שלטי הגיבורים על בבא מציעא יא.

וגם אשה שחבלה אין כופין אותה למכור כתובתה בטובת הנאה משום דקים לן דודאי היא תחזור ותמחול החוב לבעלה ונמצא לוקח מפסיד ואין מפסידין אותו בידים ואפילו למכור הכתובה לנחבל אין כופין אותה לזה דהא ידעינן בודאי שהיא תמחול לבעלה ואף על גב דאין הנחבל מפסיד כלום במה שלקח הכתובה מן האשה דהא לאו מידי יהיב לה אפ"ה אין מטריחין הב"ד בכדי ואין להקשות והיאך תוכל למחול לבעלה דהא קי"ל אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה דאעפ"כ יוכל הבעל לקבל מחילה זו ואחר כך יחזור ויכתוב לה כתובה אחרת שבזה לא יהיה לנחבל שעבוד עליה גם אין לומר והיאך תמחול והלא דיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח דאע"פ כן אינה חוששת על זה כיון שאין לה עתה לשלם ואין לומר שתמכור הכתובה במעמד הבעל שאז לא תוכל למחול חדא דאולי מעמד שלשתן אין מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא נתנה לגבות ועוד דהבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד את אשתו ואפילו אם נכוף את האשה למכור לא נוכל לכוף הבעל שיסכים לזה א"נ שמא לא יחפוץ הבעל לעשות לה כתובה אחרת ואם תמכור תהיה אסורה לעמוד אצלו ואין בידינו לכוף הבעל שיכתוב לה כתובה אחרת ומזה הטעם אין אומרים תמכור כתובתה בטובת הנאה ותתן ערבון שלא תמחול דאז לא מצי תו מחיל דאף על פי שהנשבע שלא למחול לא מצי תו מחיל מ"מ אין בידינו לכופה שתשבע שלא למחול אע"פ שיהיה בידינו לכופה למכור דוקא למכור כופין אבל אין כופין אותה לעשות קיומים וכן כל כיוצא בזה וכל זה מיירי באשה שחבלה באחרים ואין לה רק כתובתה דמנה מאתים ולא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל אבל בדאית לה נכסי מלוג וצאן ברזל איכא פלוגתא אם כופין אותה למוכרה בטובת הנאה או לא וכתב המרדכי שם בשם ר"י דאע"ג דכשחבלה באחרים אין כופין אותה למכור כתובתה לאחרים כדי שלא להפסיד ללוקח כמו שכתבנו מ"מ אם יש שום אדם שרוצה לוותר ולקנות ולשלם דמי קצת החבלה זבנינן ליה כדי לפרוע לזה ומיהו אם נחבל גופיה רוצה לקנות אין ב"ד חייבים לטרוח בחנם כי ודאי היא תמחול ולא יועיל לו כלום והרא"ש שם כתב דאילו היה לה נכסי מלוג וצאן ברזל כופין אותה למוכרם בטובת הנאה שאם נתאלמנה או נתגרשה יהיו ללוקח ואם מתה יירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל אבל מנה מאתים שלה לא אמרו חכמים שתמכור ונראה מדבריו דאפילו היה כתובתה יתירה על מנה מאתים כגון שכתב לה בכתובתה תוספת הרבה על סך שאמרו חכמים דמ"מ לא יגבה הנחבל מהם שאין כופין אותה למכור רק נכסי מלוג וצאן ברזל וכל הדברים האלה לא ידענא מנא ליה להרא"ש לחלק בין כתובה בין נדוניא וצאן ברזל דאי משום דאמרינן התם בגמ' ואי נפיש כתובתה מכתובה דאורייתא לוקמה אכתובה דאורייתא ואידך תזבינה ניהלה בטובת הנאה בחבלה ומשני כגון דלא נפיש כתובתה מכתובה דאורייתא וכו' דמשמע הא נפיש כופין אותה למכור התם היינו טעמא דחבלה בבעל ומוכרת ג"כ לבעלה דהשתא ליכא למיחש למידי דאי משום דר"מ דאמר אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה הרי יש לה כתובה דמוקמינן לה על מנה מאתים ואי משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו ומחלו וכו' הכא ליכא שום פסידא ללוקח דהיינו הבעל במחילה זו והלכך כופין אותה למכור מה שיש תוספת על מנה מאתים כדי לשלם החבלה ותמכור לבעל והבעל יתרצה שפיר בכך משום דאין מגיע לו פסידא כלל במכירה זו אבל בחובלת באחרים ומוכרת לאחרים אע"ג דיש תוספת על כתובתה למה תמכור התוספת הא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ותמחול החוב היתר על המנה מאתים לבעלה ונמצא לוקח מפסיד ואפי' תזבין ניהליה לנחבל מ"מ תמחול לבעלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן ואין לומר דדוקא מנה מאתים הוא דקים לן שתמחול אבל התוספת ונכסי מלוג וצאן ברזל לא דלא ידענא מה חילוק יש בין זה לזה דאע"פ דנכסי מלוג וצאן ברזל הם נכסי דידה ממש שהכניסה לו מ"מ כך הם חוב שיש לאשה על בעלה כמו המנה מאתים ולענין זה חילוק ביניהם לא מצאתי ולא טעם לומר דטפי קים לן שתמחול בודאי המנה מאתים ממה שתמחול צאן ברזל ונכסי מלוג ועוד דלפי מה שפי' ר"י על ההיא דאמר תלמודא ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאוריי' וכו' משמע דכך שוה התוספת שהוסיף הבעל על המנה מאתים אע"פ דאיהו מדידיה דבעל כמו הנכסי מלוג וצאן ברזל ועל אותו התוספת הוא דקאמר תלמודא דמוקמינן אותה על כתובה דאורייתא והמותר דהיינו התוספת שהוסיף הבעל לכתוב לה על מנה מאתים תמכור לבעל בחבלה א"כ אין חילוק בין ממון שהכניסה לו מדידה בין ממון שהוסיף לה מדיליה ועוד דלפי זה ק"ק על הרא"ש למה כתב דנכסי מלוג וצאן ברזל כופין אותה למכור בטובת הנאה לאחרים בחבלתה שחבלה באחרים ולא כתב כן בתוספת שהוסיף לה על מנה מאתים דנראה מדבריו דאותו תוספת אין כופין למכור ובתלמוד משמע דאותו תוספת כופין ואי לדידיה שוה דין חובלת בבעלה לחובלת באחרים לענין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל דכופין בשניהם למכור למה לא יכופו גם בשניהם למכור התוספת כשיהיה ממנו [יותר] על המנה מאתים וצ"ע והגהת הרא"ש שם כתב נמי הכי בשם ראבי"ה אבל דברי הרי"ף ומיי' פ"ד מהלכות חובל ומזיק וסמ"ג עשין ע' משמע להדיא דאין כופין אותה למכור כלל בשום דבר כשחבלה באחרים: