שבות יעקב חלק ב סג

הפרעון שנאמן דהתם קבל על הפרעון השותפת משא"כ שלא קבל החוב בעסק השותפת לתורת פרעון ועיין בתשובת הרשד"ם חלק ח"מ סי' קס"ז אך יש לזכות ללוי מצד אחר אם אין לו מעות מזומן לפרוע שיוכל להגבותו שטר זה וכמו שפסק בש"ע בסי' ק"א סעיף ה' דאם יש ללוה שטר חוב על אחרים יכול להגבותם לו וישומו כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם וכפי מה שהם נכסיו עדיות או זיבורית ואפי' יש לו שאר מטלטלין יכול להגבו' לו שטרות בשוויה וכה"ג מבואר בסי' פ"ו סעיף ג' ע"ש בש"כ ס"ק ח' והיינו שישום אותו כפי שוויה וכן מסיק הש"כ בס' ק"א ס"ק ג' אך שדעתו להשיג על הרב ופסק שם דאם יש לו קרק' או מטלטלין אינו יכול להכרי' את המלוה שיקח שטרות בשומא ע"ש אכן באמת אין דבריו מוכרחי' ונגד משמעות סתימת לשון הטור וגדולי המורים שהובא בתשובת הרשב"א ואין להוציא מיד מוחזק נגד פסק הש"ע והסכמת גדולי אחרונים ועל השנית מדברי סופרים אשיב בקצרה דגרסינן בש"ס דב"ק פ' הגוזל בתרא דף קי"ג ע"ב ואמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכן הסכמת כל הפוסקים ובפרטות לענין מסים והא לך לשון מהרש"ל פי' דב"ק סי' כ"א וז"ל לענין מסים ועולים דינא דמלכותא דינא בכל ענין וכ"כ מהרי"ח בשם ר"ת שכל המסים שגוב' המושלים כולם מקרי דינא דמלכותא עכ"ל ואל יאמר האומר דהא הרמב"ם פ"ה מה' גזילה דין י"ד כתב כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאי' זה שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל עכ"ל והובא לשון זה בטח"מ סי' שס"ט ובש"ע שם סעיף ז' סעיף ח' וא"כ אף אנו נמי נימא להיפך כמו דאמרינן כל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הרי זה גזל ה"ה אם מותר לאחד המס שלא כדת יהיה ג"כ בכלל גזל נתינתו כנטילתו אם תעיין היטב תראה שכל זה אינו דהרי בלאו הכי דברי הרמב"ם לכאורה סתרי אהדדי דהא הרמב"ם גופיה כת' שם דין י"ג וכן המלך שכעס על א' מעבדיו ולקח שדהו או חצירו אינה גזל וכו' ואיך כתב דלקח מאיש א' בפני עצמו הרי זו גזל אלא צ"ל דהא דכתב הרמב"ם דאינו גזל היינו דוקא כשכעס עליו ומסתמא אינו כועס עליו בחנם אלא שעשה איזה מרד א"כ זה הוא מדין מלכים לכל מי שמורד עליו לקנוס אותו וליטול את שלו וכן כתב הטור להדיא ס"ס שס"ט אחר דברי הרמב"ם סיים שכן חק המלך ל ליקח ממון המורד עכ"ל ונראה שזה ג"כ כוונת הרמב"ם שסיים שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם כוונתו ג"כ כדע' הטור וילמד סתימת הרמב"ם מן המפורש בטור וא"כ נימ' ג"כ להיפך דאם המלך אוהב לאחד ועושה עמו חסד לפטרו מן המס שהוא ג"כ דינא דמלכותא ודינו דין כי בודאי אי לאו דעביד לי' נייחא לא היה פטרו בגוונא דאמרינן לענין הכעס וזה הוא ג"כ מדין מלכות והשתא אתי שפיר הא דפסק בש"ע סי' קס"ג סעיף ו' בהג"ה דיש רשו' להשר לפטור ליחיד מהמסים והוא שלו אם לא נעשה ע"פ בקשתו היכא שכבר נתפשרו כמבואר שם וא"כ בנדון שלפנינו נראה פשוט דאין לפרנסי מנהיגי מדינה שום טענה ותביעה כלל אף שמצד החירות הראשונים שהיה לו על שלשים שנה יש לפקפק כיון שנעשה ע"פ בקשת הקצין הנ"ל וכמו שפסק שם בש"ע סי' קס"ג אכן כיון שכל בני המדינה נתרצו לזה ונתפשרו עם הקצין ואין אחר הפשר כלום ואע"ג דקי"ל פשרה צריכם קנין מ"מ הא קי"ל דברי הקהל אין צריכין קנין כלל כמבואר בסמ"ע סי' כ"ב ס"ק י"ב ובש"ע ס"ס קס"ג וכן פסק בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' קכ"ג אלא שמקשה שם דברי תשובת הרא"ש אהדדי ומסיק דהכל תלוי במנהג אי דברי קהל צריכין קנין או לא וכבר נתפשט המנהג במדינת אלו לפסוק ע"פ דברי רמ"א והסמ"ע דדברי קהל א"צ קנין ובר מן כל דין אף אי נימא שאין להקצין זכות מכח חירות הראשונים מ"מ אחרי שהפ"ו, אח"כ וויתרו זכותם מה שיש להם בהקצין עבור מס להשררה והפרידו הקצין מליתן מס עמהם ובטלו השותפת רק שיתן ביחידות להמלכות כפי רצונו הוי השותפין שחלקו מרצונם ואין לזה ע"ז כלום א"כ בזה ודאי דינא דמלכותא דינא כיון שע"י כן שפוטר לזה אינו מכביד על אחרים כלל לית מאן דחולק דדינא דין וזה דעת מהר"ם שבמרדכי פ' הגוזל בתרא וכן משמע שם בתשובת פרח מטה אהרן ועיין בתשובת מהרשד"ם חלק א' סימן א' במעשה דרופא שפטרו ממס יע"ש ובפרט שהקצין הנ"ל וויתר לפנים משורת הדין נגד בני המדינ' ובודאי יפה עשה כי מס היינו צדקה וזה הטוב והישר לסלק מעליו תלונות רבים אבל גם בני המדינה ראוי, שלא לדקדק כולי האי עם פני הארץ ועשירי עם שיש להם יד ושם אצל השררה ויכולין לעמוד בפרץ ע"צ הפשר ולא להרבות המחלוקת ח"ו ושלום על דייני ישראל כנ"ל הק' יעקב: שאלה קפב מה"ה המופלא כהר"ר גרשון קאבלענץ יבאר לי אדמ"ו את המתני' דשלהי מסכת אבות אר"ח רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר שכתב הרמב"ם והב"ש הובא דבריהם במ"א על א"ח סי' צ"ו ס"ק ג' שיש לאמרה אחר הלימוד ולכך קבעו אחר פרקי אבות יע"ש בהרמב"ם סוף מסכת אבות משמע מזה שהיא משנ' מוסכמת כמשנת איזה מקומן ובאמת מצאתי לזו סתירה בפ"ג דמסכתא נדרים דף כ"ב ע"ב א"ר אדא ב"ח אלמלא לא חטאו ישראל לא נותן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהוש' וכו' מאי טעמא כי ברוב חכמה רוב כעס וכו' וז"ל רש"י ולפי שבעטו וחטאו נוסיף להם רוב חכמה שאר ספרים להטריחן יותר עכ"ל והרא"ש פי' וז"ל שהיו מקבלין על הגיונם שכר כמו עתה בכל התורה שלומדין וכו' מכל זה נשמע דרובי תורתו כמו זר נחשבו ולעונם נותן להם ולא למען זכותינו ואף לפי' הר"ן שם דלא הוצרכו לתוכחה וכו' יע"ש מ"מ אין שם משמעות זכות וגם לפי מה שפי' מהרש"א שם לא נייח' לי ואף לפי מה שפי' הרע"ב בסוף מכות דלא קאי שם על התורה רק על המצות ואם כן תמיהתי במקומה עומדת וצ"ע: תשובה אף שאין זו תמיהא אלימתא כי כה"ג מצינו כמה פעמים במדר' אגדה אגדות חלוקת זו מזו ואין כל חדש תחת השמש שמו' ת"ח מ"מ להוציאך חלק אי אפשר ושערי תירוצים לא ננעלו ליישב הדבר בג' אופנים הפן האחד היה נראה לומר בדרך הפשוט דודאי ליכא מידי בנביאי דלא רמיזי באורייתא דהיינו כהא דאמרינן ר"ע היה דורש כתרי אותיות תילי תילין של הלכות נמצא דהכל מרומז באורייתא והיו מבינים הדברים מכח הרמז ותגי אותיות ולא היו צריכין להטריח כ"כ בלימוד התורה ישמ' חכם ויוסיף לקח להבין דבר מתוך דבר ומועט מחזיק המרובה אך מכח החטא שנטמטמו ונתמעטו הלבבות וכדאמרינן אנן כאצבעתה בקירא לסברא כדאיתא בעירובין דף צ"ג הוצרכו גם לשאר ספרי כתובים ונביאים וכן לשאר ספרי אחרונים שנתרבו זה אחר זה וזה גרם החטא משא"כ לבם של ראשונים שהיו כפתחו של אולם לא היו צריכים לכל זה שהיו מבינים הכל מתוך התורה עצמה שארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים וזה יגדיל תורה ויאדיר הוא מלשון הוד והדר שהם הכתרי אותיות ובתורה שבכתב עצמו הריבוי הוא וזכות וכן איתא בילקוט פרש' שלח לך דף רכ"ח ע"ג ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר זרע הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל להנחילם חיי העולם הב' לא הניח דבר בעולם שלא נתן בהם מצות לישראל יצא לחרוש לא תחרוש וכו' ע"ש באריכות ובאופן שני י"ל דאלמלא לא חטאו ישראל לא היו צריכין רק לחמשה חומשי תורה גם ספר יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל כי עיקר שכר התורה הוא נתינת הארץ וכדכתיב ויתן להם נחל' גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו ולא היו מן הצורך לספרי כתובים ונביאים שהן הן עיקר דברי תוכחה ומוסר כי טוב היו מרדה אחת שבלבותם אך מכח החטא אנו צריכין כדברי הנביאים וכתובים ללמוד מהם ובהם דברי תוכחה ומוסר וזה נ"ל כוונת הר"ן דנדרי' בפירושו ותלתא בגודש נ"ל עיקר דהכל בחדא מחתא מחתינהו ואין כאן חילוף זכות ברוב כלל דודאי התורה שבכתב עצמה רחבה מני ים נתנה לישראל לזכותם כדי שעל ידי עסק עול התורה יתכפרו מחטאיהם וזה למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר לכך הרבה להם תורה ומצות כדאי' במדרש תנחומא הובא בילקוט תהילים סי' צ"ד א"ר הונא אין אדם בעולם בלא יסורין חושש בשינו אינו יכול לישן בעיניו אינו יכול לישן יגע בתורה אינו ישן זה ער וזה ער הוי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדינו שיסוריו הם בלימוד התורה עכ"ל וכשחטאו ישראל עוד יותר נתוסף עליהם עוד יותר עול התורה זה לעומת זה ע"ד אוסיף קמחא אוסיף מיא עד שהרבה עליהם עוד ספרי נביאים וכתובים עד שבכל יום נתרבו הספרים עוד יותר עול התורה וזה יוסיף דעת יוסיף מכאוב כדי שע"י עול תורה להסיר מאתנו עול גלות ויקויים בנו ומלאה הארץ דעה ובזכות הק"ל יעקב נזכה להנה שולח לכם את אליהו המבשר כל זה נ"ל ליישב הסוגיות הקטן יעקב: בחמשה מקומת מצינו שם יעקוב מלא וי"ו: ע"כ אמרתי להדפיס עוד ששה שאלות ותשובת שנשאלתי תוך זמן הדפוס ואלו הן: קפג כשהיינו פה במושב ב"ד בא לפנינו אחד שאלה עצמו שהוא בעל פליטה שאין לו לצאת לשלם חובותיו ולכן באו בעלי חובתיו המוקדמין והמאוחרין לב"ד לגבות כדיניהם והמוקדמין יש להם שט"ע ובשטרי עסקות פה נהגו לכתוב שבכל חדש יכול לישבע שלא היה ריווח בעסקא וכבר עבר וחלף זמן זמנים הרבה שלא נשבע וא"כ מחויב ליתן לו ריווח כפי הקצוב בשטר עסקא אם יש לו ג"כ דין קדימה כמו בגוף החוב: תשובה לכאורה נראה דהוא מוקדם על הריווח עסקא כמו על הקרן כמבואר הדין לפנינו בש"ע סי' ק"ד סעיף ט"ו שנים שהלוו לעכו"ם זה אחר זה ואין בנכסיו כדי לזה וכדי לזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון רבית שעלה מזמן השטר לא תגבה עד שאגבה קרן חובי לפי שלא חל חובי הרבית מאותו זמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה אין בדברי שמעון כלום עכ"ל והוא מתשובת הרשב"א שהובא בב"י שם ואין מקום לבעל דין לחלוק דדוקא ברבית דעכו"ם הכי דינא משא"כ בריבת דישראל זה איני דהמוצא הדין בתשובת הרשב"א שם שהובא בב"י הוא בז"ל שאלת שנים שהלוו לעכו"ם זה אחר זה ואין בנכסיו כדי לשלם לזה וכדי לזה ובא ראובן המוקדם לגבות בשטרו קרן ורבית וטוען שמעון שהקרן לבד יגבה ולא הרבית שאין הרבית חל מזמן השטר רק בכל יום ויום מתרבה והוא יכול לפרוע בכל עת ולסלק שעבודו תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמזמן השטר חייב עצמו בכל הריב' שיעשו מעותיו ובהדיא שנינו גבי פוסק לזון את בת אשתו שניזונות מנכסי' משועבדים אע"פ שמזונות דבר יום ביומו מתחייב בהם אלא שהשעבו' חל עליו משע' שקבל עליו המזונ' ומה שטען דאי בעי לאפרועי