שלטי הגיבורים על בבא קמא יב

בכל סוגייא זאת ההלכה נראה דאיכא דעות חלוקות כאשר נבאר בעזרת הש"י. לדברי רבינו ז"ל נראה דהדין כך דמתני' מיירי דנשברה כדו באונס דהיינו ע"י תקלה שנתקל והזיק כבר בשעת נפילה או לאחר נפילה וכן נפל גמלו ע"י תקלה והזיק בשעת נפילה או לאחר נפילה ופליגי ר"מ ור' יהודה בנתקל אי אנוס הוא אי לאו. ר"מ סבר נתקל פושע הוא והלכך חייב בין הזיק בשעת נפילה בין הזיק לאחר נפילה ור' יהודה סבר נתקל אנוס הוא הלכך הזיק בשעת נפילה פטור וכיון דנתקל אנוס הוא אם לא נתכוין לזכות במים ובחרסי הכד שנשבר חשיבי המים והחרסים שבקרקע ע"י תקלה באונס כהפקר דאתי ממילא דאיהו לא עביד ולא מידי וכל תקלה שהיא הפקר ממילא אם הוזק בה אדם ליכא לחייב לשום אדם דהא לית ליה בעלים ולא היה לה בעלים מעולם ומאן לחייב. והלכך הזיק גם לאחר נפילה פטור אבל נתכוין לזכות במים ובחרסים ונתקל בהם אדם והזיקו לאחר נפילה אע"פ שבאת שם התקלה ע"י אונס מ"מ חייב בעל הכד דחשיב כמפקיר נזקו דעלמא וכחופר בור ואח"כ הפקירו דחייב על התקלה ה"נ כיון שנתכוין לזכות בחרסי' חשיב כאילו לא הפקירן ואפי' הפקירן אח"כ חשיב כמפקיר נכסיו דעלמא דחייב ופסק רבינו דהלכה כר' יהודה דרבנן קאי כוותיה הלכך בין הזיק הנתקל בשעת נפילה בין לאחר נפילה פטור דאנוס הוא ואינו חייב אא"כ נתכוין לזכות בחרסי' דהשתא עביד החרסים בור דחשיב כבור דעלמא ויש לחרסים אלו דין בור דעלמא. ולא פי' רבינו כאן ענין פלוגתא דרב ושמואל בגמ' אי איירי שהוזק הגוף בקרקע או שטנפו כליו במים משום דכל פלוגתייהו דהתם לא הוי רק אליבא דר"מ וכבר כתבנו דלית הלכתא כר"מ. ואע"ג דגם לר"י שייך לדעת על מה יתחייב כשהוא מתכוין לזכות בחרסיה דהוי בור לר' יהודה בכה"ג כמו שכתבנו מ"מ פלוגתא דרב ושמואל לא הוי כהזיק בחרסי הכד אלא פלוגתייהו כשהזיק גופו בקרקע ע"י המים ובמים לא שייך לומר נתכוין לזכות במים דסתם מים הנשפכין לארץ מופקרים הם בכל ענין ואין אדם מתכוין לזכות בהם דהיאך יכנסם אחרי שהם מפוזרים בארץ ואינם עוד ראוים לשום דבר. וכן מצאתי אח"כ שכתב הר"ן דבמיא לא שייך למימר שנתכוין לזכות בהן מטעם שכתבתי ממש. ולא חיישינן למימר גבי חרסים דלא אפקרינהו עד דזכי בהו להדיא והאריך מאד בראיות לפנינו אבל אני מה שכתבתי כתבתי מפני שהלשון מהגמ' ורבי' ומיי' ושאר הפוסקים לא הזכירו מעולם רק נתכוין לזכות בחרסיה ולא הזכירו כלל נתכוין לזכות במים והסברא נותנת דיש חילוק ביניהם כמו שכתבתי בס"ד ברוך ה' אשר כוונתי אמת בעזה"י וכן משמע לקמן במשנה דהשופך מים לרה"ר וכו'. דכל עוד שאין המים מכונסים מסתמא אפקרינהו דלא חזו תו ושמעינן התם דכל הני מתני' מיירי במים שאינם מכונסין אלא שכלו המים ונתפזרו. וכיון דבמים לא א"ר יהודה בין נתכוין לזכות או לא א"כ לא שייך פלוגתא דרב ושמואל בדברי ר' יהודה כלל וכיון דהלכה כר' יהודה ולא כר"מ דלדידיה שייך פלוגתייהו השמיט רבינו פלוגתייהו ולא הזכירו אבל גבי חרסים לאחר שנתכוין לזכות בהן דחשיבי כבור וחייב על היזקן כמו שכתבנו צריך לדעת על איזה היזק הם חייבים ומש"ה קאמר רבינו דין אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו דחייבים דוקא אם הזיקו אדם כלומר משום דאר"י נתכוין לזכות בחרסיה חייב הטעם הוא דהוי בור דומיא דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר שכבר דברנו דינו לעיל בפ"ק דלא תימא כיון שנתכוין לזכות בחרסיה חייב משום דהוי שורו כרב דס"ל כולם משורו למדנו. אלא טעם חיובו הוא משום דהוי בור כשמואל ונ"מ דאינו חייב רק על נזקי אדם דכי פטר רחמנא בבור אדם דוקא לענין קטלא אבל לענין נזקין של אדם חייב בבור ולענין נזקי כלים פטור בבור וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו דחייב מיירי שההיזק נעשה בגוף הסכין והמשא והאבן וכן נמי הכא שהוזק בחרסים ממש ומש"ה נקט רבינו הני שההיזק הוי כגוף הבור ממש משום דאי מצית אמר דאף לרב הוי כל הני בור אפ"ה חייב גם לרב בהיזקן אע"פ דס"ל לרב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו והכא הוא נחבט בבור אפ"ה חייב הכא על החבטה דע"כ לא פטר רב בחבטה אלא משום דקרקע עולם הזיקתו ולא התקלה עצמה אבל היכא שהבור עצמו והתקלה גופה מזיקתו כי הכא שנתקל באבן ובחרסים גופייהו דאינו קרקע עולם שהזיקתו ודאי דחייב אפי' לפי סברתו בשל רב תדע דהא הכא כשאומר רב דמתני' איירי בטנפו כליו אבל גופו פטור דקרקע עולם הזיקתו משמע להדיא פטור משום שהמים שהם התקלה לא הזיקו גופו אלא הקרקע הא אם היה אפשר לומר שהמים גופייהו הזיקו גופו היה חייב שפיר הלכך הכא גבי הוזק בחרסים ובאבן ובסכין דחייב חייב אפי' לפי סברת רב כיון דהוזק בגוף התקלה ממש ומש"ה נקיט רבינו מלתא דפסיקא אליבא דסברת רב ושמואל משום דלקמן פ' הפרה בעי לפסוק הלכה כרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דאי הוה נקט הכא מלתא דלא אתיא אלא כסברת שמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה אף לחבטו היה קשה היאך פסק רבינו לקמן פ' הפרה כרב דאמר להבלו ולא לחבטו והיינו דקאמר רבינו בתר הכי לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן דחייב וכו' דנקט לישנא בתרא דר"א ולא לישנא קמא וה"ק אע"פ דכל הני חיובין הם כשנתקל והוזק בתקלה גופה לא תימא דלא יתחייב לעולם אלא כשנתקל באבן וגם הוזק באבן גופה דהיינו נתקל והוזק בתקלה כמו שכתבנו אבל נתקל בקרקע עולם והוזק באבן פטור דאינו כן אלא אפי' נתקל בקרקע והוזק באבן חייב ואע"פ שהיה ליפטר בעל האבן כיון שלא נתקל בו והוי מצי בעל האבן לומר קרקע עולם גרמה לך לפי סברת רב אפ"ה חייב משום דקי"ל כר' נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי הלכך אי ליכא לאישתלומי מקרקע עולם לפי סברת רב משום דקרקע עולם גרם היזקו משתלם מבעל האבן דעבד לו ההיזק ואפי' לשמואל נמי יש לומר כן דאע"פ דס"ל לשמואל דבור שחייבה עליו תורה אף לחבטו הכא לא הקרקע חבטו אלא גרם לו ועוד אפי' אם הקרקע חבטו כגון דנתקל באבן ונישוף בקרקע אפ"ה היה פטור לשמואל ג"כ כיון דאין הקרקע של הבור שחבטו ולא מחייב שמואל אלא היכא שקרקע שתחת הבור עצמו היה הוא שחבטו כמו שכתבו התוס' והרא"ש לפי סברתם נמצא דבכה"ג עולה השמועה יפה דנקט רבינו מלתא דפסיקא בין לסברת רב בין לסברת שמואל כבור שחייבה עליו תורה דאמרי' בפ' הפרה. גם לפי דרכנו למדנו תירוץ על קושיות התוס' שאמרו היכא שנתקל בקרקע ונישוף באבן להוי פטור לסברת הרב די"ל דהיינו טעמא דחייב משום דר' נתן אבל מטעם אחר היה פטור ודאי לרב ועל דעת זו גבי משנה דהשופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו כדאיתא הכא בסמוך השמיט רבינו ז"ל ולא הזכיר אי מיירי שהוזק בהן האדם או הוזק בהן כליו שטנפו אלא הביא המשנה כצורתה משום שר"ל כאן הדברים דאיכא לאוקמינהו בין לסברת רב בין לסברת שמואל דאפי' אי אמרת דהוזק במים והוי בור יש לחייב נזקי אדם בבור והיכי דמי שהוזק במים כגון דלא תמו מיא אלא נעשו רפש שבמים עצמן הוזק שנמצא שנתקל בתקלה גופה והוזק בתקלה גופה והכרח לעולם ליישב דבריו כן דאלת"ה קשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כשמואל דכולה מבורו למדנו בור שחייבה עליו תורה הוי בין להבלו בין לחבטו ובפ' הפרה פסק כרב דאמר להבלו חייב ולחבטו פטור אלא ודאי מחוורתא דהכא לא שייך כלל פלוגתא דרב ושמואל בבור שחייבה עליו תורה אי להבלו דוקא או אי אף לחבטו ומש"ה השמיטו רבינו: וכבר נשאלתי זה ימים ושנים על קושיא זו מדברי רבינו לדברי רבינו מן אחד מהחכמים שבדור ועניתי לו תירוצים הרבה וא' מהן על דרך זו עיין בתשובתי באורך. וגם שם פירשתי דאפשר לפרש שהוחלק במים היינו נמי שנתקל בתקלה והוזק בתקלה וניזוק במים גופייהו והיכי דמי שנתקל במים והוזק בהן כגון שנתקל במים ונפסעו רגליו ע"י חלקלקות המים שלא היה הקרקע שהזיקו רק המים גופייהו או נכנסו במכה שיש בו או הזיק אחר כיוצא בו ואע"ג דמפשט הלכה משמע דמיירי כשנפל ונחבטה בקרקע היינו משום דסתם כל תקלות הם ע"י נפילה דומיא דבור דתקלתו והיזקו הוי ע"י נפילה וכולם מבורו למדנו והלכך סתמייהו הוי ע"י נפילה וחבטה אבל לעולם כל שתוכל למצוא שהוא במים גופייהו חייב אף לרב ואפי' סברת דהוי בור מ"מ חייב דהא לאו קרקע עולם הזיקתו אלא הבור גופו הוא היזקו ושמעינן לרב דלא פטר בור לחבטו אלא משום דקרקע עולם הזיקתו ומחייב בבור להבלו מפני שהיזק דהבל הבור גופו הזיקו הלכך כל שהבור גופו הזיקו חייב הלכך לדברי רבינו כשנתכוין לזכות בחרסי הכד והוזק בהן אדם חייב כיון שבתקלה גופו הוזק. אבל הוחלק במים והוזק בקרקע פטור בעל המים דאפי' אמרת דהלכה כשמואל במה שאמרנו דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולחבטו דאין סברת שמואל שאומר דכל התקלות מבור למדנו תלויה ועומדת בדין חיובו של בור דתרתי מילי נינהו ובמה שאמר שמואל כל התקלות מבור למדנו הוי הלכה כשמואל ונפקא מינה דהכא חייב על נזקי אדם אפי' הפקירו ולא על נזקי כלים כשנתכוין לזכות בחרסיה ואילו לרב דאמר משור למדנו אם הפקירן פטור ואם לא הפקירן חייב על נזקי כלים אבל במה שאמר שמואל דחייב לחבטו אין הלכה כוותיה אלא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו הלכך אפי' הוה בור הני חרסים מ"מ הוזק בהן ממש חייב אבל נתקל בהן והוזק בקרקע עולם פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפי' הוזק בקרקע שתחת החרסים ע"י חבטה פטור לרב דבשלשה פליגי רב ושמואל פליגי אי כל תקלי מבור למדנו או משורו לרב משורו למדנו ולשמואל מבורו ופליגי אי בור שחייבה עליו תורה הוי בהפקיר רשותו ובורו או אפי' בלא הפקיר בורו לרב בהפקיר רשותו ובורו הוי בור ולשמואל אפי' לא הפקיר בורו הוי בור ופליגי אי בור שחייבה עליו תורה הוי להבלג ולחבטו או דוקא להבלו לרב בור שחייבה עליו תורה הוי דוקא להבלו ולא לחבטו אם לא הוזק בבור עצמו ולשמואל אף לחבטו חייב ואין שום אחד מהני מחלוקות תלוי ממש בחבירו כדי שנאמר דכשיהיה הלכה כאחד מהם כחד מינייהו יהיה גם הלכה בכולן הלכך ראה רבינו ז"ל דברי רב בבור שחייבה עליו תורה דהוי דוקא להבלו ולא לחבטו ופסק כוותיה וראה לדברי שמואל בכל התקלות דכולן מבורו למדנו ופסק כוותיה וכל אותם שחייב רב בנטנפו בו כלים הוי משום דס"ל דתקלות למדנו משורו ולא מבור הלכך מחייב על הכלים ואינו כן דמבורו למדנו ופטור על הכלים וכל אותם שפוטר רב בהוזק בהן אדם משום דס"ל דאף אם מבור למדנו לא חייבה התורה על החבטה כיון שלא הוזק בתקלה גופה אלא שהוזק בקרקע שתחת התקלה או חוצה לה דהוי קרקע עולם ובההיא סבירא רבינוו דהלכה כרב ובזה פליג מיי' עם רבינו וס"ל דאם הוזק אחר בקרקע שתחת המים שלא הוזק בתקלה גופה אלא שקרקע עולם הזיקתו אפ"ה חייב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולחבטו היא כמו שכתב פי"ב וי"ג מהל' נ"מ אבל במה שכתב רבינו דכל התקלות מבור למדנו גם הוא שוה לו ובכולן פטור על נזקי כלים וחייב על נזקי אדם וגם הרא"ש סובר דהלכה כשמואל במה שאמר דכולם מבור למדנו כמו שכתבו רבינו ומיי' וסובר נמי דהלכה כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולחבטו הלכך נתקל במים והוזק בקרקע שתחת האבן חייב אע"ג דקרקע עולם הזיקתו וכ"כ הטור ח"מ סי' תי"ב וכן דעת סמ"ג עשין סח וכ"כ הר"ן דהוחלקה במים והוזק בקרקע חייב על נזקי גופו ופטור על נזקי כלים ובשאר הדברים שוין כמו שאכתוב בהלכות הפשוטים בס"ד והארכתי כאן לבאר דעת רבינו ז"ל משום שראיתי כמה גדולים וחכמים בדורינו מקשין עליו ולענ"ד נראה דליכא קושיא כלל כמו שכתבתי והוא הנכון לענ"ד: