שלטי הגיבורים על בבא מציעא א

מה שהוקשה לך על דברי רב האי גאון שכתב המרדכי פרק קמא דב"מ בשמו דתבעיה והודה אינו יכול לחזור בו הודה מעצמו יכול לומר משטה הייתי בך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואילו בפרק זה בורר משמע בתלמוד להיפך להדיא דתבעוהו והודה הוא דיכול לומר משטה הייתי בך אבל לא כשהודה מעצמו לכאורה קושיא היא אך ראוי שתדע כי דברי רב האי שהביא המרדכי הם כולם דברי תוספתא שם פ"ק דב"מ והרי"ף הביא התוספתא לפסק הלכה ומעתה תקשי גם לדברי הרי"ף דלדברי הרי"ף דבפרקין משמע דכשתבעוהו והודה אינו יכול לחזור בו ואילו בפ' זה בורר פסק להדיא דתבעוהו והודה יכול לחזור בו. ומ"מ נראה דליכא הכא קושיא דלעולם כל שהודה מעצמו פטור תבעו והודה חייב והוא כי הכלל בידינו דעד שיאמר אתם עדי אינו חייב וצריך שיהא המלוה שיאמר אתם עדי או הלוה והמלוה יחד וכל כה"ג הוי טענו והודה אבל אם אמר הלוה אתם עדי שלא בפני המלוה אי נמי בפניו ושותק אילו חייב ובכה"ג הוי הודה מפי עצמו וכ"כ המרדכי פרק זה בורר על ההיא דתוספתא שהביא רבינו האי ורי"ף ופירוש שניהם הוי כך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ודוקא תבעוהו והודה כלומר ואמר אתם עדי כשהלוה הודה אי נמי אפילו הודה מעצמו (אבל) אם אמר מלוה אתם עדי והלוה שותק דהוי נמי כה"ג טענו והודה כי עיקר התביעה אינו תלוי באומרו מנה לי בידך אלא העיקר הוי כשאומר אתם עדי ופירוש תבעו אינו הדברים שאומר המלוה מנה לי בידך וגם פירוש הודה מעצמו אין הדברים שאומר הלוה מנה לך בידי רק פירוש תבעו הוא הדברים שאומר המלוה אתם עדי כי בו תלוי החיוב והפטור ועיקר התביעה ופי' הודה מעצמו הוא כשאמר הלוה אתם עדי הלכך אפילו הודה הלוה מעצמו ואמר מנה לך בידי אם המלוה אומר אתם עדי מקרי שפיר טענו והודה לו אם הלוה שותק ובכה"ג אינו יכול לחזור בו דפה המלוה הוא שאסרו אבל הודה מעצמו ואמר הלוה מנה לפלוני בידי וגם אמר ואתם עדי ואין שם המלוה או אפילו ישנו המלוה שם אלא שהוא שותק אז יכול לחזור בו שלא היה שם שום פה שאסרו רק הפה של לוה עצמו והאיסור מאי ניהו אתם עדי דבההוא לישנא תלוי כל האיסור והפה של לוה שאסרו בעצמו הוא הפה שמתיר ויכול לחזור בו ומעתה לא נשאר קושיא על דברי רב האי רק במה שכתב דהודה מפי עצמו יכול לומר משטה הייתי בך ומוסיף טענה זו על דברי התוספתא ומדברי כל הפוסקים משמע דבהודה מעצמו לא שייך למימר טענת השטאה רק טענת אדם עשוי שלא להשביע ומ"מ כיון דדבר זה לא איתמר בתלמוד בהדיא אלא שהיא הסכמת המפרשים שנראה להם דלא שייך טענת השטאה במודה מעצמו כמו שכתב הר"ן פרק זה בורר אפשר דרב האי פליג וסבר דבכה"ג שייך טענת השטאה תדע דאי לא תימא הכי אמאי הביא המרדכי דברי רב האי פ"ק דב"מ מאתר דבאותו פסק ליכא אלא דברי התוספתא ממש מה חדוש היה מגלה לנו המרדכי על זה וכי עדיין לא ראינו התוספתא זולתו ועוד כיון שפסק המרדכי נעשה על דברי הרי"ף היה לו להביא דברי הרי"ף שהם שם ג"כ ועוד מאי דוחקיה דהמרדכי שכתב זה לשון של רב האי מאחר שהם דברי התוספתא ממש אלא ודאי זהו החדוש דאיהו סבר דבכה"ג שהודה מפי עצמו שייך השטאה ופליג עם שאר המפרשים אי נמי יש ליישב שפיר ולומר כיון דהודה מעצמו דקאמר רב האי לא קאי אתחלת הטענה שהוא מנה לך בידי אלא אעיקר תביעה דהיינו אתם עדים א"כ נוכל לפרש דהודה מעצמו דקאמר רב האי ר"ל שהמלוה אמר מנה לי בידך והלה אומר הן ואתם עדי והמלוה שותק דאז יכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך ואמרתי הן כששאלת לי מה שלא הייתי חייב לך ואע"פ שאמרתי אתם עדי הפה שאסר הוא הפה שהתיר והכל עולה יפה ויתייחדו יחד הפוסקים ולא יתפרדו ומ"מ מצינו לפעמים מודה מעצמו דשייך ביה השטאה כגון טענו חטים והודה לו בשעורים דההיא הודאה דשעורים הויא מפי עצמו ופטור מש"ה מדמי שעורים דיכול לומר מה שהודיתי לך השעורים משטה הייתי בך כמו שכתבו התוספות סוף פרק המניח והרא"ש ג"כ שם בשם הרמ"ה עש"ב. ולדעת רבינו חננאל היכא דנקיט זוזי מחד אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר שנתרצה לשני לפיכך אם קבל מעות מאחד מהם וידוע ממי קבלם ל"ש ע"פ עדים או ע"פ הלוקחים או ע"פ המוכר בעצמו הוא זוכה במקח ואין המוכר נאמן לומר שנתרצה לשני אפילו אם מקחו בידו וכ"ש אם אינו בידו ואי נקיט זוזי מתרוייהו ומקחו בידו ואין ידוע מאיזה מהם מדעתו ומאיזה מהם בעל כרחו אלא על פיו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי ומזה קבלתי בעל כרחי אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן אלא הרי הוא כעד א' דעלמא לפטור מן השבועה אותו שמסייע לו ואם שניהם תופסים במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה והשני נוטל חציה וחצי הדמים ונשבע שבועה מדאורייתא ואם אותו שמסייע לו מוחזק בו לבדו אין כאן שבועה ואם האחר מוחזק בו לבדו נשבע שבועה דאורייתא להכחיש המוכר ואם אין שום א' מוחזק בו כל דאלים גבר ואם גבר אותו שהמוכר מסייעו אין כאן שבועה ואם גבר השני צריך לישבע להכחיש המוכר ואי נקיט זוזי מתרוייהו ואינו יודע למי נתרצה ולא ממי קבל מדעתו נשבעים שניהם בתקנת חכמים ונוטל כל א' חציה וחצי הדמים ל"ש אם המקח ביד המוכר ל"ש אם אינו בידו אלא שניהם תופסים בו ומדברי הגהת הרא"ש כאן פ"ק דמניעא מוכח דאע"ג דקי"ל דבדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פלוני ומכרתו לי והלה כופר אע"פ שהכלי ביד שמעון ואם היה שמעון אומר אני חוזר בי היה פטור מכלום עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת. ורבינו ורש"י ז"ל השוו בפי' זה וכתב הרא"ש ז"ל [וקשה] לפירושו דכשאין מקחו בידו אפילו נקט זוזי מחד מינייהו אמאי מהימן טפי מאיניש דעלמא כיון שנסתלק מן המקח וקבל מעותיו וכן משמע ל' התוספתא דקתני אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ועוד לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר דשנים אוחזין דמתני' לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמאי דוחקיה דבעל הגמ' לאפוקי מתני' ממשמעותא ומתוך זה הוצרך לומר ולא ידע לוקמה כפשטה דשנים אוחזין קאי אכולה מתני' ואפילו ידע נמי אין נאמן כיון דאין מקחו בידו הלכך נראה כפירוש רבינו חננאל: :