שלטי הגיבורים על בבא בתרא ו.

כתב הטור י"ד סי' רנ"ח וז"ל לפיכך מי שנדר צדקה א"א לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם יתחרט ומצא פתח לנדרו י"א שישאל לחכם ומתירו לו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל שאינו הקדש דמשמע דכל שלא בא ליד ההקדש יכול לחזור בו ע"י פתח או חרטה אבל אם בא ליד הקדש לא מצי מתשיל עליה כדאיתא פ' הנודר מן הירק דף נ"ט גבי תרומה דכשהיא ביד כהן לא מצו מתשיל עליה וכן אם לא שאל על נדרו אפי' לא בא ליד הקדש אין בחזרתו כלום דתרתי בעינן שלא יצא מתחת ידו וגם שנשאל עליו אבל כל שחיסר אחד מהן אין בחזרתו כלום כמו שכתב להדיא הרשב"א בתשובותיו סי' תרנ"ו ע"ש באורך וגם נראה דאע"פ שלא הוציא בשפתיו הוי הקדש ואע"פ שכתב טור ח"מ סי' רי"ב בשם אביו בתשובה דהקונה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ולא הוציא בפיו כלום דאין זה הקדש ע"ש מ"מ הרי מחלוקתו בצדו מרדכי בפירקין ופ"ק דקדושין שכתב בשם כמה גאונים דבמחשבה בעלמא מחייב ומהררי"ק ז"ל הביא בתשובותיו דברי כולם וגם דברי הרא"ש והכריע דבמחשבה בעלמא מתחייב וזה שאמרנו דאין בחזרתו כלום היינו דוקא כשהקדישו אדעתא שיחול עליו שם הקדש מחיים אבל אם הקדישו אדעתא שלא יחול עליו הקדש עד לאחר מיתה נראה דמצי הדר ביה ואין בדבריו משום נדר כלל ואפי' יהיה בריא ואמר לאחר מותי אני חפץ שיהיה זה להקדש מצי שפיר הדר ביה כמ"ש מהר"ם ז"ל והביאו המרדכי פרק מי שמת דף רנ"ה גבי אלמנה שהקדיש הכל אשר בתיבתה ע"ש באורך ודבר פשוט הוא דכל הקדש יש לו פדיון לפי מה שאמרו חכמים במס' ערכין ובתמורה וכמ"ש מיי' בהל' ערכין והדבר תלוי בדבר המקדיש אם הקדיש מטלטלין וברשותו (רשות) [הושת] לפדותן כל זמן שירצה וכן אם הקדיש שדה בזמן שאין היובל נוהג כמ"ש מיי' פ"ה ופ"ח מהל' ערכין אך בזמן הזה ליכא הקדש כלל כדאיתא פ"ק דע"ז וכן פסקו כל הפוסקים מיי' פ"ח מהל' ערכין וסמג וטור ח"מ סי' רי"ב וכל ההקדשות בזמן הזה סתמן לצדקה לבהכ"נ ולא שייך בהו פדיון אם לא מדעת הזוכים בהם כמ"ש הר"ן בפרקי' וכן משמע להדיא מתשובת הרשב"א ז"ל סי' תרי"ו עש"ב גם אין שום זכות וכח לנותן דבר להקדש טפי משאר בני הקהל כמ"ש במרדכי פירקין בשם מהר"ם על ההוא שהניח מעות להשכיר מלמד ורב אחד והיו רוצים בני הנותן צדקה לשכור רב כרצונם והשיב מהר"ם נ"ל אחר שנתן לקהל וכבר בא ליד הגבאי אין לבניו ויורשיו שום כח משאר עניים והקהל יעשו הטוב והישר וכו' ע"ש וכתב רבינו והביאו פסקי ריקניטי ז"ל סי' תפ"ב במי שהקדיש כלים לבהכ"נ ומת אין אדם בעולם רשאי להמיר אותו או למוכרו חוץ מלדבר מצוה כגון פדיון שבוים או לכתוב ס"ת:

ופשוט פ"ד וה' לפי הנראה לע"ד דמי שעבר עבירה ושאל כפרה על העבירה והוזקק לתת מעות לעניים או להקדש בעד כפרת נפשו אין ממשכנין עליו לתת בעל כרחו דודאי חמיר עליה וכיון דלכפוריה חטאיה קבעי ליה לא משהי ליה דהא כפרה זה במקום חטאת ואשם מקיימת ואפי' תימא דכופר שורו שהרג איש ממשכנין עליו כמו שפסק מיי' פ"י מהל' נ"מ התם היינו טעמא דממשכנין עליו אע"פ שהוא כפרה משום דכיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא ולא לגבות לא חמיר עליה ולא משלם ומשהי ליה אי נמי כיון דהוא לא חטא אלא ממוניה הוא דמזיק לא חמיר מלתא עלויה ובעי משכוניה אבל ממון שנתחייב להקדש בעד כפרת עבירה שעשה איהו גופיה דלגבוה בעי מיתבא ליה וגם דאזיק בעצמו ודאי דחמיר עליה ולא משהי ליה הלכך אין ממשכנין עליו כן נראה בעיר והעובר עבירה שחייב עליה חטאת כתב דוקא שנותן לכפרת עונו כך וכך לעני כמו שמפורש בסדר התשובות לגאונים אם אותם עבירה עשאוה שנים כאחד אפי' שזה לא היה יכול לעשות כל העבירה לבדו עתה שעשאוה שניהם שניהם צריכים כפרה וצריך כל אחד וא' מהם לתת לצדקה או לעניים כל מה שהיה א' מהן נותן לבדו דכיון שהוא לגבוה דע"כ לא קבעי תלמודא שור של שותפין כיצד משלמין כופר אלא משום דהממון אזיל לחבירו ואי כל חד משלם כופר שלם ירויח זה בחנם אבל כשהממון אזיל לגבוה ודאי דכל חד וחד משלם כופר שלם. ופשוט פ' הגוזל קמא דף ק"י דהמקדיש או נותן דבר לצדקה או לבהכ"נ כדי שיעשו בו דבר פלוני ולא עשאוהו ה"ז יכול להוציא את שלו מקופת הצדקה ומבהכ"נ דאמר התם גבי נותן גזל הגר לכהנים דיהיב להו אדעתא שיהיה לו כפרה ואם לא היה לו כפרה צריכין הכהנים למיהדר ומכאן הוכיח בהגהת מיי' פ"ח מהל' גזילה אדם שנתנו לו אחרים סיוע ע"מ להשיא בתו ונמנע ולא השיאה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו אלא על דעת להשיאה ע"כ וה"ה לכל כיוצא בזה דבדבוריה דנותן תליא מלתא כמו שכתבו שם התוס'. ומההיא דפ' מרובה דגונב קדשים מבית בעלים יש להוכיח דהמודר דבר להקדש סתם מצי למעבד קטן או גדול רק שיהיה שמו עליו ואפי' חייב באחריותו הפריש גדול ששוה ממון רב ואח"כ נגנב לא אמרי' מדהפרישו גדול ודאי דעתו הוא לעשותו כך ועתה שנגנב לא יצא ידי נדרו אם לא יעשנו גדול כ"כ דזה אינו רק אם הפרישו פעם אח' גדול מצי לעשותו עתה קטן כמו שירצה דהרי אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב מצי לפטור עצמו בשה וכן פסק פט"ז מהל' מעשה הקרבנות והכי משמע הכא להדיא גם הגנב נפטר מן הנגנב בתשלומי כבש אע"פ שגנב ממנו שור דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרו ולא מצי למימר ליה אידך אנא תורא קא בעינא דרוצה אני לעשות מן המובחר ומכאן אתם למד דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל בדבר מועט דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם השואל ואפשר דאם היה אותו דבר מהעובד כוכבים שהשאילו לנגנב ומחל לו על אותו הדבר שגם הגנב פטור ממנו דהא לא מידי אפסידיה גנב לנגנב מיהו לעשות מעשה צ"ע דגם בהיפך אנו אומרים שאם היה הדבר שאול או משכון והעובד כוכבים רוצה ממנו דבר גדול שאין הגנב חייב לשלם לו רק דמי שויו אם אינו בעין ורש"י פי' שם דהא מלתא דאמרי' דגנב שור עולה מבית בעלים פטר עצמו בכבש דוקא אליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב כלומר דלדידיה דוקא פטר עצמו בכבש משום דהחיוב הוא גבי בעלים וכיון דבעלים פטרי נפשייהו בכבש גם איהו מצי מיפטר בכבש מן הבעלים אבל אם החיוב הוא לגביה הקדש הרי לא הפסיד מידי להקדש דאכתי הבעלים חייבים באחריותו אם לא נאמר שמפסיד זה להקדש שאם לא גנב היה ההקדש מתהנה בשור והשתא אולי לא יביא אלא כבש ולפי זה לדידן דלא קי"ל כר"ש א"כ אין הגנב נפטר עצמו בכבש ואע"ג דתלמודא קאמ' דפשיטא ליה לרבא דפטר עצמו בכבש היינו דוקא אליבא דר"ש אבל לא קי"ל כוותיה מיהו מיי' נראה דס"ל דהאי מלתא דפשיטא ליה לרבא לאו אגנב קאי אלא אבעלים קאי דבעלים שהפרישו שור ונגנב מצי פטרי נפשייהו בכבש והיינו דלא נקיט תלמודא בפשיטותא דרבא דגנב פטר נפשיה כמו שעשה בבעיא ואע"ג דלשון התלמוד אינו מיושב שפיר דנראה ודאי דפשיט ליה מאי דבעי מ"מ אפשר שבספרי מיי' היה נוסח אחר ומש"ה פסק בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות דבעלים פטרי נפשייהו בכבש כשנגנב מהם השור ולא מצינו דבר זה אלא כאן פרק מרובה ואעפ"כ כל עוד שהחיוב גבי בעלים הוי הדין כמו שכתבנו ושפיר איכא למשמע מכאן כל הדיוקים שכתבנו לעיל בסס"ד: