שלטי הגיבורים על בבא בתרא יא.

כתב המרדכי בפ' כל הבשר מההיא דרמי בר דיקולי דמשם נהגו שלא לנהוג חומרי המדינה ומנהגיה אלא בתוך התחום כמו שעושין תקנות לשום דבר והיו מחרימים על מי שעבר על תקנתם ואם יש אדם שעובר על תקנתם חוץ לתחום המדינה לא עבר על החרם שאין תקנתם נוהגת אלא בתוך תחומה. וחוץ לתחום שהוזכר כאן מסופקני בפירושו אי רמי בר דיקולא אמר חוץ לתחום אכלתינהו נקט מלתא דפסיקא כדי שלא יוכיחנו עוד רב חסדא ואמר חוץ לתחום אכלתינא אע"פ שהיה אפשר לו לומר חוץ לעיבורה של עיר אכלתינהו שאין חשוב כמו העיר רק עיבור של עיר כדאיתא בפ' הנודר מן הירק דף נ"ו דהנודר מן העיר נכנס לתחומה ואינו נכנס לעיבורה וכן פסקו כל פוסקי הלכות ה"נ הביאו הפוסקים פ' כיצד מעברין ההיא דנדרים להוכיח דעיבור חשוב כעיר ולא יותר. או דלמא נקט חוץ לתחום משום דלא סגי ליה בלאו הכי דכל שהוא חוץ לתחום חשיב כמו העיר כדאשכחן גבי קריאת מגילה דעד מיל חשיב ככרך להיות קורא בט"ו: ונראה דהכי ודאי הוא דאינו נקרא בכלל העיר רק עיבורה של עיר ולא מחוץ לעיר אלפים באמה גבי קריאת מגילה קראו חכמים עד מיל סמוך לעיר ולא שיהיה ממש מן העיר דודאי כל שהוא חוץ עיבורה של עיר אינו חשיב מן העיר ולדעתי כי היה פשוט לתלמוד דעד עיבורה של כרך חשוב ככרך וכדי שלא תהיה סבור שדוקא אותם שיושבין בעיבור הכרך קורין כבני הכרך אבל היושבים חוץ לעיבורה של כרך אינן קורין כבני הכרך אע"פ שהם גם הם מאנשי אותה העיר לכך הצריכו חכמים לומר דגבי קריאת המגילה כשתקנו בימי מרדכי ואסתר להיות בני כרך קורין בט"ו לאו דוקא בני כרך עד העיבור כדמוכח בכל מקום אלא גם הסמוך לכרך דהיינו עד מיל נידון ככרך לגבי התקנה שעשו בימי מרדכי ואולי דאפי' הנראה עם הכרך אינו נידון ככרך אלא עד מיל ולא יותר כדמשמע מדברי מיי' פ"ק מהל' מגילה ומכאן למדו לכל גזירה שהיא מתפשטת עד תחומה של עיר כי היכי דגבי מגילה שהיא תקנה מתפשטת טפי מהעיר גופה עד מיל ה"נ לכל תקנה ומכאן למד רמי בר דיקולי למימר חוץ לתחום אכלתינהו משום דעד תחומה של עיר היתה תקנה והמנהג מתפשט דלגבי התקנה תופשת עד התחום אע"פ שלגבי שאר דברים אינו נקרא מן העיר רק עד עיבורה ועוד צריך לדבר מזה גבי חזקת הלואות החנות שראיתי כתוב בשם ספר אגודה דאין אותה חזקה שיהיה לישראל בעיר א' ממלכות א' מתפשטת רק עד התחום וחוצה לו מותר לישראל אחר להלוות שם ונראה דאותן הדברים דספר אגודה לא מיירי רק בעיר שיש לו רשות מהישוב מאותו העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שמרשהו ומחזיקהו בכל מקום ששולט יד המלך ונותן לו הישוב שבכל מלכותו אז ודאי הויא העיר וכל גבולה בחזקת הישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה: ומדאמר הכא ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב משמע שהם שותפין בשביל זה ומהאי טעמא כתבו המפרשים מההוא דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מההיא דירושלמי שאם ראובן חייב למלוה של עכו"ם או ישראל והלך אותו המלוה ותפש שמעון בן עירו ומשכנו בעבור ראובן והלך שמעון ונתפשר עם זה המלוה ונתן לו כסף או משכון אין ראובן חייב לשמעון כלום כי המלוה הזה שלא כדין תפשו לשמעון אא"כ משכנוהו בשביל המס שעל ראובן ליתן דאז חייב ראובן שעליו חיוב המס לשלם לשמעון וכתבו מיי' פ"ח מהל' חובל ומזיק וטוח"מ סי' קכ"ח והוא שמשכנוהו בשביל מס קצוב אז חייב חבירו לשלם לו לכשיתברר בעדים שלקחו ממנו בפירוש בשביל זה אבל לא משכנוהו בשביל המס קצוב או שלא בירר הדבר בעדים שלכך משכנוהו אינו חייב משמע מהכא משום דהוי דינא דמלכותא מחייב אידך לכן מסופקני היכא שמשכנוהו לראובן שהוא מהגמוניא אחרת בשביל מס שמעון מהגמוניא זו אם חייב שמעון לשלם לו או לא דאיכא קצת לדמותו לאריס דאמר התם מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא ודוקא בעלי השדות דשייכי במס אבל אריס אריסותיה מפיק והרי הוא גזל ביד ההגמון וכיון שההגמון גזלו ואנסו אין שמעון חייב לו כלום והכי מסתבר ומ"ש הטוח"מ סי' קכ"ח וז"ל ראובן תבע מנה משמעון ואמר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתפשו בשביל שמשכנן אותי בשביל מס הקהל ואני איני פורע מס בכאן והקהל חייבים לפרוע לי ואתה מפורעי המס ואני רוצה לגבות ממנה שיש לך בידי הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופש ממון של אחד מהקהל יתפשנו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל א' וא' כי הם שותפין לפרוע חובו והם אחראין זה לזה עכ"ל אין זה מתנגד לכוונתינו כי מה שזיכה הרא"ש אותו ראובן שמשכנוהו בשביל הקהל והוא ראובן לא היה מפורעי המס שם לאו למימרא שלא היה שייך באותה הגמוניא כי באמת היה שייך באותו מס דאותה הגמוניא שיד ורשות אותו ההגמון עליו אלא שלא היה מפורעי המס דאותו קהל והוי דומיא דבר מתא שהענישוהו על בר מתא אחריתי אבל כולם שייכים באותה הגמוניא אבל אם לא שייך כלל באותה הגמוניא דהוי דומיא דאריס אולי כי הקהל היו פטורין כיון דההגמון שתפשו לאו מדינא תפשו כד"ן אלא שהפוסקים כתבו בסתם דרך כלל דאדם הנתפש בשביל מס חבירו חייב הלה לשלם לו חלקו וקשה בעיני ליישב לפי זה דין האריס שכתבנו מדחייב הרא"ש לזה בשביל כל הקהל והוא ילך ויגבה מכל אחד ואחד מקהל מטעם שהם שותפין אלמא ודאי [אי] לאו האי טעמא דהם שותפין בחלק זה לא הוה מצי למימר הריני פורע מאחד בשביל כולם ואינו חייב להטריח ללכת לכל א' וא' כמו שאין ההגמון מחויב דלא נאמר זה [רק] בשלוחא דידיה וממונה על פיו דאיהו חשיב כהגמון אבל בזה שנתמשכן לההגמון בשביל חבירו לא ירד בזה לשום זכות של הגמון וצריך שיטרח וילך לכל א' וא' אי לאו טעמא דהרי הן שותפין בחוב זה וכתב עוד הטור ח"מ סי' קכ"ח בשם אביו ראובן ושמעון היו להם שטרות בשותפות והיה כל א' מהם חייב מס לקהל והיו השטרות ביד ראובן ולקחו אותם ממנה בשביל מס שהיה חייב וגבו אותו ושואל שמעון מראובן חלקו מן השטרות ואומר כיון שפרעת בהם המס שלך תפרע לי חלקי מהם וראובן אומר כיון שאתה חייב במס ואותם שטרות היו של שנינו עלה חלקי במס בפרעון שלי וחלק' בפרעון מס שלך הדין עם שמעון כיון שנכו לראובן מס שלו מפרעון אלו השטרות הרי פרע חובו בשביל חבירו וצריך לשלם לו ומה שאומר לפרוע בחלקו בשבילו המס שהוא חייב אינה טענה כיון שחייב לפרוע לו חלקו מהשטרות אינו פרעון אם לא שיתנהו ליד שמעון או למקום שצוה אבל ליתנו בע"כ של שמעון למי שיש לו ממון ביד שמעון לאו כל כמיניה ולאו פרעון הוא ע"כ ונראה דהיינו טעמא דפרעון דזה אינו פרעון משום שאין ביד הקהל למשכן מס מזה בשביל חבירו אבל אם היה בידם הכח בשביל איזה תנאי או איזה הסכמה ביניהם למשכן ראובן בשביל שמעון אז היה הדין עם ראובן כד"ן: