שבות יעקב חלק ב לט

חונה פה טריר והמדינה: תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי ואף שראשי ואיברי כבידין עלי כי כבד ממני הדבר להיות ראשון לבית יעקב לדלות דורא רק לפעמים נעשתי סניף לאריות אשר קדמו ולא להיות ראש וראשון בהיתרא היתר עגונה מי יתן אחריש יחרישון אך ורק לגודל הפצרת השואל ומפני תקנת עגונה אמרתי להשיב בקצרה כי אין דרכי להאריך בדברים של מה בכך בחדודים שאינם קודמין לליבונה ליבון הלכתא ולבא בגבול שכבר גבלו פוסקים ראשונים ואחרונים. ומי יבא אחריהם להעלות על פי הסוגיא כמה דמסיק תעלה מבי כרבא לסתור דבריתם חס ושלום או להוסיף או לגרוע בגרעון כתב או להכריע בין הרים גדולים הרמים אשר כבר ביררו וליבנו הראשונים וגם האחרונים רבו כמו רבו ולא הניחו מקום להתגדר בו והכל ערוך לפנינו ומוכן בש"ע וקונטרס עגונות של הח"מ וב"ש ותשובת מהרח"ש וחוסן ישועות גם שלא להתנאות ולהתגאות בשל אחרים להעתיק דבריהם באורך כי מה לי לכפול הדברים להעתיק מספר אל ספר אין זה רק טרחא שלא לצורך בהשחתת הנייר ודיו רק דרכי להשיב בקצרה לפי תואר הענין ומהות השאלה לחדש בה דבר ומסקנת הפוסקים להלכה וזהו באמת תוכן השאלה לצרף סימני כלים עם סימני הגוף כבר מלתי אמורה ונדפס בשמי וזכרי בתשובת חינוך בית יהודה סי' קל"ב יע"ש ובסי' קכ"ט עד סי' קל"ב גם בתשובתי שבות יעקב חלק ראשון סי' צ"ט כתבתי שם שיש לצדד להקל בסימני כלים אם יש עוד צד להיתר דלא חיישינן לשאלה וכן צדדתי כמה פעמים להתיר מה"ט גם יש צד להקל דלא חיישינן לשאלה דכל מלבושיו כמוזכר בדברי אחרונים בתשובותיהם ואף גם בציצית שבטלית קטן לא מושלי אינשי כמבואר בתשובת מהרי"ט סי' ל"ה יע"ש ומטעמים כאלו הסכמתי עם גיסי הגאון והמפורסם מהר"ד אפנהיים נר"ו למעשה להקל בכה"ג גם י"ל בנדון שלפנינו כיון שברח בחזקת מטורף ומשוגע לא חיישינן לשאלה כלל כי בני אדם מונעים עצמן מכת משוגעים כיון שהם משלשה שפגיעתן רעה איברא כד מעיינן שפיר יראה להיפך דבנדון דידן אין שום צד סבר' להקל מכל הטעמים אלו חדא דאף דאין דרכם של בני אדם להשאיל כלים כאלו או כל מלבושיו שלבש מ"מ אין מביאין ראיה לשוטים ולא מן השוטים שהרי כל עסקיהם מעשה שטות ושגעון שלא כדרך כל אדם וזה שגעון שלהם וזה ג"כ ברח בחזקת שגעון ואף אם נאמר שבני אדם מונעים עצמן מהם ואין דרכם להשאיל מהם שום דבר כי מרחיקים מהם כל האפשר מ"מ כיון שא' מן הסימנים של שוטה ומבוהלים ומשוגעין שהולכין ומפשיטין עצמן ערומין וכדאית' ברמב"ם פ"ט מה' עדות ובטח"מ סי' ל"ה יע"ש א"כ יש לחוש שהפשיט מלבושיו והשליכם ואזיל לעלמא ואחר מצאו ולבש כל מלבושיו או לקחם מאתו כיון שבכלל שוטה יחשב ובשגעון ינהג מאבד מה שנותנים לו ואף מתוך הצוואה שכתב נראה וניכר קצת כאלו היה חכם בדעתו קצת מ"מ לא יהא אלא כעיתים שוטה ועיתים חלים דהוי מ"מ דעתו שגישתא כמבואר בא"ע וגם מכתבו ניכר שהוא היה שוטה גמור שכתב שמוכרח להיות נאבד מן העולם אם על חייו לא חס איך יחוס על מלבושיו ומי הכריחו לכך ולא דברו חכמים בשוטה כזה גם אין מקום לומר נעשה חיפוש אם שום אדם ראה בגליל זה שוטה כזה הולך ערום ומדלית ליה, קלא לא ניחוש לזה זה אינו דהא מתוך השאלה מבואר שחפשו ובדקו והרצים יצאו דחופים ולא מצאו כלל אפשר לומר שברח ליערים וכדומה במקום שאין ישוב בני אדם לכן נ"ל פשוט דמצד מלבושים אין שום צד היתר בשוטה כזה גם אין להתיר מכח הכתב שכתב שמוכרח להיות נאבד מן העולם אין ראיה במ"נ אם נחשב לחכם ופקח אמרינן דגזים ולא עביד ואם נחשב אותו לשוטה פשיטא שאין ראיה מדבורו וכתבו אך אם באנו לצדד היתרא דהאי איתתא היינו מצד סימני והכרת גופו ואע"ג דלא ראה מיד שהושלך מן המים מ"מ הא מבואר בא"ה סימן י"ד סעיף כ"ו דע"י סימנין מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו וכן הסכמת תשובת אחרונים וסימנין אלו הוו סימנין מובהקים לפי הסכמת רוב האחרונים דאפילו רושם שבגופו אם מצמצם המקום הוי סימן מובהק וכ"כ הב"ח בתשובתו סי' פ"א וכן הסכמת ט"ז ושאר אחרונים גדולי עולם כמשמעות סוגיא דש"ס נקב אחד שבצד אות פלוני גם בנדון הזה הוי צמצום מקום שאמרו שהיה בגופו רושם לצד חזה בצד שמאלו נוטה לצד זרוע שלו (וויא איין לינז גרוש) פשיטא דהוי סימן מובהק לדעת אחרונים אלו גם מה שאמרו איין צייכין אויף זיין שטירן איבר זיין רעכט אויג) הוי נמי סימן מובהק כמבואר בבי' שמואל ס"ק ע"א בשם הט"ז דאם אמר שיש לו רושם תחת עין ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני משמע דאם יודע ואומר תחת איזה עין דהוי סימן מובהק ולמעלה כלמטה פשיטא וכ"ש לפי דעת גדולי פוסקים אחרונים דאפילו סימנים אמצעים מצטרפין יחד וסומכין עליהם מלבד שאר סימנים כגון הכרת זקנו ושערו וידיו שעירות שהוא סי' של יצחק בבנו וצווארו קצר ועב אף שאפשר לומר דלא הוי סימני' מובהקים וכן שערו וזקנו כמ"ש בתשו' צ"צ סימן מ"ה מ"מ לא גריעי מסימנים אמצעים דמצטרפין יחד וכ"ש שני סימנים ראשוני' דהוי סימנים מובהקים לרוב האחרונים ובר מן דין אף אם נחוש לדעת המחמירין מ"מ הו' ס"ס דפלוגתא חדא דלמא קי"ל כהפוסקים דרושם במקום ידוע מקרי סי' מובהק ואת"ל דלא הוי סימן מובהק דלמא קי"ל כהפוסקים דמצטרפין שני סימנים אמצעים יחד מלבד צירוף עוד סימנים שיש כאן וכה"ג הסכמת רוב אחרונים דהוי ס"ס גמור בספיקא דפלוגתא וסמכינן על זה בעגונא דאתתא אף שיש איזה אחרונים שמפקפקין על ספק ספיקא כזה דהוי רק חדא ספיקא וכדאמרינן בריש כתובות שם אונס חד הוא מ"מ כבר הוכחתי בספרי מנחת יעקב ות"ש בקונטרס הספיקות מחודש וי"ו ובס"ק וי"ו דעיקר כדעת המתירן וכן ראיתי בתשובת פרח מטה אהרן ע"ש ותו יש לצדד היתרא מחמת שכל העדים סיימו בדבריהם (עש איז קיין) ספק בעולם שהוא הוא דוד שווייך נראה וניכר שהכירו כל גופו ואיבריו בט"ע גמור מלבד פרצוף פנים לדעת גדולי פוסקים וגם (כמר אברהם פרידבורג) העיד בעדותיו (אונ' דער שראם איזט מיר ג"כ ביקענטליך גיוועזין בחייו) משמע מלבד סימן השראם) שהיה לו בפנים היה ניכר אותו מקום בפנים בט"ע וא"כ אפש' לומר אפילו מאן דס"ל דסימן במקום מיוחד לא הוי סימן מובהק מ"מ כיון שיש לו ט"ע באותו מקום של הסימן יש לומר דעדיף כדאמרינן בחולין פ' ג"ה דט"ע עדיף מסימנין ולא דוקא אט"ע בצורות הפנים קאמר דהא אפילו אט"ע דקלא מהני כדאיתא שם אע"ג דביבמות מבואר דהכרת פנים כולו בעינן דהיינו פדחת והלחיים והחוטם יע"ש מ"מ סימן בפנים במקום מיוחד עם ט"ע באותו מקום היטב אפשר דלית מאן דחולק ואף דלא נעלם מאתי דבאשתהי אחר שהוציא מן המים לא מהני ט"ע כלל מ"מ יש לצדד ולצרף כל זה לסימנים דלעיל להיתרא ברם כיון שהדבר זה נעשה בקרוב ועדיין לא אבד זכרו אין להתיר את אשה זו עד מלאת י"ב חדש מיום שנאב' אם לא ישמע ממנו תוך זמן זה שהוא קיי' אז אבד זכרו בין החיי' וזכר לדב' נשכחתי כמת מלב וכ"כ בתשו' סי' והוב' ג"כ בקונטר' עגונ' בשמו יע"ש וכדאית' ברש"י בברכו' דף נ"ח ע"ב (ועפ"ז מיושב מה שהניח תוספו' בתימא על רש"י בב"מ דף כ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא ע"ש) ואל יתמה המתמה איך נחמיר עליה ולעגן אותה עד תשלום י"ב חדש הלא הרבה חשו חכמים לתקנות עגונות כמבואר בש"ס וכל הפוסקים איך נחוש כאן להחמיר עליה ולעגנה אותה י"ב חדש עכ"פ אי משום הא לא תברא דהרי מצינו דגם חכמי הש"ס לא קפדי על עגון כזו כדאי' ביבמות דף קכ"א ע"ב האי נכרי דהוי קאמר לישראל קטיל אספסתא ושדי לחיוואי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל שמעיה דביתהו ואתי לקמיה דאביי שהיי' תלתא רגלי' ע"ש ברש"י דללשון שני המתין כל השנה כולו ולא חש לעגון של שנה אחת ואפילו בחיי בעלה מצינו דיוצאין שלא ברשותה שתים ושלש שנים ש"מ דלא חיישינן לעגון כי האי וכן משמעות הרא"ש שם פ' אע"פ דהטעם משום עגון יע"ש אפ"ה לא חיישינן לזמן מה לכן נ"ל פשוט בנדון שלפנינו יש לה להמתין עד כלות שנה שנאבד זכרו ואז תצא הדבר בהיתר לעלמא אשת (דוד שווייך) ובתנאי כפול ומכופל שיסכימו עוד על היתרא דא עוד שני רבנים גדולים ומפורסמים ואז אף ידי תכון עמהם כנ"ל הקטן יעקב: שאלה קטז הא דאיתא במתני' ריש פרק האשה רבה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה והולד השני ממזר דאוריית' אמאי לא אמרינן כיון דנשאת ברשות ב"ד וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן רבנן לקידושין מיניה כדי שלא להרבות ח"ו ממזרים בישראל כדמצינו כמה פעמים בש"ס דאפקוה רבנן לקידושין מהאי טעמא תשובה הנה לכאורה נראה שכוונת בזה הקושיא והסברא לפרש"י בשבת דף קמ"ה על הא דתניא ביה מנשה ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד פירש"י לעדות אשה לומר לאשה מת בעלך דאקילו ביה רבנן משום עיגונ' וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי רבנן לקידושין מינה עכ"ל אכן מ"מ לק"מ ולא ידעתי איך נעלם מאתך מה שפרש"י להדיא שם ביבמות וז"ל ואע"ג דהימנא רבנן לעד א' באשה משום עגונה דטעמא משום דהיא גופא דייקא ומנסבא והא דלא דייקא קנסי לה עכ"ל ומבואר בש"ס שם דף צ"א דאפי' נשאת בשני עדים ג"כ קנסינן לה ולא אמרינן מה ה"ל למיעבד דקנסינן לה משום דלא דייקא קודם שנשאת והכי קי"ל כמבואר בא"ע סי' י"ז סעיף צ"ו וא"כ מעיקרא לא קשה כלל קושייתך דמש"ה לא אפקה רבנן לקידושין מינה משום קנס דלא דייקי ואל תשיבנו מהא דאבעי' בש"ס טעמא דעד אחד מהימן משום דאיהו דייקא ומנסבא או משום מילתא דעבידא לגלויי ולא אפשטי האי אבעי' ואם איתא תפשוט לי' ממתני' דמוכח דמשום דדייקא ומנסבא ולהכי אף שנשאת ע"פ ב"ד ועדים תצא מזה ומזה והולד ממזר מטעם קנס דלא דייקא אי משום הא לא תברא דהרי כבר כתבו תוספות שם ד"ה עד א' ביבמה וכו' דודאי הטעם משום דדייקא ומנסבא אלא דבעי אי הטעם נמי משום דעבידא לגלויי יע"ש וכל זה ברור אכן בתשובת פנים מאירות סי' פ"ט נראה שנעלם ממנו סוגיא זו והתוספו' לכן כתוב שם מ"ש והשיג על פירש"י ולא דק כלל וביותר שהוא עצמו בתשובה סי' נו"ן הביא דברי תוספות אלו ובחנם השיג על פי' רש"י נ"ל הקטן יעקב: שאלה קיז שאלה מעשה שהיה כך היה סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל וע"י כן הצילה אותם ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה ואשת