שלטי הגיבורים על בבא בתרא ל.

וגבי משכון גר אע"ג דהלכה משמע דמיירי דוקא במשכון מטלטלים מ"מ כתב הטוח"מ סי' רע"ה דה"ה נמי אם יש לו משכונות קרקע מוחזק ביד ישראל ומת הגר שחוזר הקרקע לבעליו דפקע שעבודיה דגר ואין חזקת המחזיק בקרקע משכונא זו כלום מיהו נ"ל דדוקא באתרא דמסלקי דודאי אז אין לגר על המשכון שעבוד דכל אימת דבעי מצי לפדותו אבל באתרא דלא מסלקי הוי מכור הקרקע ביד הגר עד ההוא זימנא דהא לא מצי לסלקו בדמים עד מישלם יומי משכנתא וכי מיית לא פקע שעבודיה הלכך כל הקודם זוכה כד"ן: ומעשה היה בעובד כוכבים שמשכן לראובן וכשתבע ראובן מעות מן העובד כוכבים אמר העובד כוכבים אין לי מעות תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכן אותו לשמעון במעות שהיה חייב לו העובד כוכבים ובתוך כך מת העובד כוכבים ואין לו יורשים והמשכון היה שוה כפלים מן החוב שמעון אומר אני זכיתי בכל המשכון כיון שמת העובד כוכבים ודן ראב"ן שכל המשכון של שמעון מהכא דאמר בא ישראל והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר והכא כיון שכבר נתן לו כל מעותיו נשאר לשמעון מיהו בזה נסתפק אם משכונו של עובד כוכבים ביד ראובן והלך ראובן למקום אחר והפקידו לשמעון ומת העובד כוכבים ואין לו יורשים אם זכה בו שמעון ויתן לראובן מעותיו שנתחייב לו העובד כוכבים או נאמר כיון שמכח ראובן תופס אותו לא קנה עכ"ל המרדכי פ' חזקת הבתים והגהות מיי' ומיהו כתב מ"מ פ"ב מהל' זכייה בשם בע"ה והרשב"א דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אם היה לראובן חוב עליו בעדים ותוך הזמן או בשטר אין שעבודו של זה נפקע מהנהו נכסים ואם החזיק א' בנכסיו אינו יכול להחזיק בשיעור זה החוב ואפילו אין לו אלא מטלטלין והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואם החזיקו שנים בנכסי הגר זה אחר זה ויצאו עליו כתובת אשה ובע"ח יכול הראשון שהחזיק לומר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות הימנו ויגבה מן האחרון תחלה אין בו כדי פריעת החוב גובה משלפניו כל זה הוכיח מגיד משנה שם ומסופקני אם הדין כך באדם שהפקיר כל נכסיו ובאו אחרים לזכות בהן אי דנין כמו הזוכה בנכסי הגר לענין פריעת החובו שזכרנו או דלמא כיון דדרך להשתעבד לבע"ח נכסים דעתיד למקנה אכתי שעבוד הבע"ח על המפקיר הוא וצ"ע:

גבי הא דאמרי' הכא דחייבין העדים זוממין לשלם הפירות הביא הטוח"מ סי' קמ"ה דברי מיי' שכ' כל המתחייב להחזיר הפירות אם לא היו ידועים ואין ב"ד יכולין לשער אותם כשכר הבתים וכיוצא בהן שהוא ידוע אלא פירות אילן ושדה שאינן ידועים הואיל ואין כאן טענה ודאי משלם מה שמודה לו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם וכל מי שצריך להחזיר אם השכירם לאחרים בעוד שהיה מחזיק בה והשוכרים עדיין קיימים מוציאין אותו השכר מהם פעם שנית ונותנים לבעל הקרקע וחוזרים ותובעין לזה שהשכירה להן מיהו גבי נזקין בפ' המניח בדין שני שוורים הרודפים אחר אחד א' גדול וא' קטן או א' תם וא' מועד ועדים מעידים שא' מהן הזיק ואין יודעין מי מהם ניזק אומר גדול או מועד הזיק ומזיק אומר תם או קטן הזיק והניזק טוען ברי ואומר ודאי שזה מועד או זה גדול הזיק דאיתא פ' המניח דף ל"ה איכא פלוגתא לפי דברי מיי' פ"ט מהל' נ"מ משמע דאפי' טוען הניזק ברי אע"פ שאין עדים ברורים בדבר כיון דאיכא עדים שאחד מהן הזיק דממ"נ צריך לשלם בנזק זה על פי העדים חיוב הקל כדקאמר מזיק היכא דאינו מוצא הניזק ראיה ברורה ואע"פ שזה המזיק אומר הקטן הזיק וזה הניזק אומר לא כי אלא ודאי הגדול הזיק לא מחל לו על הודאת הקטן שהודה בו המזיק דכיון שיש עדים שעשה ההיזק בא' משני שווריו ודאי לא מחל לו על הדבר שיש בו עדים ולא דמי לטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים דהתם מיירי דליכא שום צד עדות לחייבו כלל בשום א' מהם רק שהן תביעות שיש לו עליו והלכך פטור לגמרי משא"כ הכא דאיכא עדים לפחות לחייבו בחיוב הקל או דקטן דממ"נ חייב על נזק א' מהם על פי העדים אבל מדברי הרא"ש והטור ח"מ סי' ת' משמע להדיא דכיון דליכא עדים ברורים על איזה מהם הזיק והניזק טוען ברי שזה הזיקני דאז הוא מודה על האחד שלא הזיקו ופטור לגמרי ואין הניזק נוטל כלום כי מזה שאומר שהזיקו אינו נוטל שהרי הודה לו שזה לא הזיקו וה"ל טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור והפליא הטור על דברי מיי' מאד. וא"כ דלמיי' הניזק נוטל לפחות כדקאמר מזיק פשיטא דאם תפש דמהניא ליה תפישה והרא"ש כתב דאפי' אם תפש הניזק התם או הקטן דלא מהניא ליה תפישה ומוציאין מידו דפטור הוא לגמרי מדינא וכ"ה דעת התוס' שם וי"א דהרי"ף ס"ל דודאי אם היה א' גדול וא' קטן והניזק אמר ברי שהמזיק פטור ולא מהניא תפישה דתפישת קטן לא מהניא לתביעה שיש לו על הגדול משום דמיירי ששניהם תמים וכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו היאך יועיל לו תפישת הקטן על תביעת הגדול שהזיק דאינו משלם מזה על זה בהיזק תמים אבל בשאחד תם וא' מועד אם תפש התם מהני או בשביל עצמו או בשביל מועד דמשלם מן העלייה. ואף בזה כתב הרא"ש דלא מהני התפישה דמ"מ מחל לו על התביעה מזה שתפש וה"ה דפליגי בהודה לו שעורים ותפש השעורים אי מהני דכל אלו אין משתלמים מגופן ולא דמי לשוורים תמים כמו שיתבאר בהל' טוען ונטען בס"ד. ועל סברת מיי' אי טען הניזק אתה יודע בודאי שזה הגדול או המועד הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמי שהודה שהרי הודה במקצת והגיה עליו הראב"ד ואתם ומועד קאי כלומר דחייב שבועה זו דמיי' דוקא בתם ומועד שהחיוב הוא על נכסיו כיון שטוען על המועד וזה מודה לו בתם חשיב הכל תביעה אחת והוי ההודאה במקצת אבל א' גדול וא' קטן ששניהם תמים שהחיוב הוא על גוף השוורים כל אחד חשיב טענה בפני עצמו ואין כאן מודה במקצת כלל אבל לדעת הרא"ש בכל ענין אין כאן שבועה כלל דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור לגמרי. ומדברי מיי' נראה דאפי' בששניהם תמין אם אמר אתה יודע בודאי שזה הזיק צריך לישבע שבועת התורה וכן נראה מדברי מגיד משנה שם: