שלטי הגיבורים על בבא מציעא נו:

ראובן שהיתה פרה שאולה בידו משמעון ומת ראובן והניח הפרה שאולה הרי הבנים משתמשים באותה פרה כל ימי שאלתה אם יש זמן לכמה ימים שאל אותה או אפי' ליכא זמן לימי שאלתה למ"ד סתם שאלה שלשים יום הרי הבנים משתמשין בה כל הימים שאילו היה אביהן קיים היה משתמש בה גם הבנים במקומו עומדין ואם מתה הבהמה לאחר מיתת ראובן הרי הבנים פטורים מאונסים כי הם לא שאלו פרה זו מהבעלים ולא קבילו עלייהו נטירותא דידה הלכך אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביה' שיהיו אונסיה עליו ולמה יניחם בלא קבלת אונסין כך כתב הרא"ש ז"ל שם והר"ן כתב בשם הראב"ד ז"ל דאפילו לא אמר להם המשאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסים דודאי בתורת שאלה אחזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה ומ"מ לכ"ע הבנים חייבין בגניבה ואבידה לאחר מיתת אביהן כמו שפסקו כל הפוסקים שם דאפילו לא נשתמשו בה חייבין כש"ש הואיל ויש בהן הנאה שבידן להשתמש בה כל ימי שאלתה הואיל ונהנין מהנין: כסבורין הבנים כי הפרה הזאת היא של אביהן ולא שתהיה שאולה בידו וטבחוה ואכלוה ונמצא שהיתה שאולה ביד אביהן הרי אלו משלמין דמי הבשר בזול דהיינו ב' שלישי דמים ודוקא שלא הניח להן אביהן אחריות נכסים לדין התלמוד או מטלטלין לתקנת הגאונים אז הוא דאין משלמין רק דמי הבשר בזול דהא לא הוו ידעי שהיא שאולה דאילו הוו ידעי לא הוו אכלי והלכך מאחר שמשלמין ממון דידהו אינן משלמין רק דמי בשר בזול אבל הניח להן אביהן ממון משלו הרי הן משלמין כל דמי הפרה מממון אביהן כיון שטבחוה וכתבו המפרשים טעם לדבר דאע"פ שהם לא קבלו עליהם אונסין ולא הוה נמי ברשותייהו אפ"ה חייבין לשלם מממון אביהן משום דאישתעבוד נכסי אבוהון בחיי אבוהון שהרי פשע אביהם במה שלא הודיעם שאינה שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אישתעבוד נכסי אבוהון ופירשו המפרשים דדוקא בטבחוה הוא דחייבים הבנים לשלם מנכסים שהניח האב ולא חייבים לשלם אם מתה והשיגו על מיי' פ"ק מהל' שאלה ופקדון וכן יש להשיג על סמ"ג עשין צ"ב וכמו שכתב מ"מ שם באורך רובי הקושיות על מיי' ועוד נוסף לי קושיא על דברי מיי' בזה שמתחלה כתב שהיכא שמתה אינן חייבין באונסיה ולא חילק בין יש להן נכסי אביהן או לא ואח"כ בחשבו שהוא של אביהן כתב דאם הניח להן אביהן נכסים חייבין ואלו היה דעתו [לומר] דהיכא שמתה באונס יש חילוק בין הניח להן אביהן נכסים או לא היה לו להמיי' לפרש מיד כשאומר אין חייבים באונסיה דמיירי כשלא הניח להן אביהן נכסים ולא להמתין עד מקום שאין שם מקומו וגם לא היה לו לומר בתחלה מתה אין חייבין באונסיה שהוא לשון הגוזר דלעולם פטורין הלכך נראה לע"ד דודאי מיי' פוסק כשאר הפוסקים וס"ל כרב פפא כמו שכתב פ"ג מהל' גניבה ומתה באונס ודאי אין חייבין באונסיה (ודאי) כמ"ש להדיא מתה אין חייבים באונסיה לא שנא הניח להן אביהן נכסים או לא והכא קאמר מיי' מתה או שטבחוה חייבין לשלם מנכסים שהניח להן האב והאי מתה לאו מתה באונס קאמר אלא מתה בפשיעה קאמר דומיא דטבחוה שהוא בפשיעה ומש"ה חייבין לשלם מממון שהניח האב משום שהוא פשע בחייו שהיה לו להודיע לבניו שהפרה שאולה שאז היו נזהרין ממיתתה בפשיעתה או מטביחתה ונמצא דאשתעבוד נכסי בחיי אבוהון והלכך חייבין לשלם מן הנכסים שהניח שעליהם היה החיוב בעודו בחיים אבל אם מתה באונס נ"ל דודאי גם למיי' פטור ולית דפליג והלשון מוכיח על זה כמו שכתבתי וא"כ הוא נסתלק ההשגות מעליו הלא תראה כי הראב"ד לא השיגו מזה כלל כי לא נראה בעיניו השגה בכאן ואם תפרש דבריו כאשר פירשתי הכל עולה יפה ונ"ל דהא דאמר לעיל הניח פרה שאולה וסבורים שהיא של אביהם וטבחוה דמשלמין דמי בשר בזול כשלא הניח אביהן נכסים היינו דוקא אכלוה שנהנו בגופן מן הפרה דאע"פ שהם בתום לבבם אכלוה שהיו סבורין שהיה של אביהם מ"מ משלמין דמי ההנאה שקבלו ממנה דהיינו דמי בשר בזול דדמי שוייה עצמו לא ישלמו כי אולי אילו לא היו סבורים שהיתה של אביהם לא היו אוכלין כ"כ בשר הלכך משערים שאילו היה הבשר נמכר כ"כ בזול היו קונין ממנו כ"כ בשר וכך שמין בשר פרה זו שאכלו וכך משלמין אבל אם לא אכלוה אלא שהפסידוה ואבדוה בענין שלא נהנו ממנה כלל אין חייבין בתשלומין כלום כי מאחר שהיו סוברים שהיתה של אביהן לא הקפידו עליה בשום ענין ופטורים מכל השמירות השייכין בה ואין משלמין כלום אם לא נהנו ממנה והוא הדין לכל שאר הדברים שהניח האב וכסבורין שהן של אביהן ונמצא אחר כך שאינן של אביהם דדנין בהן על דרך זו ואם הניח להן אביהם נכסים משלו דנין בהן כמו שכתבתי בסמוך:

בדין שליח שעשאו בעדים דאיתא פ' הגוזל קמא איכא פלוגתא אי הוי שליח אי לא לענין שאם הלוה שלח חובו ע"י נפטר או לא מיי' פ"ו מהל' גזילה ופ"ק מהל' שלוחין והרי"ף והתוס' וסמ"ג עשין פ"ב והרא"ש וטור ח"מ סי' קכ"א הסכימו דשליח שעשאו בעדים הוי שליח כגון שאמר המלוה לשליח בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך פטור הלה מאחריותם והמרדכי שם והגהות מיי' פ"ז מהל' גזילה ופ"ק מהל' שלוחים כתבו בשם רבינו ברוך ורב מתתיה גאון ושאלתות דרב אחאי דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח אא"כ אמר המלוה ללוה מפיו שלח לי ע"י זה או שכתב לו כן באגרת: בדין שלח לו המלוה ללוה בכתב שישלח המעות ע"י זה השליח וביטל אח"כ השליחות ונתנם לו הלוה ונאבדו דאיתא פרק הגוזל קמא איכא פלוגתא אם נפטר הלוה בכך או לא לפי מה שכתב הרא"ש ודחק לתת טעם לדברי הרי"ף למה מצי הלוה לדחות השליח שלא ליתן לו המעות בכתב זה משום דחיישינן שמא יבטל המשלח שליחותיה דשליח והשתא אם נאבדו נאבדו ללוה משמע דמצי משלח הכתב לבטל השליחות והוי מבוטל וכ"כ הטור ח"מ בשם הראב"ד וכתב דלפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין גמור הממון שיש לו ביד פלוני ומדברי בע"ה שהביא שם הטור משמע דלא מצי המשלח לבטל השליחות להפסיד ללוה שכתב שאפי' בטל השליחות קודם שהגיע המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל המעות עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך דאלים ליה לבע"ה האי כתב כאילו היא הרשאה גמורה לענין זה ומיהו נראה דמיירי דוקא היכא דלא ידע הלוה שביטל המשלח השליחות קודם שנתן המעות ליד השליח אבל אם ידע הלוה שביטל המשלח השליחות ואעפ"כ נתן לו המעות ונאנסו המעות מיד השליח חייב הלוה שלא היה לו ליתן כיון שידע שביטל השליחות ואין לומר דבע"ה פליג עם הרי"ף במה שאמר שאם ירצה הלוה שלא לתת לשליח דלא כייפינן ליה מאחר שאין בידו הרשאה וא"ת כיון דיד השליח כיד בעה"ב למה נותנים לו פתחון פה לעכב בממון חבירו י"ל דדלמא מיית מלוה עד שלא יתן הלוה מעות לשליח ונפיל זוזי קמי יתמי דכיון שאין כאן רק כתב אחד מן המלוה ולא הרשאה גמורה נתבטל השליחות ודאי במיתת המלוה והלכך מצי מעכב וכתב רבינו והסכימו כך כל הפוסקים ועיין בטור דברי הראב"ד וחלוקין בזה באורך אמנם מה שכתב שם הטור בהנהו חלוקים וז"ל די"א שאין על הלוה או על הנפקד אלא חרם סתם וקמא מסתבר עכ"ל נ"ל דהכי פירושו וטעמו דטור להצריך ללוה שבועת היסת הכא דאף על פי דלעיל כשמלוה אינו מאמין ללוה שנתן לשליח אמר דמחרים חרם סתם על הלוה ואינו נשבע התם היינו טעמא משום דעל כרחין אין שם רק טענת שמא דהיאך יכול המלוה לטעון על הלוה טענת ברי שלא נתנם לשליח הא לית אפשר ליה לידע דבר זה בודאי ואפילו שיטעון המלוה ברי לי שלא נתתם לשליח אין אמירתו עושה שיהיה טענה ודאי ואנן סהדי דלאו קושטא קאמר שא"א לו לדעת זה וכי נביא או בן נביא הוא הלכך אין שם רק טענת שמא ושייך התם חרם סתם ולא שבועה אבל הכא שהשליח הוא שטוען עם הלוה והנפקד אומר לא קבלתי ממך ברי ואיהו ודאי יודע אם קבל ממנו או לא יש כאן טענת ברי והלכך נשבע היסת הלוה ולא סגי בחרם כנ"ל: בדין מלוה ששלח להביא חובו וטוען הלוה ששלחו כולו וגם השליח אומר כן והמלוה אומר לו שלא שלח להביא לו רק נ' ושלא הביא לו רק נ' דאיכא למשמע מסוגיית ההלכה פרק הגוזל קמא איכא פלוגתא מיי' פ"ק מהלכות שלוחין וסמ"ג עשין פ"ב כתבו דישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא נ' ולא נתן לו רק נ' ויטול נ' מהלוה והשיב עליו הטור חו"מ סימן קכ"א וכתב דכיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חצי ישבע הלוה ויפטר: