שלטי הגיבורים על בבא בתרא נח:

היכא שיש לו בכור וריבה לא' בלשון ירושה או שהשוה להם הבכור כתב ה"ר יוסף הלוי כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הם בטלים אצל הפשוטים אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להם צריכין למלאות לבכור פי שנים מאותו הרבוי שריבה להם נמצא שבטלה הצואה שהרי נפחת להם ממה שצוה וכיון שבטלה מכללו חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלקו בשוה ע"כ י"א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולם כפי החשבון ומשלימים לבכור לפי שהבכור עם האחים בזה כדין בע"ח שנוטל מהם כפי חשבון מה שנותן להם אביהם וכן דעת הרא"ש:

פי' כי היכי דאיכא חילוק בין הורה ובין הלכה ה"נ מוכח פ"ק דכתובות דיש חילוק בין כשמצינו בתלמוד נהגו לעשות כן בין מותר לעשות כן לפי פי' התוס' דחילוק הוא זה דנהגו משמע דממילא נהגו אורויי לא מורינן כההיא דתענית ומותר משמע דלכתחלה מותר לעשות הן אפס מצינו בערבי פסחים חד נהגו דר"ל לכתחלה גבי קדוש והבדלה דיו"ט שחל להיות אחר השבת דף קג דאמר התם נהגו העם כב"ה לומר בשמים ואח"כ מאור וההיא דנהגו הוי לכתחלה והכי כתבו שם התוס' להדיא וז"ל והאי נהגו לא הוי כהאי דפ' בתרא אלמא דאיכא נמי נהגו שר"ל לכתחלה ולפירש"י דפי' נהגו משמע רובם נהגו ומותר משמע אם ימלך איש יחידי בב"ד יתירו לו נראה דס"ל דנהגו הוא דבר שבפרסום הותר הדבר לגמרי או שרוב העם נהגו כך ממילא או שב"ד התירו הדבר לגמרי אבל מותר משמע שהדבר לא הותר כלל אלא שאם יבא איש לימלך בב"ד יתירו לו דלשון מותר אינו ר"ל דלכתחלה יעשה כך אלא לשון מותר ר"ל שאם יארע שיצטרך שום אדם לדבר ההוא יבא לב"ד ויתירו לו אבל לכתחלה לא יעשה כך ונ"מ דהיכא דאשכחן מותר אינו ר"ל שלכתחלה יעשו כ"ע וינהגו היתר בדבר ההוא וצ"ע בדוכתי אחריני דאיכא מיתר היכי נפרש אותו דאולי אין זה כלל בכולי תלמודא וכן פשוט שם פ"ק דכתובות דף ג' מההיא דאמר ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום פרוצות דאע"פ שהדבר הוא היתר גמור היכא דאיכא למיחש לפרצת גדר אין לפרסם ההיתר ההוא והיכא דהשעה צריכה לכך לפרסם ההיתר יותר טוב למצוא דרך אחרת באיזה אופן ממה שנפרסם ההיתר דאיכא למיחש שבפרסומו יבא לידי תקלה ופרצת גדר וכן היכא דאיכא למיחש לפריצות גדר לגמרי אם ימחו בידם דבר פלוני מניחין את העם להקל במלתא דרבנן ואין מוחין בידם כדמשמע שם בתוס' והיכא דאיכא למיחש לאיזו תקלה ב"מ כההוא דאמר התם זמנין דלא אניס וסברא דאניס ומעגנא ויתבא המיקל לא הפסיד ואצ"ל היכא דאיכא למיחש לסכנה אע"פ שאין הסכנה כל כך ברורה דהמיקל לא הפסיד כדאמר התם דמשום חשש צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא שרינן לכנוס באיזה יום שירצה לולי דשעת גזירה הוא וכן במקום דאיכא איזה אונס המיקל לא הפסיד דחזינן התם דמשום אונס דאמרי שר צבא בא לעיר ויחטוף צרכי סעודה ומשום אונס דאומד' נמי שרינן לעבור מתקנתם דרבנן דקאמר תלמודא מאי אונס דאמרי שר צבא בא לעיר משמע דאפי' אין האונס ודאי דאפשר נמי דלא אתי שר צבא לעיר דאכתי ליכא אלא קול בעלמא דאמרי שר צבא בא לעיר אפ"ה המקל לא הפסיד ולא תימא אונס נפשות אלא אפי' אונס ממון נמי המקל לא הפסיד דהא הכא ליכא אלא אונס ממון ששר צבא אם יבא יחטוף צרכי סעודה ואפ"ה שרינן ליה לעבור על התקנה וה"ה אונס דמצוה ומיהו נראה דדוקא במידי דרבנן הוא דמחמת חשש סכנה ותקלה ואונס המקל לא הפסיד אבל במידי דאורייתא אפשר דמחמת תקלה לא מקלינן דהא התם גבי תקלת צנועות דמעגנן ויתבן מקשה תלמודא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא ליהוי גט ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא ומשני אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' דמשמע משום דקדושיו הוי על דעת רבנן גם הגט הוי על דעת רבנן ויכולין להקל כרצונם הא אם הוו קדושיו אדעתא דאורייתא לא הוי כח ביד חכמים להתיר אותה בגט זה משום חשש תקלה ואפי' משום תקלה ברורה נראה דאין להקל בדבר שהוא מדאורייתא ומשום חשש סכנה נמי נראה דאין להקל בד"ת עד שיהיו רגילין לדבר וברור מלתא דסכנה איכא בדבר דאז אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומשום אונס נמי נראה דאין להקל בד"ת ואפי' ברור האונס כל עוד שהאונס אינו סכנת נפשות כך נ"ל ובפרט כשהקולא הוא בקום ועשה: