברים הן דרכן להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ ושיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים והכל תלוי באהבת האיש ובשנאתו ולפי מנהגו ומנהג המקום ולפי ראות הדיין כי יש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם ויש שמשאיל לכל אדם אע"פ שאינן רגילים אצלו ויש שמשאיל לרגילים ואינו משאיל לשאינן רגילים אצלו: שאלה להרא"ש ששאלת התופס חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם אם צריך לברר הדבר. תשובה נכון לברר הדבר היאך נתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו יתבאר רמאותיה וכן היה הטור נוהג לפסוק וכן כתבו הגאונים והיכא שמוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו ואם אינו שוה לשומת הבקיאים להחצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי ששוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אע"פ שאינו חייב אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם כתב בעל התרומות שהדין עם בעל הכלים שלא האמינו להחזיק אלא בשביל תפיסתו לפיכך אינו נאמן אלא בכדי תפיסתו ולא יותר לפיכך יתן לו כדי שויו לשאר בני אדם ויקחנו אם ירצה וי"א שהדין עם המחזיק והכי מסתברא לטור דאילו היה אומר לקוח הוא בידי היה נוטלו בעל כרחו של השני גם עתה נמי שטוען עליו יותר מכדי דמיו אלא שאמר שרוצה ליטלו בחובו נוטלן בעל כרחו: