שבות יעקב חלק ג סד

קס"ו מבואר דהוי עבירה דאורייתא אע"פ שפטור מדיני שמים בכל מסית אפילו בשאר עבירות ע"ש דבריו באריכות ומבואר בח"מ סימן ל"ד בעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן מיהא ואולי ידעת שעש' שמעון תשובה לכך עלה על דעתך להכשירו גם זה אינו דאם עשה תשובה לצאת ידי שמים צריך לומר שהחזיר מעות הגניבה לבעליו כי עבירות שבין אדם לחבירו אינו נמחל עד שירצה את חבירו וא"כ פשיטא שהוא פסול לעדות לומר ששמעון גנב כדי שיחזור הגניבה ויחזיר לו מה ששילם עבורו ואל תשיבנו מהא דאיתא בסוכה דף נ"א יצה"ר מסיתו לאדם בעה"ז ומעיד בו לעה"ב הרי דמסית מותר להעיד הנה לבד שאין למידין הלכה מדברי אגדה אלא דדין שלמעלה ועדות מלאך שאני ושאני ואין לפסול שמעון ע"פ הגדת עדות דראובן והוא פסול במומו עד שקבלו תשובה ואז שב ורפא לו נ"ל הק' יעקב שאלה קסט אחד שלקח סך חמשים חתיכות בגדים ואותן בגדים הם נקשרים בחבילות מסוחר ואין דרכם לפתחן כי ע"י הפתיחה נזוקים עד שיבאו הלוקחים ליקח אחת אל אחת שאז פותחין אותם ולקח משמעון הבגדים באמנה שיתן לו ריווח על כל חתיכה וחתיכה יותר ממה שנתן לסוחר חצי ר"ט וכשבא הלוקח למכור אותם מצא מום בשתי חתיכות רוצה לחזור לו אלו החתיכות ושמעון טוען כיון שמכר לו באמונה אין יכול לחזור בו ועוד אף אם יכול לחזור יחזור כל הבגדים: תשובה הנה נראה פשוט אע"ג שנשא ונתן באמונה אפ"ה חוזר דלא מצינו בש"ס ופוסקים רק אין עליו אונאה אבל מום שהוא מקח טעו' חוזר דאל"כ ה"ל לאשמועינן יותר רבותא הנושא ונותן באמונה דאפילו במום אינו חוזר דגרע מאונאה דהרי שם יכול לחזור רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו ומום לעולם חוזר וכן מצאתי ראיתי בתשובה מהרי"ט צהלון סימן כ"ה עם הסכמת מהר"מ גלאנטי יע"ש וכל זה דלא היה יכול להבחין זה בשעת המקח אבל אם היה יכול להבחינו אם יש בו מום או לא ולא הבחין כתב המ"מ פ' ט"ו מהל' מכירה דין ג' וז"ל ויש מי שכתב שאם היה שהלוקח יכול להבחין לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר עכ"ל המ"מ והסמ"ע בסי' רל"ב ס"ק י' סתם דבריו לפסק הלכ' כאלו אין חולק בדבר אכן ראיתי בתשובת מהרא"ן חיים ח"א סי' מ' ד' ע' ובתשוב' מהרי"ט צהלין סי' ק"ה כתבו דהרי"ף פ' הזהב והרא"ש שם והרמב"ם דפסקו דלא אמרינן שנותנין זמן עד כדי שיראה לתגר או לקרובו אלא באונאה אבל במום לעולם חוזר ולא מהני אם שהה כדי להראות לתגר או לקרובו א"כ אף דיכול להבחינו לא אמרינן שמחל וחולקין אדעה זו שהביא המ"מ ולע"ד אין לחלק את השווין דאין כאן מחלוקת כלל כמשמעות הסמ"ע ושאר אחרונים גם במ"מ עצמו משמע שאין חולק בדבר דאל"כ לא הוי מביאו כלל כיון שהוא נגד כל הראשונים והחילוק דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו וזה הפי' לאלתר שכ' המ"מ ולא הבחין ש"מ דמחלן אף אם יהי' בו מום זה אבל אם כבר גמור המקח ונתגלה בו מום אף אם אח"כ שתק זמן מה יכול לחזור בו והא דשתק לפי שלא הי' לו עוד צורך במקח ההוא וכיון שיודע שיש לו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר לכן כל זמן שלא השתמיש במקח לא הוי מחילה אבל אם השתמש במקח אי חיישינן דמחל כיון דכאן לא השתמש במקח יכול לחזור בו כשנתגלה לו המום אבל המוכר הרשות בידו לומר החזיר לי הכל כיון שבמקח אחד קנו כולם ועיין בש"ע סי' רל"ב סעיף ד' כנ"ל הק' יעקב: שאלה קע ראובן שמכר כל כלי כסף שלו לשמעון שני מאות אונץ ושמעון משך הכסף לביתו ונשאר חייב לו לערך שני מאות ר"ט וכשמעו אשת שמעון שמכר כל כספו התחילה לריב עמו שלא הי' לו למכור איזה כלים שבאו משבח בית אביה בכן הלך שמעון אצל ראובן שיחזור למכור לו איזה כלים שבאו משבח בית אביה שלו ויתן לו ריווח קצת וכן התפשרו יחד וניכה לו במה שנשאר חייב לו ע"פ החשבון בשביל כלים אלו ועדיין לא חזר ומשך הכלים לביתו אם יכול ראובן לחזור כיון שלא חזר ומשך משמעון או לא: תשובה דין זה פשוט וערוך לפנינו בטור וש"ע סימן קצ"ט וז"ל וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ במנה ונתחייב לראובן מנה ואח"כ הי' לשמעון חפץ אחר למכור ואמר ראובן לשמעון מכר לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי המכר שאתה חייב לי מהחפץ שמכרתי לך א"ל שמעון הן נקנה החפץ לראובן בכל מקום שהוא שגם זה דבר שאינו מצוי הוא לא הצריכו בו חכמים משיכה עכ"ל והוא הסכמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם עיין בב"י שם דן מינה דאם בחפץ אחר אמרינן דנקנה בלי משיכה לפי שאינה מצוי וכ"ש באותן כלים עצמן שימכור ואח"כ יחזור ויקנה שהוא אינו מצוי כלל רק שדיברו הפוסקים בהווה יותר ותו דלא יוכל לפרש כן לשון הש"ס יש דמים שהן כחליפין דלא שייך אלא בחפץ אחר ודוק ונלמד דין זה מכח כ"ש וגם יש בו קצת ישר וטוב שיחזור לכלי תשמישו ודא' גמר ומקנה לו ע"י שמכר לו בהנאת מחילת מלוה כמ"ש רמ"א בהג"ה שם כנ"ל פשוט והחלוק בזה הוא מן המתמיהין הק' יעקב שאלה קעא ראובן שהבטיח ליתן מתנה לשמעון ע"מ שילך אצל השררה ולהשתדל עבורו בדבר מה והלך ראובן והשתדל עבורו בכל יכלתו לפי טענתו ודבורו רק שדבריו לא עשו פירות ועכ"פ הוא קיים התנאי ומבקש מתנתו ושמעון טען אינו מאמינך ברר דבריך והביא לי ראיה שעשית כך אי שמעון נאמן או לא: תשובה אף שלכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ע לח"מ סימן א' סעיף י' וז"ל האומר לחבירו הרינו נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים התנאי אבל אם אמר ליה ע"מ שלא תעשה דבר פלוני על הנותן להביא ראיה עכ"ל וסתם רמ"א כוותייה וכתב הסמ"ע מילתא בטעמו דלעולם מוקמינן מסתמא שנשאר הדבר כמו שהי' מעיקרא מ"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי עכ"ל אבל מכל מקום צריך ענין דהרי בא"ה ס"ס ל"ח הביא רמ"א שני דעות די"א דאפי' תנאי בקום ועשה נאמן כל שאין כנגדו מכחישו ע"כ וכבר האריך בתמיהא זו בספר בית הלל בא"ה ע"ש שהניח בצ"ע ולפום רהיטא היה נ"ל לומר כיון דחלק ח"מ הוא אחרון ובתרא בש"ע אמרינן דחזר רמ"א ממ"ש דעה אחרונה ומסתבר ליה כדעה זו שהובא בח"מ וזה נ"ל דעת בעל הלבושים שבא"ה ס"ס ל"ח השמיט לגמרי הגהות רמ"א וסמך עצמו אמ"ש בח"מ סי' רמ"א כנ"ל לפום ריהטא אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שבכונה עשה כן רמ"א לפי שראה שכתב הר"ן פ' האומר על מתנו' דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כתב וז"ל שהדבר מוכרע שאין הבעל יוכל לומר עברת על תנאך שא"כ היאך מתירין אות' להנשא לכתחיל' הלא צריכין להיות עמה עדים כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלה בב"ד אלא ודאי היא נאמנות עכ"ל מה"ט לענין קדושין וגירושין פסק רמ"א וחושש להאי דלעולם מי שהתנאי תלוי בו יהא נאמן כדי שלא יהא הבעל מקלקלה או מעגנה כל ימיה וק"ל אבל לענין תנאי ממון פסק כהר"ן מטעם שכתב הסמ"ע והוא מצד השכל והסבר' וכל זה במתנה בע"פ אבל אם כתב שטר מתנה עם נאמנות בכל ענין נאמן המקבל מתנה והוא פשוט נ"ל הק' יעקב: שאלה קעב אלמנה שנתנה מתנה לנכדה בת בתה סך מה לנדונייתא ואח"כ עמדה האלמנה ונשאת לבעל והכניס' לו סך מה וסך מה השאירה לעצמה ועשה לה שטר סילוק כנהוג ובתוך קישור התנאי' התקשר עצמו הבעל שאם תמות האשה בחייו שיחזור ליורשי' חציה מה שהכניסה לו ועתה מת האשה ממה תגבה בת בתה מתנתה: תשובה הנה בודאי ממעות חזרה ודאי אינה יכולה לגבות שכבר שיעבד הבעל הנ"ל ליורשיה וזו אינה בת יורשת ומיד שמת שייך החזרה ליורשיה כמבואר בא"ע סי' קי"ח וכן הסכמת האחרונים בספריהם ותשובת' גם הבעל עצמו אינו מחויב לשלם ממה שהכניסה לו וכמ"ש בתשובתי בספר מנחת יעקב שאלה ב' משום פסידא דלקוחות שויה רבנן לבעל כיורש וחייב לשלם אע"ג דזו הוא רק מתנה ואין כאן פסידא מ"מ הוא מבואר בש"ס פ"ק דמציא' דף ט"ז ע"א דלמ"ד מתנה כמכר דמי אי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה והכי קי"ל כמבואר בי"ד סי' קי"ז בב"י בשם הגהות מיימוני וכ"פ הרמב"ם והובא בח"מ סי' שע"ד לפסק הלכה וכבר ראיתי בתשובת בית יעקב סי' מ"ב שעמד על זה וכתב וז"ל וקשיא לי מהא דאמרינן במסכת ע"ז דף ס"ב אהא דתניא החמרים שהיה עושין מלאכ' בפירות שביעית שכרן שביעי' מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן ליה מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו משביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ואמר אביי לעולם דיהבינן להו מפירות שביעית ודקאמרת לא לסחורה דיהבינן ליה מצד היתר פירש"י במתנת חנם כדתנן לא יאמר אדם העלה לי פירות הללו לירושלי' לחלק אבל נותנים זה לזה מתנת חנם אלמא מתנה מותר ולא הוי כמכ' עיין שם דבריו באריכות ומ"ש שם לחלק בישראל לא אמרינן אי לאו דה"ל הנאה מיניה וארצוי ארצוי מיניה בוודאי נעלם ממנו סוגיא דש"ס דב"מ דף ט"ז דמיירי בישראל וכן מבואר בח"מ סי' שע"ד ע"ש ועיקר הקושיא מעיקרא לק"מ ונתעלם ממנו דברי הר"ש והר"עב ריש פרק דמעש' שני בשם הירושלמי דאע"ג למ"ד מתנה נמכר דמיא מ"מ מותר לזמן שיאכל עמו דזה לא הוי כמכר כלל וזה הפי' של מתנת חנם ע"ש ודוק מ"מ בנדון שלפנינו ודאי לא הוי כמכר רק שנתכוונה להשיא נכדה היתומה לקיים ומבשרך אל תתעלם וק"ל אבל תוכלה הבת בתה לגבות מתנתה ממה ששיירה לעצמה בשטר סלוקה נ"ל הקטן יעקב: שאלה קעג בכור מאם יש לו שטר מתנה מאמו והשטר נכת' בכל אופן המועיל עם כל שופרא דשטרא כנהוג בזמנינו וכתב בו בזה"ל שנתנה לו במתנה עבור חלק בכורה שלו וטוענ' אמו שהשטר מתנה בטילה שנעשה בטעות שהיתה סבורה שבכור מאם יש לו חלק בכורה כמו בכור מאב לכך נתנה לו מתנה זו בשביל חלק בכור' ובאמת אין לבכור מאם שום יתרון על שאר בניה ובעל המתנה טוען שאמה נתנה לו מתנה פסוקה וחלוטה לא משום בכורה רק הסופר טעה וכיון שכתב בשטר מתנה שלא יגרע כח השטר משום חסר או ייתר יהא הכל נדרש לטובת בעל השטר גם זה בכלל ועוד כיון שכתב בשטר מתנ' אחריות הוי כמכר: