שלטי הגיבורים על בבא מציעא ו.

פסק סמ"ג כר' יוחנן ונתן סמ"ג טעם מן הירושלמי למה מציאת אשתו שלו או מפני הקטטה או שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא כתב הטור ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בעה"ב לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעה"ב מוקי לה ששכרו ללקט מציאות ומשכחת לה ששטף הנהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים כשהנהר חוזר לאחור נשארו על פני השדה ושכרו ללקטן וכיון ששכרו לכך אפילו מצא מציאה אחרת היא של בעה"ב: כתב הרמ"ה אמר לו נכש עמי והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לעצמו דמעיקרא לא אשתעבד ליה אלא לנכש. וכשמוליכו ללקט מציאות לא הוצרך הפועל לפרש שלא נשכר ללקט מציאות ומה שלוקט לעצמו הוא אבל שכרו סתם והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אישתעבוד למאי דבעי בעל הבית וכן הדין נמי עבד עברי אם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו:

כתב סמ"ג וכן פוסק רבינו משה ולקח שיטתו כר' יוסי ולא כרבנן וכן פסק נמי גבי מצא כתובת אשה משמע מכת ב' פסקים אלו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו הל' כר' יוסי מחביריו וכן כתוב בפרש"י ובפי' ר"ג גרסי' אף בר' יוסי הלכה מחביריו שהוא היה סוף משנה וקשה שהרי בפרק כל הפסולין על מחלוקת דר' יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כר' יוסי ומקשה סתם תלמודא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפרעון לא יחזיר שמא נפרע החוב ואם היה חייב מודה דאפשר שהודה בו כדי לעשות קנוניא עד שיפסידו הלקוחות או המקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידם שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים ואם החזיר כשרין וגובין בהם וכל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפרעון ולא לקנוניא ולא לשמא כ' ללות ולא לוה ה"ז יחזיר לבעליו:

כתב הטור ותניא כותיה דר' יוחנן והלכתא כוותיה דשטר שנפל אפי' אם חייב מודה אם אין לו נכסים ללוה חיישינן לקנוניא אבל יש לו נכסים ללוה ליכא למיחש והיכא דאין החייב מודה בכל ענין לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאיתרע שטר זה דכיון שנמצא מוטל באשפה ניכר שלא חששו לשמירתו מחמת שנפרע וזרקוהו וכיון שהדבר מוכרע ושקול המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר פרעתי וממני נפל חיישינן טפי לדברי הלוה כיון שאין סברא מכרעת לדברי זה יותר מלדברי זה ומעמידין ממון בחזקתו ואין לומר אדרבה העמד שטר על חזקתו שלא נפרע לפי ששטר עומד ליפרע אבל כשיש סברא לומר שלא נפרע לא חיישינן לפריעה כדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזירנו לבעלים אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא כתוב ביה הנפק ואי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיחא לפרוע בו ביום:

סמ"ג פסק כרב אלפס דפסק דלא כאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו אבל ר"י פסק דעדיו בחיתומיו זכין לו הלכך אפילו בלא קנין כותבין לו שטר שאף אם כתבו ליתן לו בניסן ולא נתנו עד תשרי זוכה למפרע מניסן ושפיר טריף מהאי דזבנא בתר ניסן וכתב הרב ר' יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העידו על עצמו שקבל הדמים אין כותבין אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה הלכך אם טעו עדים וכתבו שטר מכירה למוכר בלי קבול דמים כשיתבע אותו לדין ליתן הדמים צריך להביא ראיה שמכירה זו היתה מדעתו והרמ"ה כתב עוד שאפילו העיד על עצמו שקבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהם אין כותבין שהם מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דניפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דילמא גרים ליה האי קלא הפסד מאינשי אחריני והרמב"ן כתב שכותבין אפילו לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות שכתיבת השטר אין מחייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר ומסתבר שאם העיד על עצמו שקבל הכסף מן הלוקח וקנה בכסף או בחזק' או בחליפין כותבין אפילו בלא שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא ראייה שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו הם ומה שירצה יעשה בו מהיום ואילך דהיינו שטרי הודאות ולא שייך בהו קנין כלל ע"כ: