שלטי הגיבורים על בבא מציעא מד.

שלשה שעשו שליח לאחד ונתנו לו כל א' מעותיו שיקנה להם אם כל אחד נותן לו צרור כספו לבדו למי שיקנה במעותיו הוא שלו וכתב מיי' אע"פ שהיה בלב השליח שיהיה זה המקח לכולם ואם נתנו לו המעות מעורבין מה שיקנה הוא בין כולם לכל אחד לפי מעותיו גם בזה כתב מיי' אפי' שהיה בלב השליח שיהיה של האחד לבדו וכן אמר הרמ"ה אפי' אמר להדיא דלפלוני זבין לא קנה וה"ר ישעיה כתב ואם קודם שקנאו הוא מפרש בהדיא אע"פ שמתחלה קבל המעות לקנות ביחד זה קנה לבדו שהרי חזר בו משליחותו ולא רצה לקנות אלא לזה והרשות בידו ע"כ והכי מסתבר לשון הרמב"ם שלשה שנתנו לא' מעות לקנות להם מקח אם המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים המקח לכולם היה כל א' מעותיו צרורין וחתומין לא קנה אלא זה שקנה במעותיו ע"כ ולפ"ז אינו תלוי במה שנתנו לו המעות הן מעורבין או כל אחד לבדו אלא בשליח תלוי הדבר אם הוא קנה בהן מעורבין או בשל כל אחד ואחד וכן פירש רש"י: ראובן שקנה שדה משמעון ואמר שהוא שלוחו של לוי שיכתב לו השטר בשם לוי ואחר כך אומר לעצמי קניתיו ומבקש משמעון שיכתוב לו שטר אחר על שמו אין מחייבין לשמעון שיכתוב לו שטר אחר ואם אומר לעדים תחלה בפני המוכר יש לכם לכתוב לי שטר אחר על שמי כופין אותו לכתוב שטר אחר אע"פ שלא אמר למוכר ע"מ כן ומן התימה על מיי' פ"ב מהל' שותפין ושלוחין שלא הזכיר זה שיועיל מה שאמר לעדים דוקא אפי' לא אמר למוכר ואפי' לא אמר ע"מ אלא שכתב ואם התנה עמו בתחלה וכו' דמשמע דאין כופין אותו אם לא התנה עמו בפירוש והוא תימה אם אין שם טעות וצ"ע כי א"א לומר שיחלוק על תלמוד ערוך ונראה מלשון רש"י התם דאם אין ללוקח רק השטר שנעשה על שם לוי ולוי בא ואומר שהשדה הזה הוא שלו וכי קנאו במעותיו דצריך ראובן להביא ראיה לסלק מעליו הטענה מלוי ואין מועיל מה שיאמר המוכר דראובן קנהו במעותיו מיהו אם יש ביד ראובן שטר שכתוב על שמו אע"פ שיש גם השטר הכתוב על שם לוי אין בטענת לוי ממש כי שטר זה האחר הוא ראיה שלא נכתב השטר בשם לוי רק לפנחיא בעלמא מאחר ששני השטרות הם ביד ראובן ומעמידין השדה ביד ראובן וכן אם אין לוי טוען רק שהשדה הוא שלו מפני שהשטר כתוב על שמו וזכה בהן באותה אמירה אבל מודה הוא שהמעות שקנה בהו ראובן אינן שלו וכן שמעון המוכר אומר כי ראובן קנה ממנו במעות שלו אז אין בטענת לוי כלום כמו שכתב הטור ח"מ סי' ס' וכמו שנבאר בהל' מלוה ולוה בס"ד. ונראה דדוקא בכה"ג שהשטר הוא ביד ראובן והלוה מודה שקבל מראובן וגם ראובן שנכתב השטר בשמו אינו מערער לומר שהמעות היו שלו אבל אם שמעון אומר שהמעות היו שלו אז אין צריך ראובן להביא ראיה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל דאילו לא היה שטר מכר בשם ראובן בידו היה שמעון יכול לומר שהשדה היה שלו ומיהו כששמעון מודה שהמעות הם של ראובן אם הוא חב לאחרים בהודאתו אינו מועיל אם לא בראיה והכי איכא למשמע מדברי הטור ח"מ סי' ס' שכתב וז"ל ראובן שהוציא שטר שכתוב בו שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי שלוחו היה ובשליחותו הלוה וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך הרשאה מלוי ולא מכר שטר זה לך ולא נתנו לך אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה הרי נתגלה הדבר שממון זה של ראובן היה והוא המלוה והלוה נשתעבד לו אע"פ שלא נכתב השטר בשמו וכופין הלוה לפרוע לו ויפטר בכך שלא הוצרכו כתיבה ומסירה אלא למי שבא לזכות ממונו לפי שלא היה לו בו זכות עד עתה אבל כאן שזה מודה לדבריו ואינו חב לאחרים בהודאתו יש לנו להאמינו לפיכך אם בא לוי למחול ללוה אינו יכול למחול לו כיון שיש כאן מסירה והודאה זכה ראובן בשלו דכאילו הלוה ראובן לשמעון מידו לידו וא"צ הקנאה חדשה עכ"ל משמע הא אם היה חב לאחרים בהודאתו אין מאמינים לו וגם אם לא היה השטר ביד ראובן לא היינו מאמינים לו שהמעות היו שלו אם היה השטר ביד שמעון שנכתב בשמו ומערער עליו הלכך פנקס של יתומים שהיה להם אפוטרופוס ומצאו כתוב בפנקס שלהם ראובן חייב מנה דהשתא החוב נכתב בשם היתומים ובא לוי ואמר כי המעות הם שלו ואפוטרופוס היתומים הלוה אותם בשם היתומים לאיזה טעם גלוי אליו כנהוג עתה שיש מקומות שאין להם רשות להלוות לעובדי כוכבים כולם אלא אחד מהם לפעמים מריצין מעות אצל מי שיש לו רשות שילוה בשמו ויכתבם בפנקסו כדי שלא יענישוהו החצר והאפוטרופוס היתומים אומר דכן הוא כדברי לוי כי הוא שלוחו וכתב בפנקס של היתומים לפנחיא בעלמא והיתומים אומרים כי הם אינן מאמינים לו רק המעות הם שלהם נראה דמדינא צריך ראובן להביא ראיה לזה ואין בהודאת האפוטרופוס כלום כיון שהוא חב ליתומים ואפי' היה חוב זה עם ישראל וקבל המעות מיד ראובן והחוב כתוב אצל שמעון כיון שהחוב אצל שמעון והשטר מהשעבוד אע"פ שמודה הלוה שקבלם מיד ראובן אינו מועיל כלום דאפשר דראובן היה שלוחו משמעון מאחר שהשטר כתוב על שם שמעון והוא אצלו ומיהו היכא שהלוה קבל המעות מיד ראובן ומודה שקבלם מידו יכתבו החוב בפנקס היתומים או בפנקס האפוטרופוס והודיע הדבר לאפוטרופוס והאפוטרופוס אומר כי המעות הם של ראובן ולא של יתומים אז נראה דמהימנינן ליה לאפוטרופוס בזה דחשיב כאילו הפקידו השטר חוב בידו כיון דידוע שהמעות קבלם מיד ראובן ומ"מ גם בזה איכא לפקפק דאי משום הודאתו דבע"ח לא איריא דכיון שהוא חב לאחרים בהודאתו אין לנו להאמינו דדלמא קנוניא עשו ביניהם ואפשר לומר דלעולם איכא למהימניה לאפוטרופוס בכל מה שיאמר שהיה שליח ראובן להלוות לו מעותיו בין שיאמר שכתב החוב בפנקס לפנחיא בעלמא בכל מהימנינן לי' דהא האמינוהו ב"ד או אביהן של יתומים עלייהו והרי הוא חשוב כאביהן של יתומים להאמינו בכל מה שיאמר ודוקא כשהוא בחיים או צוה בשעת מותו על זה אבל מת האפוטרופוס ומצאו היתומים כתוב דבר זה אצלם ולא ידעו דבר מזה אז ודאי הדין עם היתומים ועל המלוה להביא ראיה שהמעות הם שלו או להטיל חרם סתם וכיוצא בזה והמרדכי דסנהדרין פרק זה בורר כתב בשם מהר"ם על יתום שתובע את בעל אמו שבאו לידו מעותיו ושהיה כותב שמו עליהם והלה טוען להד"ם או טען אמת שכתבתי שמך עליהן ולא מפני שהם שלך אלא שלא להשביע עצמי נתכוונתי או להערמה אחרת ישבע בעל אמו שהוא כדבריו ושלכך נתכוון ויפטר דמוכח להדיא שכל שהכתיבה אצל המלוה אין הכתיבה מזקת לו מיהו צריך להביא ראיה או לישבע לאמת ועוד נדבר בזה בס"ד: